לא הצלחתי להבין, האם החשש מפגיעת רקטה מאולתרת (עשויה מגרוטאות של תמרורים גנובים מהנגב) של שיפוצניק ערבי מפוחד שמסתתר בשדה תותים עם שלוש עיזים, שמופעל מטעם אוייב חלש ושמשלם על כך תמיד בריבית דריבית וחוטף טון פצצות מהאוויר, באיזה יום קרבות שנתי שמתפוגג מהר, או מפגיעת פידאיון דוקר בודד בסכין ברחוב, שקול לשליפת העט הנובע בשולחן הווילה בוואנזה בלי ידיעתם של מיליוני הנידונים למוות בדם קר (כפי שאייכמן הצורר תיאר זאת שאחרי "החתימה" כנופיית אוכלי האדם המגוהצים והמעונבים, במגפי העור השחורים ששיערם משוח בשמן, לגמו קוניאק בכוסיות בדולח בצחוק שטני), השלכתם המאורגנת של המחוסלים מתוך בתיהם - בכוח פלוגות סער המכוונים תת מקלעים - כאזרחים חפים מפשע ותמימים, קהילות ומשפחות מנער ועד זקן טף ונשים, העלאתם לרכבות בקר למסע אימים וכינוסם לשדה המוות להוציאם להורג, בלי שאפילו יהיה סיפק בידם לנסות בכלל להתנגד, ובתחושה של שכרון כוח מוחלט בלי שום פחד לשאת בתוצאות מצד מבצעי הפשעים?
מה פירוש "אירוע אחד ויחיד וחריג מאוד", התקופה המדוברת נמשכה לאורך שנים לאורך ולרוחב של אירופה ואירו-אסיה [ובשטח שהוחזק גם בצפון אפריקה], ברמת מרדף כפייתי עד כדי ניסיון לפגוע ביהודים בהרי הקווקז בזמן הקצר שזרוע הפלישה הגרמנית הגיעה עד שם, ואוניית איסוף ששוטטה בין איי יוון כדי לתפוס ולחסל את אחרון היהודים בנידח שבכפרים, ושבכל מקום זכו המרצחים לשיתוף פעולה של מקומיים?
אם הבעיה שלך היא עם ניסוח חוק השבות, שאינו עולה בקנה אחד עם המסורת היהודית או ההלכה האורתודוקסית, בוא נתמקד בנושא הזה. הרי גם ללא השואה, הציונות מראשיתה בימי התורכים הגדירה את העצמאות המיוחלת כ"מקלט ללילה" וכריבונות בהתאם "למשפט העמים" כדי להציל את היהודים (ולצורך העניין זה לרגע לא היפלה בין בנם של יהודייה ואיכר רוסי או הבת של יהודי ופולנייה). אולי לך נשמע שכל התיזה הציונית מיותרת נכון להיום מפני שלהבנתך "יהודים חיים בביטחון בהמון מקומות בעולם" כמין אכסיומה פוסט-שואתית לדורי דורות, אבל אני חושש שרבים יחלקו עליך בהקשר הזה, ראשית מפני שבהמון מקומות זה גם עכשיו ממש לא תענוג גדול (אני מתכוון ללונדון, אגב, לא למוסקבה), ושנית, רוב ה"ביטחון" קשור עמוקות למטרייה המגוננת - גם הדיפלומטית וגם הצבאית - שמספקת ישראל הציונית.
