הדגשה, ללא קשר ליום המכונה ''יום השואה'', פשוט נזכרתי בזה כעת..

ישבנו בבית, דוממים. עוד 3 נשמות עלו למרום, דמנו הפקר, וכל הרוצה יבוא וינטול. חייבים לעצור אותם, ולו במשהו! עם כל אחד שנהרוג נציל עשרות נפשות! והמוות? מה הוא המוות? לעבור לעולם אחר, טוב יותר. ועבור מה? עבור הצלת אחינו! מחובתנו לעשות זאת.

קמתי ממקומי וכך עשו אף זלמן וחמשת הבנות [רייזל, חנה, לאה, רבקה, מנוחה.] יצאנו לחצר, לא היה צורך בריבוי מילים. שאלתי ''נעשה זאת''? הדממה הוותה כתשובה. כל א' תפס בנשקו.

הבטתי ברייזל, ועיניי מלאו דמעות.

''אוי, אני כל כך אוהב כל אחד מהנצבים כאן, האם הדבר באמת מוכרח? והרי אנו כה צעירים!''    אך זכרה של חנהלה לא השאיר מקום לברירה אחרת, האם אתן לארורים לרוצץ מוחם של תינוקות נוספים? ומה עם אבא ואמא הי''ד?

זהו, עלינו לצאת – ''חברים, לחש זלמן  ועיניו בורקות, אנו יוצאים למות למען הצלת אחינו, זאת אנו מוכרחים לדעת, אך אל נא תפלו בידי הזדים חיים, המוות עדיף מכך. אם הינכם רואים שאפסו הסיכויים, נסו לברוח אל היער.

הנהנו בשתיקה, והחלנו לצעוד, אך אז נשמעה הקריאה, -י-ה-ו-ד-ה! הסתובבתי לאט, אחי הצעיר, יצחק.

אוי אלוקיי, איני יכול, האם עליי להפרד אף ממנו? האחרון ממשפחתנו. אך לא הייתה ברירה, דמיי אחיי זעקו אליי. הפניתי את גבי והמשכתי לצעוד, גחליים תחת רגליי וידי רועדות מהמאמץ הלא ניתן לתיאור, זהו אחי!

-יהודה- שמעתי שוב, קול רגליו בעקבותיי, לא יכולתי להמשיך הלאה והסתובבתי, בעיניו הייתה החלטה. ''לא נפרד, אני בא איתכם. למען הצלת אחינו. לא היה צורך בדיבורי סרק, רייזל הביאה לו בשתיקה סכין משוננת ואקדח קטן. המשכנו הלאה.

כעת היינו שבעה, אני, זלמן, חמשת הבנות, ואחי, יצחק.

לא יכולתי לשתוק, ביקשתי, עצרו, אך הם המשיכו, ביקשתי שוב, עצרו! ברצוני לאמר משהו, אך צעדיהם היו מהירים. הם השתוקקו אל המעבר {מ' בציירה}

השלמתי, ואמרתי בקול יציב, ''אנו יותר מאחים, ויודעים אתם זאת, רצוני לאמר לכם, היום הוא יום מותנו, היום אנו מחזירים את נשמתנו לאדונה האמיתי, זכינו לעשות זאת למען הצלת יהודים, ובעודנו צעירים בטרם פגמנו בה. אך בכ''ז, ניתן לנו זמן אחרון, לטהר את נשמתנו, כדי שנוכל להחזירה כפי שלקחנוה, זכה, טהורה, נקיה, נשמה יהודית.

המשכנו הלאה, כל אחד מכונס בעולמו שלו, הגענו, כאן הם יעברו, השיירה.

שמענו אותם מתקרבים, רייזל נדחקה אליי ברעד, חיבקתי את יצחק, לחצתי את ידו החמה של זלמן, לחיצה של פרידה.

לרגע שררה הדממה, ובשני, תוהו ובוהו, גיהנם. הסתערנו, יריה-עבור חנהל'ה שליפת פגיון – עבור אבא. שאגנו לעבר השיירה, ''ב-ר-ח-ו יהודים, הצילו את עצמכם''!!

יהודים החלו לנוס, כדורים נוקבים גופות, נשמות עולות במרוצה ''מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם שער השמיים'', יהודים המשיכו לשעוט אל היער, כוחות חדשים החלו לזרום לאזור,       ל-ס-ג-ת!  זעקתי, לא היה סיכוי, הם הקיפונו מכל הכיוונים. אך אולי היה זה אבא ז''ל שירד לעזרתי.

רצנו אל היער, איבדתי את הקשר עם האחרים, פילסתי את דרכי בעזרת הרובה.

הגעתי לגדר, טיפסתי כשכל גופי שותת דם, עוד ריצה קצרה והגעתי למקום מבטחים יחסי, ליער. רצתי כל עוד נפשי בי, זכרתי שפעם, לפני שהגיהנם עבר לעולמנו הקט, בנינו , אני ויצחק בקתה בלב היער.. אחד ממשחקי הילדות הרחוקה. קיוויתי שהיא עדיין עומדת, ואכן, ניצבת על תילה. תודה לקל.

צנחתי על הרצפה, והנה, אוצר!

בפינת החדר בקבוק מים, וחצי כיכר לחם, חיכו כאן מספר שנים! אמנם הלחם היה יבש, אך תנאי הקפאון ביער שמרו עליו ראוי לאכילה. 

תודה ה' לחשתי, שתיתי כחצי כוס מים, ובלחם לא נגעתי, למען יקיריי.

זכירתם מסכה בי כוחות מחודשים, חייב ללכת למוצאם! 

יצאתי החוצה, מאזין לרחשי היער ושמעתי קול חלש, משהו צעד שם, התקדמתי לכיוון הקול, בחשש, מתחבא מאחורי העצים, והנה, דמות צועדת כושלת, בודדת. זהו ודאי אינו חייל, חייל לא יכנס לבדו אל היער. אצתי לכיוונו, והנה נופל עליי, יצחק! אחי. איזו מילה זו. ''אחי''.

סלחו לי, אך לא אספר על הפגישה, והרי לא תוכלו להבין.. ולשם מה עליי לשפוך דיו לחינם?

עזרתי ליצחק להגיע אל הבקתה, ושם, צנח על הרצפה, ומליבו הקרוע פרץ בכי אדיר. הבטתי בו, ותהיתי בקול, מדוע הדמעות? והרי זכינו להציל אחים!

יצחק הביט בי, ושתק. צמרמורת חלפה בי, לא! אל תאמר זאת, האם?

יצחק שתק, שתיקה ארוכה ודוממת, 

ולאחריה לחש, זלמן ברח, אולי עוד נפגשהו, אך... 

רייזל? לחשתי, ויצחק ענה, - הם אינם.

צנחתי ארצה, כמה לב אנוש יכול לשאת?

ישבנו דוממים, אולי רגע, אולי שעות, מי מכיר בזמן, ואיזה מקום יש לו, בשעה שהמילים האיומות מהדהדות במוחי,

הם אינם. הם אינם. הם אינם. הם אינם. הם א-י-נ-ם.

חנה, מנוחה, לאה, רבקה, רייזל.

 אוי, רייזל.

''כמה סמלי, יושבים על הרצפה. שבעה..'' חלפה המחשבה בראשי.

ולפתע יצחק קם, רגליו יציבות, ופסע אל הפתח, הבטתי בו, עיניי שואלות, 

הוא הביט בי, ואמר, ''לא אתן לגופותיהן להתגולל שם כך, אלך להביאם לקבר ישראל.''          

- ''לא! אינך יכול לעשות זאת, אתה האחרון שנשאר!''                           

אך הוא הביט בי, ועיניו תמימות, וכל הטוהר שבעולם נשקף בהם, גופו רועד בהתרגשות ואמר, ''זוכר? היום הוא יום מותנו, הם כבר זכו, נשמותיהם שם. עברו במעוף את השער, נשמתי עדיין פה. אני צם היום, ולו  אזכה להצטרף אליהם, מה טוב. וכעת אלך ויהי אשר יהי, שלום לך יהודה. אחי.

וכך יצא הקדוש, מלאך ה', פסיעותיו קלילות, מרחפות, יצא לקיים את מצוות האלוקים, חסד אחרון עם הנרצחים למען הצלת אחים.

בחרט אנוש לא ניתן לתאר את הרגעים שעברו. מה אדם שלא היה שם מבין? וכי יש ביכולת יצור אנוש להבין דבר זה? הרי אין זה אחי הפוסע לקראת  מרצחים, כי אם אני. הדממה לוחשת אליי, ואני מתעטף בה, מנסה להתנחם.

ואז, קול אחד, ולא יסף.           – י-ר -י - ה.

נשמה טהורה, צחה, פורשת כנפיה הצחורות, עולה לגנזי מרומים. השערים נפתחים. מלאכים נחפזים, הנה הוא, הוליכוהו להיכלו. יצחק בן אלתר זושא. הי''ד.

לע''נ זלמן, יצחק, חנה, מוישל'ה מנוחה, לאה, רבקה, רייזל, דבורל'  וששה מליון קדושים שנרצחו, על עצם היותם יהודים, וזכרם חקוק בדם ולעולם לא ישכח. יהי זכרם ברוך.

ויה''ר שמות קדושים אלו יכריע את הכף לגאולה האמיתית תיכף ומיד ממש.

החותם בכאב. יהודה.

(ח)ירות (ז)קפת (ק)ומת כנה, ופדיתם מבני בצרה. ירשת ארצך לכוננה, מחצת מחלת באף עברה. קיבצת עמך במהרה, יסדת כסאך בקריה בחורה. שמך נודה, לך נאה, בהלל לשוררה

"עולם מכוער מאוד"

-

אוויר הרים צלול כיין, סיפרו לתרים

רקיע עמוק ועמוס כוכבים הניבט מפסגות ההרים

אבדה לה הדרך, התפתלה בין צוקים

נשברו אמיתות, אותיות, מספרים

שותים כיום משקה חריף ומקיאים בצד שולחן

נערות מסלסלות בשערן ופוזלות הצידה בארס

מי שיעמוד באמצע הרחוב יישמע נהרות יישאו קולן

את הביוב השוצף, המגבונים לסתימות, הצואה השקרים והרפש

מצאנו בעדשת הטלסקופ:

העולם קטן מאוד

ייקטן עוד ונבעט בו במיאוס

נשכח נזעם נפצע ונתמוגג

הענקים יוצאים להפלגה, בעיניהם ברקים

ההמון על המזח צוחק וגונח

מוכר הקרח מחלק להמונים

בשביל מה שמו גרוגרת בגרונך

אם לא כדי להטביע צעקה נואשת

אתה יוצא מן הדלת ומנשק מזוזתו

של עולם מכוער מאוד

טוב... אז אהבה. לכאורה - כל כך הרבה כתבו על זה, מכל כיוון, אבל בסוף יש תחושה שנשארנו בלי באמת להבין. ואולי זו המהות. 

מה זאת אהבה בשבילכם? לאחרונה אני מנסה ללמוד על הנושא. פניתי לספרות התורנית, למוסיקה הישראלית, לפסיכולוגיה, ועכשיו אני פונה גם פה, אליכם. 

בסוף אנחנו, הכותבים, הם אלה שהכי נדרשים להבין את הדברים האלה, שעליהם אנחנו כותבים - אם זה כאב, וגם עליו צריך לכתוב ולהבין, להעמיק ולהפנים - כי זה מה שכתיבה עושה (לדעתי), היא גומרת ועוזרת לנו להפנים, לשכלל, לראות מלמעלה ולבחור. ואם זו אהבה. 

בנוסף חשבתי - האם יש מילה אחרת לאהבה? מילה נרדפת? אולי חיבה? אולי חמלה (ככה ראיתי שכותב הרב שמואל יניב שליט"א)? אולי אהבה? תשוקה? מה אתם חושבים??

אז אני מניח את זה כאן, עם כמה שירים שמצאתי מעניינים במסע הזה עד כה, ומבקש ממכם לכתוב כאן, בשרשור הזה, את הגיגיכם. זה יכול להיות פרוזה, שיר, סתם הבחנה. באמת - תנו מה שיש לכם [או אולי צריך לומר - בכם]!

אני מרגישה חופשייה

אולי הצייד רק מחכה לתפוס זווית

אולי שוחררתי לטבע כבדיקת מעבדה ואיסוף ממצאים ועוד מעט אעלם שוב ,

ארקוד עם הנעלמים , בחושך

אבל חושך קר, שם גם הנעלמים חשים קור

אולי יש עליי gps

ואני דוהרת לי איתו,

משחקת בחופש

ואולי לא.

אולי אני באמת חופשייה.

אתם שומעים. לא אכפת לי אם אני רק משחקת בחופש.

אני חופשייה.

הם הסתופפו תחת הגגון הקטן שבכניסה ליחידת הדיור בה השתכנו. הוא הניח את השקיות מידו וקיפל את המטריה, תחתיה עשו את דרכם מהרכב, בזמן שהיא שלפה את צרור המפתחות שברשותה וחפשה את האחד הרלוונטי.

בעודו עסוק בסחיטת מי הגשם מאהיל הפלסטיק השחור, פנתה היא להתיר את הפתח הנעול ממאסריו. "לא בסדר המבול זה," אמרה בטרוניה, מפנה אליו מעט את פניה, בעודה משפשפת קלות את נעליה בשטיחון החדש אל מול הפתח הפתוח, "לנחות עלינו ככה בלי סיבה"...

"נו, מה נעשה" השיב לה בנחת, "אם נבקש אחרת זו תפילת עוברי דרכים". דוס שכמותו, הרהרה בחיבה שחממה קצת את ליבה פנימה. היא נכנסה ראשונה ופנתה אל המטבח, מסירה את כיסוי הראש ומשחררת את שערה להשתפל במורד גבה, על המעיל הרטוב. הוא נכנס אחריה והמשיך אל חדר השינה שלהם, לסדר את החפצים השונים שקנו זה עתה אחר סיבוב קניות מפרך, אפילו בשבילה, בחנויות השונות הרחק ממקום מגוריהם.

אחר מאבק קל להצית את הכיריים היא הניחה עליהם את המחבת ובזה החלה לארגן את ארוחת הערב-לילה שלהם. לפני שפנתה אל המקרר להוציא כמה ביצים היא שהתה קצת אל מול הלהבות הכחולות, בתחילה מביטה ואז מתקרבת, כמו מנסה להתחמם לאורן.

"מה אוכלים?" הוא קרא אליה מחדרם. "מה בא לך?" היא שאלה בתשובה, מקווה שיצליח לשמוע את קולה החלוש מטבעו. "הכי פשוט הכי טוב," הוא השיב בנעימה קלילה, היא כבר ידעה מראש את התשובה, "חביתה!". 

היא חשה בגופה את המשיכה אל המקרר, אבל נותרה לעמוד עוד קצת ליד הלהבות, פורשת את אצבעותיה לנגדן. עוד קצת, עוד קצת להפשיר.

"למה את עוד עם המעיל?" קולו מאחוריה הפתיע אותה. "אני..." היא קצת גמגמה ופנתה אליו. "את יודעת שבשביל זה יש חימום במזגן" היא ראתה את החיוך נמתח על שפתיו וקצת הסמיקה. "לא רציתי שיהיה לך חם מידי", אמרה בשקט ושברה את מבטה כלפי מטה. הוא כבר החזיק בידו את השלט.

"היי," הוא אמר בעודו מתקרב אליה, "זה בסדר". "מקסימום אני אוריד עוד שכבה," אמר לה בעודו נעמד מאחוריה וסייע לה לפשוט את המעיל, "זה רק יקדם אותי לעבר המיטה". "וחוץ מזה," לפתע היא הרגישה את זרועותיו הגדולות והחמות עוטפות אותה, "רק ככה אני באמת יכול לחבק אותך". 

עכשיו היא כבר ממש נמסה...

רפאל, ששמו נחצב בלב התפילה "רפאנו השם ונרפא", חש שחייו הפכו לבית מלאכה נטוש, שבו האור היחיד הוא נורה דולקת בחצי כוח, תלויה על בלימה. הוא היה איש תורה ומעשה, שהאמין כי בניין הנישואין הוא מקדש מעט – והוא גילה, באיחור כואב, כי המקדש שלו נבנה על חולות נודדים.

בחירתו ברחל (כך נקרא לה), הייתה פעם ככוס יין משובח בקידוש של שבת: נוצצת, מבטיחה, ובריח משכר של אושר נצחי. כעת, לאחר עשור, נדמה היה שהיין החמיץ, והכוס עצמה הפכה לכלי חרס סדוק, שכל ניסיון למזוג לתוכו רגש נוסף גורם לנזילה איטית וכואבת אל תוך האדמה הצחיחה.

כשהיה מחפש את דרכו בין קפלי הגמרא, היה מוצא את "עץ החיים" – עץ יציב, מעוגן באדמת יראת שמיים. אך כששב הביתה, הרגיש כאילו נכנס למבוך קנים יבשים שכל מגע בהם מפיק רק קולות חריקה צורמים ודקירות קטנות. רחל הייתה עבורו כשמיים מעוננים בעונת גשמים שבוששו לבוא: הבטחה לרוויה, אך בפועל – רק אפור אינסופי החוסם את אור השמש.

הוא ניסה, שוב ושוב, "לשקם את הקירות". כל שיחה איתה הייתה עבורו כניסיון לחבר חלקי פאזל של שני עולמות שונים: הוא הגיש לה את הפינה שלו, המשוישת והחמה, והיא הניחה מולה קטע מתכת קר, חד ובלתי תואם. לא הייתה התנגשות גדולה, אלא חוסר מגע מוחלט, כמו שני נהרות הזורמים במקביל – קרובים מאוד, אך המים שלהם לעולם לא יתערבבו.

הציפייה שלו לבית מלא שלווה ותורה הייתה כאנייה עוגנת בנמל בטוח. הנישואין, לעומת זאת, הפכו לספינה המטלטלת בין גלי תשרי סוערים, גם כשבחוץ שרר שקט מוחלט. היא הייתה עבורו מפת דרכים הפוכה: כל צעד שלקח על פיה הוביל אותו הלאה מן המטרה, אל תוך שממה רגשית גדולה.

כשהיה יושב בבית המדרש, הלימוד היה לו "נר לרגליי" – בהיר, קרוב, ומאיר את הצעד הבא. בבית, ההרגשה הייתה כניסיון ללכת לאורו של כוכב רחוק מאוד, שאינו נותן אור ממשי אלא רק תזכורת כואבת למרחק הבלתי ניתן לגישור. המטפורה החדה ביותר שריחפה מעל ראשו הייתה זו: הוא חי חיים של צדיק במרתף, מוקף בקדושה פנימית, בעוד חלון המרתף שלו נפתח היישר אל רחוב סואן וריקני, שהוא אינו חלק ממנו, אך הוא כבול אליו.

בכל בוקר, כשענד את התפילין, הרגיש רפאל שהוא "קושר את עצמו לשמיים" באהבה ויראה. ובכל ערב, כשהתיישב ליד שולחן הבית, הרגיש שהוא "משחרר חבל" שאמור לחבר אותו לאדמה, רק כדי לגלות שאין שם קרקע יציבה לאחוז בה. זו הייתה הדילמה המרה שלו: הרצון להמשיך לבנות על יסודות רעועים, מתוך אמונה בכוחה של הקדושה, מול ההכרה שאהבה אינה רק "חיבור נשמתי" אלא גם "התאמה ארצית", ושלושתה אבדה מזמן.

כאשר הלך רפאל בדרכו הביתה, משתרך בין הבתים הירושלמיים, ליבו היה כמנורה שבורה בחדר חשוך: היא עדיין זוכרת את יעודה להפיץ אור, אך הלהבה הפנימית שלה רועדת על קנה, מסרבת להתרומם.

הוא נזכר ברחלי, זו שהייתה לו כאילן פורח לפני שנים, ימים בהם כל מילה שלה הייתה ניגון טהור באוזניו. היא הייתה עבורו "זהב טהור" המופיע בתיאורי המקדש, מבטיח שלמות ויופי שאין שני לו. אך החיים, כפי שגילה, הם לא תמיד מזהב.

הבחירה ברחל הנוכחית הייתה כהנחת אבן פינה של בניין – צעד חד-משמעי שאי אפשר לשנות. אך רחלי הראשונה, זו שאבדה, נותרה עבורו כתוכנית אדריכלית מושלמת שנגנזה, עליה הוא שב ומעיין בדמיונו, יודע שהיא לעולם לא תצא אל הפועל.

היא הייתה עבורו כבריכת מים צלולים במדבר צמא, מקור חיים שאותו החמיץ ברגע של עיוורון. כעת, כל מגע מחשבתי בו הוא בגדר "הצצה לגן נעול": יפה להפליא, אך אסורה לחלוטין. הוא למד לחיות עם הזיכרון הזה כעם "מכתב קודש" חתום: תוכן יקר וקדוש, אך שאי אפשר לפתוח ולקרוא שוב.

רפאל הרגיש כי הנישואין שלו הנוכחיים הם כ"שדה קוצים", שכל צעד בו דורש זהירות וכאב. רחלי האבודה הייתה "כוכב הצפון" שלו – מגדלור יציב שהראה לו תמיד את הדרך הביתה. כעת, אותו כוכב שקע מעבר לאופק, והותיר אותו לבדו להתמודד עם "שמיים שחורים" שבהם אין נקודת ייחוס אמיתית.

הוא הכיר בכך שאהבתו הישנה היא "חוב ששולם בדמעות": אין דרך להחזיר את הזמן לאחור, וכל ניסיון לחזור אל אותו רגש הוא כ"הפעלת שעון ישן" שאין בו עוד מחוגים. הוא יכול לשמוע את קול הטיקטוק של הזמן שאבד, אך השעה הנוכחית – והמציאות הנוכחית – כובלת אותו בהווה.

היה זה מאבק מתמיד בין "האמת הגדולה" של מחויבותו הדתית והמשפחתית, לבין "האמת הקטנה" של ליבו, שעדיין שמר על גחלת קטנה עבור אותו חלום ישן.

משפחה יקרה!
ראיתי אותו רץ 
בדמי חייו, אחרי כלנית או כלב שובב
מנסה לחזר למרות המשבר
מצא אהובה בתוך הכאב
ראיתיו שטוף בזיכרונותיו על חבריו שאין הם עוד כאן

ולך אימא רציתי לומר
שאיתך אני אבלה
קרעתי את הדש
וישבתי על שרפרף
הלב שבור
שתיים מדם
ועוד אלפים, אלפים מהאומה הגדולה
ישבתי, ובכיתי, ונקרעתי לגזרים
את הלב שלי אפחד כבר לא ישלים
כעסתי, את העולם שברתי.
איתך אבא כבר לא דיברתי
דיברתי כמו אומללה
מה נראלך? אתה משוגע? אתה בכלל לא מבין מה לקחת!
רציתי לשבור אותך בחזרה
את הלב שלך. שלי. בעוצמה.
לנקום על מה שנלקח ולא אקבל לעולם
אבל נמשכתי אליך בחזרה
אל הלב של אבא
למרות שלקבל ממך כבר לא יכולתי יותר
 

אז רציתי לספר שהלב נשאר שבור. מרוסק לחתיכות.
גם אם את זה קשה לראות
אבל מה לעשות שכבר אמרת
"אין דבר שלם יותר מלב שבור"
אז אבא שתדע שלמרות הכל אני סולחת'ך 
גם אם מה שעשית לא צודק
כי מה לעשות אתה חכם פי אלף.

נב. אז אותך מדינה, עליך עדין חולמת.
בך אקים משפחה לתפארת.
אך תמיד אשאיר בך חותם
שעליך נקבר אהובי ולא חזר

@געגוע~ הרבה זמן שלא כתבת לנו..

משתוקקים