"יִזְכֹּר
יִזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת צַעֲקָתָם הָאַחֲרוֹנָה
אֶת הַדִּמְעָה בְּזָוִית עֵינֵיהֶם שֶׁלֹּא הִסְפִּיקוּ לִמְחוֹת
אֶת הַלֵּב הַפּוֹעֵם בִּרְגָעָיו הָאַחֲרוֹנִים"
סגרתי את המחברת ונזכרתי בו, הכעס והעצב התנגשו בתוך ליבי, ולא ידעתי במי לבחור. או במה. רק רציתי שייגמר היום הזה כבר. אצבעותי רפרפו על האותיות החרוטות בלב המצבה. אולי לב זאת לא המילה הנכונה כאן, אבל זה היה הלב. היד הרגישה כל חקיקה, אבל הלב כבר איבד תחושת זמן. ואז ראיתי אותו, את אותו אחד שהיה מבין חבריו הטובים, מתקרב. פתחתי שוב את המחברת ושקעתי בכתיבה;
"יִזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת חַבְרֵיהֶם הַהֲמוּמִים
אֶת הַתַּדְהֵמָה שֶׁפָּשְׁטָה עַל פְּנֵיהֶם
אֶת הָאֹמֶץ וְהַקֹּשִׁי לְהַמְשִׁיךְ הָלְאָה וְלִנְקֹם אֶת נִקְמָתָם"
לא בכיתי. אני לא מהרגשניות. יותר נכון אני לא מהרגשניות שיראו את הכאב כלפי חוץ. ניסיתי לחשוב איך הם המשיכו, איך הם הצליחו להמשיך הלאה, כשהם נוטשים את אחד מאהובם. באותו רגע לא היתה לי טיפה של כעס, רק תמיהה, לא רציתי לכעוס, רציתי רק לרחם, לחשוב שהם ראו אותו נשרף שם. בתוך בתוך הטנק.
ואז נזכרתי כשהודיעו לנו את הבשורה המרה. רק לי ולאמא. והמשכתי לכתוב.
יִזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת פְּתִיחַת דֶּלֶת הַבַּיִת לִמְבַשְּׂרֵי הָרָעָה
אֶת הַבַּת מִתְפָּרֶקֶת עַל כְּתֵפָהּ שֶׁל הָאֵם
וְאֶת שַׂק הַדְּמָעוֹת שֶׁנּוֹתַר בַּכְּנִיסָה לַבַּיִת
יִזְכֹּר."
יִזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת צַעֲקָתָם הָאַחֲרוֹנָה
אֶת הַדִּמְעָה בְּזָוִית עֵינֵיהֶם שֶׁלֹּא הִסְפִּיקוּ לִמְחוֹת
אֶת הַלֵּב הַפּוֹעֵם בִּרְגָעָיו הָאַחֲרוֹנִים"
סגרתי את המחברת ונזכרתי בו, הכעס והעצב התנגשו בתוך ליבי, ולא ידעתי במי לבחור. או במה. רק רציתי שייגמר היום הזה כבר. אצבעותי רפרפו על האותיות החרוטות בלב המצבה. אולי לב זאת לא המילה הנכונה כאן, אבל זה היה הלב. היד הרגישה כל חקיקה, אבל הלב כבר איבד תחושת זמן. ואז ראיתי אותו, את אותו אחד שהיה מבין חבריו הטובים, מתקרב. פתחתי שוב את המחברת ושקעתי בכתיבה;
"יִזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת חַבְרֵיהֶם הַהֲמוּמִים
אֶת הַתַּדְהֵמָה שֶׁפָּשְׁטָה עַל פְּנֵיהֶם
אֶת הָאֹמֶץ וְהַקֹּשִׁי לְהַמְשִׁיךְ הָלְאָה וְלִנְקֹם אֶת נִקְמָתָם"
לא בכיתי. אני לא מהרגשניות. יותר נכון אני לא מהרגשניות שיראו את הכאב כלפי חוץ. ניסיתי לחשוב איך הם המשיכו, איך הם הצליחו להמשיך הלאה, כשהם נוטשים את אחד מאהובם. באותו רגע לא היתה לי טיפה של כעס, רק תמיהה, לא רציתי לכעוס, רציתי רק לרחם, לחשוב שהם ראו אותו נשרף שם. בתוך בתוך הטנק.
ואז נזכרתי כשהודיעו לנו את הבשורה המרה. רק לי ולאמא. והמשכתי לכתוב.
יִזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת פְּתִיחַת דֶּלֶת הַבַּיִת לִמְבַשְּׂרֵי הָרָעָה
אֶת הַבַּת מִתְפָּרֶקֶת עַל כְּתֵפָהּ שֶׁל הָאֵם
וְאֶת שַׂק הַדְּמָעוֹת שֶׁנּוֹתַר בַּכְּנִיסָה לַבַּיִת
יִזְכֹּר."