וגם למשפחות השכולות, לתת ליקירים שלהם את הבמה, לתת להם את הבמה לדבר בפני כולם על יקיריהם או לשמוע נציג של המשפחות השכולות לפחות, גם אם אותו אב שכול/אותה אם שכולה לא מדברים, ולהזדהות עם הכאב של השכול הנורא...

מחובתינו לזכור את זכר הנופלים, כי אותם כבר אי אפשר להחזיר לחיים, הדבר היחיד שנותר לנו כדי להנציח אותם ולכבד את זכרם הוא לזכור אותם, לקחת מההתנהלות של החיים שלהם ומההקרבה והאומץ שלהם משהו לחיינו אנו ולחיות את זה, ככה אנחנו זוכרים אותם הכי טוב, ככה מותם לפחות יגדיל את הטוב בעולם, ולא שחלילה מותם לא יגרום לשינוי ולזעזוע בליבותיהם של ישראל, ומחובתינו לפחות לכבד את זכרם...(ואחד הדברים הבסיסיים הוא לעמוד בצפירה, לדוגמא...)

למשפחה זה כול כך קשה! יום השנה אז לעשות לה עוד יום,  סבתא שלי אמרה לי שאם היא הייתה מחזיקה מיום הזיכרון היא הייתה מתמוטטת וואלה זה קשה! היא אמרה לי שכול יום היא זוכרת אותו אין רגע!!

אז למשפחה , אני באמת לא מבינה! ( אי]לו שזה תלוי משפחה...)

אבל באמת לא ככה טקס לחמה ככה? למה? למה לי לבוכת בכלל? וואלה אני מבינה שאני צריכה לזוכר ולעירך את החיים וכול זה

 אבל באמת מתחת לכול מתחת לכול התושבות של השכל 

בלב אני לא  מבינה ? 

אוקיי, ברור שזה יום קשה וברור שלא כל המשפחות השכולות מסוגלות לכך ולא כל האבות השכולים מסוגלים לעלות לדבר על יקיריהם.

אבל עם זה שזה כואב, זה משהו הכרחי שנותן משמעות לנופלים.

ואגב, בתור אנשים דתיים, יום הזיכרון גם אמור לתת כוח וחוסן נפשי, זאת אומרת, לא לבוא בגישה של חלישות הדעת אלא בצורה של חוזק, של חוסן, שאתה יודע שהם מסרו את נפשם למען בכלל ויש לזה משמעות אמיתית, וזה יכול דווקא להביא לכוח.

נכון, זה כואב, אך לפעמים כדי להחליף את הפלסטר, למרות שזה כואב, צריך להוציא, לנקות ולחטא ולשים פלסטר חדש.

למה לבכות...?

אנחנו זוכרים דברים שהתרגשנו מהם, דברים שנכנסו לנו ללב, ואם אנחנו בוכים בטקס, אנחנו בעצם מתחברים אליו וכך אנחנו זוכרים אותו בצורה הכי טובה...

אך זו לא סיבה טכנית, כמובן, אלא שהמטרה שלנו היא לזכור את הנופלים, לזכור את מעשיהם ואת חייהם, וכאשר חייל התעלה לדרגה כללית ויצא מאנוכיותו והקריב את עצמו למען כלל ישראל, ובאו האויבים שלנו והרגו אותו, את אותו צדיק, איך אפשר שלא לבכות ולהתאבל על זה...?

וכמו שמשפחה צריכה להתאבל על קרוב משפחה, מדינה צריכה להתאבל על אותם הרוגים שקשורים לכלל האומה, כאלו שחירפו נפשם שנוכל לחיות.

אנו צריכים לזכור אותם ולו שלא נהיה כפויי טובה אחרי שהם הקריבו בשבילנו, אנחנו צריכים להודות על הכל, לקב"ה וכו'...

כמו שכתבת יש לך תשובות , צריך לבכות כדי שנזכור אותם, אנחנו בני אדם. אני לא מחדש לך כלום כי כבר כתבת את זה בהודעה, אבל את סוג של עונה לעצמך - למה לבכות , למה שיכאב - כמו שכתבת.

אני לא חושב שתשובה צריכה להסתדר על הלב. צריך להבין.

אם הלב לא מבין, זה כבר לא קשור לתשובה, תשובה זה להסביר על פי השכל. 

אין צורך להתחבר לתשובה. רק להבין אותה.

זה דעתי.

ולפי דעתי זו הייתה סוג של פריקה כזאת...

ואני אומר, אמנם יש כאב בלב, אך למרות שזה כואב, זה דבר חשוב...(ולמה זה חשוב נראה לי הסברתי...)

איננו עושים בחיים רק דברים שכיף לנו או שבא לנו, יש פצעים ונקודות רגישות שצריך לעיתים לפתוח ולטפל בהם כראוי, גם אם זה כואב...

מרגישה שאף אחד לא מבין למה זה לא מסתדר לי בלב, כיאלו אני חייבת שזה יסתדר לי בלב!!

ככה מרגישה

אוקיי, אם כך, אני ממש מבין אותך, זה קשה וכואב, ולא כל אחד מסוגל להכיל את הכאב הזה, רק שתדעי שבעיקרון זה חשוב להכיל את הכאב ולטפל בו, והרבה פעמים זה מונע כאב עתידי יותר גדול...

לצערי אני מכירה כמה וכמה כיאלו שנרצחו בדם קר   בידי ערבים ימח שמם

ובאמת זה לא פושט...

אכן זה לא פשוט, והשתדלתי לשמוע את זעקתך, זה אכן כאב קיים, וכאב עצום שקשה מאוד לטפל בו ולפתוח אותו, ואני ממש לא שופט את מי שלא מוצא את הכוחות בשביל זה...

אוי ואבוי, ימח שמם...

אך עלינו לקום מאבלינו ולא לתת למוות שלהם להיות לחינם, ללמוד ממעשיהם העצומים, מעשי הגבורה הגדולים שלהם תוך סיכון חיים עצום, ושנזכה להיות ראויים לקבלת השפע העליון בעולם הזה...

המטרה העיקרית של יום זיכרון היא לא לבכות, אלא להתחזק. לשמוע סיפורים על האנשים המיוחדים האלה שמסרו את נפשם בשבילנו, על המידות שלהם, ולנסות לקחת קצת מזה לחיים האישיים שלנו.

אם רק בוכים בטקס ואחר כך ממשיכים הלאה - לא עשינו כלום. אבל אם בזכותו נהיה אנשים טובים יותר - זה כבר שווה.

האמת שאם לוקחים את יום הזיכרון כ- יום לחשוב על הנופלים ולזכור אותם- אז באמת אין כל כך עניין, כלומר יש מקום ומקום מכובד להיזכרות ולהתחברות לנופלים ולכאב, בסוף בזכותם אנחנו כאן!

אבל אני חושבת שלא זו המטרה של היום הזה. לדעתי הזיכרון והעצב הזה של יום הזיכרון צריך לעורר אותנו! לעורר אותנו למסור את הנפש! לא להיזכר ולכאוב אלא להיזכר וללמוד! זה יום לעצור ולחשוב איך אנחנו, החיים- מקדשים שם ה'! איך אנחנו חיים על קידוש ה'!!

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....