עמדתי מולה, רועדת, חסרת ביטחון.

היא סקרה אותי במבט בוחן.

"צריכה משהו?" שאלה בטון מעורר סלידה.

"אמממ כן" גמגמתי. רציתי להיבלע בקיר הלבן שמאחורי.

היא הביטה בי בהתנשאות.

אספתי את עצמי, מנסה להתרכז במטרה שלשמה באתי.

כמספר שנותיי בעולם. המנהלת הזאת קובעת לי מה ללבוש, איך להתנהג, מה להגיד ומה לחשוב.

בהתחלה לא הבנתי את זה. עצמתי עיניים. אבל עם השנים משהו שם התחיל להתקומם.

הרגשתי ששמים לי תבנית ואני צריכה להיכנס אליה. אוסרים עלי את הדברים שמייחדים אותי בתוך מיליארדי אנשים.

אחרי ימים מלאי חשיבה עזרתי אומץ והחלטתי לבוא להילחם על זה.

היא הביטה בי במבט שעדיין לא פרשתי. משהו כמו זלזול שפיטה וחוסר שביעות רצון.

בלעתי את רוקי, תחושת קבס עלתה בי.

"אמממ אני רציתי, כלומר אממממ" היא הסתכלה עלי בחוסר סבלנות "רציתי לדבר איתך."

הצלחתי להוציא את זה מפי. "אני כאן, ואת מדברת איתי" ענתה בקוצר רוח.

"אמממ אז אהה" הגרון שלי התחיל להתייבש והרגשתי חולשה שמתפשטת בי.

"רציתי להגיד לך ש.." השתתקתי. "אני שומעת" "ש...ש... שממש אהבתי את האופנה החדשה!" "זה מה שרצית להגיד לי? אני שמחה שזה מצא חן בעינייך" אמרה בלי  שמץ של שמחה.

"רק אם תוכלי  לזוז מדרכי? אני ממהרת לפגישה על הגנת זכויות האדם" "ו...ו... רציתי עוד משהו" "מה?" היא ענתה בחוסר סבלנות מודגש.

"אהההה אההה" "תסלחי לי, את מכלה את זמני ואני מאוד ממהרת." היא עקפה אותי והלכה במהירות בלי להעיף בי מבט.

עמדתי מבויישת, חסרת כוחות, עם דמעות בעיניים. מאוכזבת מעצמי. מהבטחון העצמי שלי. מהמנהלת היהירה הזאת שלא העזתי להגיד לה כלום.

מהתחפושת שכופים עלי ופספסתי את ההזדמנות לצעוק.

אזזזזז המנהלת זאת בעצם החברה...

טובב אני לא ברמה של @באמונה תמיד אבל ניסיתי...

תודה לך על הרעיון

ואוו איך בא לי כבר את החופש הגדולל🤭

מה הסיבות שלכם בחיים?

הפורום חזק להיות פעיל והם דיבורים חזקים אז מוזמנים להעלות נושאים מעניינים שאתם מתלבטים בהם אם סתם שאלות, חוויות, רגשות ופריקות

יש לי הדרן ויש תקלה ואין לי אינטרנט במכשיר (שהוא גם ככה דפוק (חצי טאצ) ובלתי נסבל) אני לא יכולה לקבל לטלפון אימיילים ובנוסף האפליקציה שלהם לא עובדת 

יש למישהו דרך לעזור לי?

בבקשה אני נואשת נראלי אם עד סוף שבוע הם לא חוזרים אליי אני עוברת לנוקיה (ונוקיה זה זוועה)

אם מישהו יעזור לי אני אשמח מאוד

או סרטים אחרים