אנשים פה כותבים ממש מפחידדד

הוא ממש סיקרן אותי האיש הזה!

ואת רוצה לומר לי שזהו? את משאירה אותנו בנסיון לנחש מה עומד מאחורי הפרולוג המהמם??

התייעצתי עם אחי והוא אמר שזה יותר מדי טראומתי...

אבל חוששני שאלך על זה...

כמה שיותר טראומתי - ככה יותר כיף לכתוב

התחלתי לקרוא את הפרק הראשון וזה מהמם! יש לך לשון...👅

אגב השם של הביצפר יש ישיבה כזאת חחח אבל בטח את חשבת על זה...

ניסיתי להמציא את הדבר הכי מוזר...

מסתבר שכיוונתי לדעת גדולים

יש בבית אל... 

פרולוג:

העשן היתמר לגובה מטשטש את ראייתו הוא הניח לדעתו להפוך בעצמה ללא הרף הוא רצה לחשוב, להסיק מסקנות, לדעת מה הוא בכלל ולשם מה הוא נמצא פה.

גופו האתלטי מטיל צללית עמומה ומתארכת על האבנים המשולבות. אורו המרוחק של פנס הרחוב הבריק מעט על פניו השחומות, החלקות, והעלה אור בעיניו האפורות, מגרה אותן לבהוק מבעד למראה המצועף, המסכה החדגונית, שעטה על עצמו. אם כי קל היה להבחין בדמות שהצטיירה מאחורי מסך העשן שהפריד בין ישותה אל העולם.

הוא עמד שם, שעון על חומת הגינה כשרגליו מסוכלות, ידו האחת מנסה להשתלב בשנייה שאוחזת בסיגר 'גולדן וירג'יניה' כשהוא שואף אל קירבו את האוויר המפויח. השאיפות שהחיו אותו כל פעם מחדש. הוא לא הצליח להבין את האנשים שמוותרים על התענוג הזה... אין כמו לתת ללב שלך להתמכר וליהנות...

הוא אהב את הפינה הזו, כל לילה חיכה להצטנף בתוכה. לתת לרגשות להתאדות יחד עם העשן שניחם אותו כמו שהוא, ולשאוף אותם מחדש ענוגים וממכרים.

העת הזו שקבע כל ערב על אדן חומת גינת הירק - החייתה אותו. היא נתנה לו להריץ את הסרט שעבר במציאות חיה ומוחשית כל כך היא אפשרה לו להרהר בעתידו הקרוב והרחוק, לתכנן את ההגעה לנקודת מוצא ממבוי סתום שנקלע אליו כעת... לתהות האם כדאי ואיך לנסות להגיע אל הדברים שעליהם חלם ואותם אהב.

או לפרוץ גדרות שמונעות ממנו להגיע אליהם
 

וקצת רגש.

אולי רומנטיקה...

עדיין לא החלטתי.

משולב בסיפור חיים

סלחו לי שזה הועתק בצורה כ"כ צפופה...

וגם אין לי כ"כ עצבים לעשות אנטרים עכשיו...

פרק 1

תלמוד תורה בני צבי

"אבא?"

"כן בן שלי"

"מי היה האיש שפגשנו אתמול?"

"היום בשמונה בערב אגיד לך" ולאחר מחשבה הוסיף "בלי נדר"

"למה לא עכשיו?"

"אני אדבר איתך אחרי הלימודים על הכל בסדר? בינתיים, תישאר בבית הספר עד להודעה חדשה, יש מצב שהיום בערב ההודעה הזו תגיע, בעקבותיה תשובץ במסגרת אחרת. אך נכון לעכשיו - תתרכז בלימודים בינתיים ובעזרת השם נדבר היום כשאחזור"

אז מה הוא הולך לבשר לו? זכר השיחה הקצרצרה שלו היום עם אביו צף ועלה במוחו. אם אביו חשב שיהיה מרוכז יותר, הרי שהתבדה. כל אותו היום הוא עסוק בחישובים ותכנון סדרי יום ודרכי פעולה לכל סוג מידע או הודעה שיקבל היום – בשמונה – בערב.

"לידור שובל" העיר אותו הרב שולר מחלומותיו "אתה איתנו? עושה לי הרושם שבזמן האחרון נרשמת לקורס טיס. זו ההתמחות שלך? כי משום מה כשרון הריחוף שלך רושם הישגים יוצאים מן הכלל..." המורה אף פעם לא חסך ממנו את שבט לשונו. הוא לא חשב שיש לבבות שזמן תפוגת מצבם הנפיץ ארוך מן הרגיל וכל פעם שיורים לעברם חיצים הם מתרסקים אל תוך עצמם, או שמא מתנפצים החוצה בקול רעש גדול, אך לשני סוגי הלבבות הללו נגרמים נזקים.

לעיתים, הם בלתי הפיכים.

"אה, כן... מה?" לידור היה מבולבל הנחיתה למציאות היתה יותר מעצבנת ממוזרה... הכל היטשטש מולו כמו נצבע בשחור, נמחק, ומתהווה בחזרה - אם כי באיטיות כבדה משהו - אל הסצנה שהחלה מתהווה.

שוב הוא מתחיל? צריך ללמד את המורה הזה שיש שיטות רגועות יותר להחזיר תלמידים לריכוז? למה הכל בכח?... את האמת, אין לו אנרגיות מיותרות ללמד עוד אנשים מסקנות שיוכלו להסיק עם מעט מחשבה בגוון יותר צלול ורגוע.

"אוקיי" פסק המורה ממשיך את המטאפורה שאהב להשתמש בה למקרים כשל לידור "צא מהכיתה. לפי המידע שצברתי במהלך כהונתי כמורה במוסד הזה, בחוץ יש מתחם אוירי רחב יותר לטיסה נעימה ובטוחה. תרצה לשוב אלינו בתום הריחוף המעמיק שאתה נתון בו?"

לידור הרגיש שהדם אוזל מפניו גועש ורותח ומבעבע בתוך ליבו ובוקע ממנו בחזרה מנסה להתפרץ מביו עיניו. הוא כיווץ את גביניו מעט, סדק זעוף נחרץ בניהם, משדר גיצי חרון מבעד לארשת האטומה שכיסתה את פניו של לידור.

הוא קם ממושבו באיטיות מתגרה. הכיסא נגרר על הרצפה ברעש צורם. עיניהם של כל בני הכיתה ננעצו בו בסקרנות תהומית.

לידור חייך אל המורה חיוך ציני, מסתיר את שיניו מבעד לשפתיו הקפוצות. הוא נעץ את עיניו האפורות במבט מאובן ולָאט לעברו "כן. אדוני הקברניט".

הוא חלף על פניו ההמומות של המורה מבלי לאפשר למבטיהם התמודדות כלשהי. אם היו מצטלבים, קריאות התיגר האילמות שנשלחו במילותיהם, היו מקבלות תוקף ומתהוות בממדים גדולים יותר. לידור, בחכמה, מנע מבעוד מועד את התקרית הבאה שהיתה מתרחשת...

הדלת נטרקה, הוא מצא את עצמו מחוץ לכיתה והיה מופתע לגלות שהמקום אליו נשלח, הוא המקום שחיכה להיות בו. ידיעה זו לא נפקדה משאר ההתניות במודעותו.

כמה נחמד לצאת, ללא מאמץ רב, מארבע קירות משעממים שכמו מאגפים מארבע רוחות את היצורים שנאלצים להישאר בתוכם. הוא החל לטייל בחוץ, מהר מאד נתקל בחפץ שנראה היה כמו גוש ברזל ירוק מחורר שהזכיר בצורתו ספסל בית ספר שעבר מלחמה... (או לייתר דיוק ספסל שנגזר עליו להתמקם במרכז מגרש המשחק של הכיתות הגבוהות...) לאחר מחשבה מועטה הסכים לעצמו לעשות חסד עם גופו ולהמשיך את הבהייה האחרונה שנקטעה באמצעה, הוא התיישב על העב"ם שמצא, נשען לאחור, ידיו תומכות בראשו בתנועה מתמתחת כשרגליו שלובות אלו באלו ,מוטות קדימה.

הוא הביט סביב, נפש חיה לא נראתה בחוץ. רק הוא ועצמו נשארו שם יחד פשוט היו זה עם זה מבלי לתקשר או להעביר שום מסר בעל ערך.

כמה דקות הם נותרו שם ללא כל תזוזה או התקדמות מבחינה הגיונית. יש בו שני צדדים שמסיגים אותו תדיר למחוזות שונים. אף אחד מהמחוזות הללו לא עונה על המיקום בו הבין שהוא צריך להימצא.

בית הספר בכלל לא היה בכיוון שלו. הוא תמיד תהה למה ואיך כל האחרים לומדים בשבלוניות כזו ולא חושבים שיש משהו אחד לפחות שמעניין ומועיל הרבה יותר מחיי השגרה האפורים הללו. הוא לא היה בנוי למציאות כזו של אנשים רגילים, הולכים, באים, מדברים, צוחקים... הם ב א מ ת לא חושבים שיש חיים מחוץ למסגרת?

אילו חיים תרצה לידור? לחש לו מישהו מתוך ליבו. חיים?...חיים... אחרים. חיים שיש ביטוי לכל מה שאני רוצה לעשות, חיים שבהם אוכל להגשים את עצמי!

 שוב בא הקול המוכר ואמר המקום בו אתה נמצא עכשיו הוא זה שיסלול לך את הדרך בצורה בטוחה לשלב ההגשמה! כן... הצד השני הבין את זה מזמן... אבל אני איני מתאים למסגרת השבלונית הזו... האם בשביל להגשים את רצונותיי אצטרך דרך אחרת?

ומדוע שלא אנסה אותה?...

פרברי נתניה 20:40

המיית הגלים רחשה ממרחק לא רב. פסיעותיו המדשדשות בחולות נשמעו בלחש, קול שריקת הרוח הוסיף לסימפוניה המרגיעה. היא נשבה בשלווה, מניחה לעצמה לפרוע בשובבות את בלוריתו שסודרה בקפידה. הוא פסע במעלה הגבעה, בדרכו אל המקום אליו חיכה להגיע. ונשבה בקסמם של דמדומי הערב עת רדת החשיכה - אתה הרגיש בטוח כמו שמעולם לא חש.

"היי בחורצ'יק!" מישהו קרא לו. קשה לו להצהיר שהוא חש נועז מספיק כדי להתמודד לבדו מול אינטריגות שהוא עלול להיחשף אליהן באזור הזה של העיר.

הוא הפנה מבטו לעבר הקול וכמעט נשנק בבהלה אם כי לא נתן לעצמו להסגיר את תחושותיו לעומת הבאים.

גבר חסון בעל מימדים עצומים נעמד ממש מאחוריו והשעין עליו את ידו הכבדה בחבטה. הוא חש צמרמורת תחת מגעהּ השרירי של היד ונשא עיניים אפורות, בורקות ושואלות, אל פני האיש שסקר אותו במבט ספק חביב ספק מתגרה. הוא שיער שלא הוא הדובר ודימה לשמוע את קולו המעושן של הענק שניצב עליו תוך שהוא מנסה לתור אחר הקורא מבעד לשדה הראיה המצומצם שהשאיר לו.

"נראה שאתה מחבב את הפינה הזו...לא כן?" סוף סוף נראה האיש אותו חיפש במבטו שהוא מגיח מאחורי גופו האיתן של האוחז בכתפו. הוא היה יותר אנושי, לפחות נראה כך, מבנה גופו היה כשל אדם ממוצע, פניו לא הסגירו מה מטרת בואו אך בהחלט אפשר לומר שיש לחשוד בה, הוא קרב אליו אט אט בארשת יודעת כל, ידיו אחרי גבו והוא מחייך חיוך ספק חביב – ספק ציני.

"אתה ממש לא מנומס... אמורים לשאול 'סליחה? אפשר להפריע?' בהיעדר השאלה הזו, אני לא אענה לך שהייתי מעדיף שקט כרגע... אבל נו, אולי שניכם עוד תלמדו ממני משהו... אז, מה מביא אתכם אלי?" הוא לא יכחיש שנכון לתקופה הזאת, די משעמם לו והאמת שלא ממש אכפת לו להיקלע אל שערורייה או פרשיה כלשהי, אך סוף מעשה במחשבה תחילה. היה צריך לדכא את השתוקקותו לפעולה ולהניח לעצמו לנתח את הדברים כהווייתם.

אולי זה פיתיון?

"נגדיר את זה כך" פסק האיש הממוצע בממדיו "אנחנו, א...צריכים ממך משהו" אמר ולא יסף.

"יורשה לי לדעת מ ה אתם צריכים ממני לפני שאחתום אתכם הסכם?" לידור הרשה לעצמו להסיר את ידו הכבדה של הענק מכתפו לא לפני שהכין את עצמו לאקט שיבוא אחר מעשהו האחרון והיה מופתע מכך שלא נרשמה כל התנגדות מצד הענק וידו החליקה למקומה המקורי – בצידי הגוף המסיבי.

"בא נאמר שלא ממש יורשה כי לא תדע עד שתחתום איתנו הסכם" ה'ממוצע' קרב אליו צעד אחד לידור החל לפקפק בתואר שהצמיד לו בפזיזות כלשהי, התנהגותו נראתה לו מוזרה במקצת.

לידור נעץ עיניו בשני הזרים שנפלו עליו פתאום הוא רצה ולו במעט לשפר את המצב הנחות אליו נקלע בעל כורחו והניח כף ידו על כתף בן שיחו הלא רצוי, קרב אליו מעט ומתח את שפתיו בחיוך מעושה, סימטרי.

"תן לי להחליט עבור עצמי על אלו חוזים ברצוני לחתום ואלו לא" הוא שלח את ידו הפנויה אל כף היד הממוצעת ולחץ אותה בחוזקה. בידו השניה -זו האוחזת עדין בכתף האיש שהביט בו במבט בלתי מפוענח- נתן לעצמו תאוצה, עזב את המקום בריצה ונעלם באחת הסמטאות.

תלמוד תורה בני צבי

הפסקת 10

לידור התהלך במסדרונות אפוף מחשבות, נראה ואינו רואה. הוא היה עסוק וטרוד במה שעבר עליו בשעה האחרונה השיעור, המורה, המזכיר, המנהל, השיחה הנוקבת, הכל התערבב לו לעיסה מבחילה שהעלתה קבס בגרונו הוא הרגיש שהעולם סחרחר עליו והלך שם בלי לשים לב לכלום העיקר ללכת. לאן? לאן שתישאנו הרוח, לא להישאר במקום, העמדה שהוא נתון בה לא נעמה לו במיוחד אם כי הכאיבה לו מאד בעצם מציאותה.

אז זהו, סוף סוף הם הגיעו למסקנה הנכונה ובזמן המתאים. הוא שיחזר את השיחה הנוקבת שהתנהלה עד לפני כמה דקות.

"אז מה אתך לידור?" היועץ – בני ראמי פנה אליו כשעזב את השיחה המשותפת עם המנהל והרב שולר, הם נותרו לשוחח בחדרו של הרב שטיין, חדר המנהל.

"אצלי הכל בסדר, דווקא נראה שאתם לא משהו..." לידור היה משועמם מהשהייה בחדר ההמתנה, הוא פשוט חיכה שסוף סוף יגאלו אותו מהמוסד הזה. יותר עניין אותו מה יאמרו לו היום בשמונה בערב. זה לכל הדעות הרבה יותר מעניין מוועדות שימוע וענישה מתישות.

"כן, למען האמת גם מצבך מוגדר אנוש בקשר לזמן השהות בבית הספר"

"אין לי בעיה עם המצב הזה, כי בקשר ל...תעסוקה הרבה יותר חשובה, מצבי מוגדר יציב ונהדר" ענה לו לידור באותה מטבע לשון.

"איזה מצב?" מה הוא זומם הילד הזה?... הוא מסוגל לארגן לעצמו דברים שאף אחד לא העז להעלותם בדעתו. היועץ הריץ תסריטים מכל הסוגים והמינים במוחו ושקל הסבת נתונים ולאחר את שלב קבלת ההחלטות אך תשובתו של לידור הייתה מהירה ממנו.

"עדיף שלא תשאל כי אני לא מתכוון לענות לאף אחד, ממילא מכל הבחינות אני כבר מחוץ לבית הספר, כך שאין סיבה שתדע, כעת נותר להצהיר זאת גם רשמית ואז אני חופשי" לידור השתוקק לסיום היום המציק הזה.

"טוב, אל דאגה מקומך מחוץ לבית הספר, אני ניגש לזרז את ההליכים ותוכל להיות חופשי – כרצונך. אך אם תיקלע לצומת כלשהי או שתצטרך עזרה, הנה לך מספרי האישי, אני זמין תמיד ואענה בשמחה לכל הנושאים, אני כאן בשביל לעזור. דרך צלחה, לידור."

בני הגיש לו כרטיס ביקור בצבעים בז, ירוק תפוח, וכחול עדין על גביו מתנוסס באותיות כסופות הלוגו 'בן-אל ראמי לגלות עולמות בעצמך'. האדם הזה מצחיק אותו. הוא וכל המטפלים הרגשיים למיניהם. הם פשוט צדים להם אנשים חסרי ישע שיאיישו את כיסא הנוח בסלונם הקטן וימלאו את החסר בעו"ש כדי שיוכלו לממן לימודים אמתיים ולפתוח לעצמם קליניקה נורמלית.

התהליך היה מזורז, לא היה טעם בהזמנת הורים כי לא היה מול מי להתנגד. שיחת טלפון קצרה עם אביו ואמו אישרה את הצעד הבא ועשר דקות מאוחר יותר, צעד לידור לכיוון שער היציאה עם 'מכתב לבית' והקלה גדולה בלב.

"היי ילדון! לאן אתה רץ?... הלו! יש פה שער! חכה!" קולו של יצחק בא אליו. השומר בתלמוד התורה שלו. האיש שהיה אוהב להשתעשע עמו, לדבר אתו ולקבל ממנו עצות הוא היה אדם מיוחד, הרהר לידור בליבו. הדמות שהכי אהב והעריך מכל צוות תלמוד התורה. אם אי פעם אולי יצטער על כך שעזב את מקום לימודיו, יצחק, הוא הסיבה לכך.

" היי יצחק מ'נשמע?" לידור הגיש לו את פתק השחרור בחגיגיות מרשימה כשהוא כמעט רוקד משמחה "אה...ו...ביי" הוא נופף לו בידו רומז משהו ברור לכאורה.

"אתה עוזב?" יצחק הביט בעיניו של לידור ונרתע מעט מהברק האפרורי, הלא שגרתי שעמד בהן.

"אז כמו מה זה נראה לך?" לידור הניף את ה'מכתב לבית', מעטפה סתמית, לבנה עם סמל תלמוד התורה.

"היי..." יצחק בהה במעטפה בארשת תדהמה תיאטרלית, הוא לא דאג כל כך. לידור לא היה מהילדים שיפלו בין הכיסאות סתם כך, אם 'מעיפים' אותו מבית הספר והוא מרוצה מכך - הוא יסתדר מצוין. יצחק הכיר את עמית שובל, אביו של לידור, וסמך עליו שלא ייתן לכישרון כמו של בנו להירקב סתם כך בין כתלי כיתה בנאליים וחדגוניים.

"תבוא לבקר אותי מדי פעם. לידור, אני אתגעגע..." לידור חלף על פניו ואחרי רגע של היסוס הסתובב, לחץ את ידו של השומר בחיוך כלשהו והלך, מיטיב את אחיזתו בשקית שהכילה את חפציו שהיו עד עתה במקום אותו עזב.

אח... אין כמו אויר החופש.

הוא פסע על המדרכה לעבר הכביש הראשי לכיוון ביתו. הוא הרגיש כאילו התירו מצווארו חבל עבה ועוקצני. קודם הוא צריך לנוח מעט, להתאפס, לנקות את הראש ו...יאללה לעבודה.

משהו מועיל, סוף סוף, הוא יוכל להוציא מעצמו.

בעודו מחשב ומנסה לתהות על השיחה הקצרצרה מהבוקר – שהטרידה את מוחו במשך כל אותו היום - הוא מצא עצמו פתאום בתוך מעבר חציה מרומזר. הזיכרון הכמעט אחרון שלו הוא האיש האדום שהאיר מן הרמזור באותה שניה, הוא שמע את הצפירות בדילאי... כל הזמן שהיה מנותק מהסביבה כמו שב אליו ונשמע בעוצמה מחרישה בתוך אוזניו. הוא ראה את המכונית הלבנה בקרבה כמוה לא היתה מעולם. פני הנהג המבועתות ניבטו אליו מבעד לשמשת הרכב השועט מוחו עוד לא הספיק לסווג את הסמל שעליה לחברה המסוימת לפני שחש את החבטה המהממת בראשו משטח מפוספס בשחור לבן התקרב אליו במהירות מפחידה. לידור הרגיש את גופו מתעופף אל תוך עולם שחור ואפל והוא נשאב אל תהום שלא ידע על קיומו. מאיים מחד, מלטף מאידך.

שום תחושה לא הצליחה לחרוט את עצמה במוחו, והעובדה הזו נעמה לו.

אבל ירוק כבר נדוש, אז לגיבור הכי מרכזי נתתי אפור - ולגיבור המשני נתתי ירוק

הם קיבלו את זה במתנית ממני!!

צריכים להיות אסירי תודית!

לידור?

הוא ממש חמוד בעיקרון...

הוא גיברון הסיפור!!

שלא תדעו במה הוא יסתבך...

משהו מזעזע, יותר ממפחיד ויותר מעצוב ויותר מאכזרי.

לא לזלזל בגיבור שלי!

אני לא אוהבת ספרים כאלהה זה מפחיד מידיי

אם אני לא ישנה בלילה, את האשמה!!

קיצער אני הלכתי...

יש לי לילה לבן!

חברע'ס, אני הגעתי למסקנית! - נוער וגיל ההתבגרות

עיניים אפורות = לידור.

עיניים ירוקות = אליז'ה.

תכירו אותו בפרקים הבאים

רגע יש כבר פרקים באים? אני במתח!!

אני אשלח את השני ובימים הבאים את השלישי...

את כותבת מדהים!!

וריתקת אותיייי

פרק 2

איטליה שעת בוקר מוקדמת:

אליז'ה התהפך במיטתו, בימים האחרונים שנתו לא ערבה לו הוא ניסה להירדם שוב ושוב אך ללא הועיל. על אף העיפות שלוותה אותו לאורך השבוע האחרון, משהו אצלו סירב לעבור למצב שינה.

החוש השישי.

"בונג'ורנו רגאצו מיו!" (-בוקר טוב ילד שלי) ברטיני  נכנסה אל החדר מדליקה את האור היא חשה צורך להתעניין בשלום בנה יחידה בכל עת ולדאוג לכל מחסורו שחלילה לא תיפול שיערה מראשו או -יותר גרוע- חוט מדש בגדו.

"סונו סטאנקו" (-אני עייף) מלמל מתחת לשמיכה והדף את ידה המלטפת. הוא כבר בן 17. למה היא לא מבינה שהוא יכול להסתדר לבד? הוא גדל, כבר לא הילדון שהיה. הוא נהג לתהות למעשיהם של אימהות המדמות את ילדיהם כגוזלים רכים החוסים תחת כנפיהן בנטותן לשכוח שהתדמית הזו, בשלב מסוים, פגה.

"נון האי דורמיטו לה נוטה?" (-לא ישנת בלילה?) היא התפלאה, היא תמיד דואגת שילך לישון בזמן ועושה הכל כדי שיתפקד היטב ויגדל לעלם חמודות חזק ויציב והיא תוכל להתגאות בבן טיפוחיה.

"לא. לא ישנתי" עם הזמן זה הולך ומחמיר... הוא חשש מהיום שהיא תחזור להאכיל אותו דייסה והוא יחכה לה בלול כמו ילד טוב.

או ליתר דיוק ,תינוק טוב.

"אוי ואבוי!" קראה בבעתה. היא באמת לא האמינה... הוא לא ישן? שומו שמיים! הרי זהו אסון! מה עליה לעשות עכשיו? היא חייבת לעדכן בזה את  מארקו בעלה.

"אתה סובל מנדודי שינה?" לחשה אליו בחלחלה.

"אמא!" הוא קרא לה, מסיט כדי סדק את השמיכה. האור סנוור אותו. "בבקשה תני לי לישון! אל תדאגי, אני אקום רק תני לי כמה דקות!"

היא נסוגה, יש לו היום לימודים מה יעשה? נראה שבעלה יצטרך להאיץ ברכבו יותר מתמיד אליז'ה לא יאחר היום! ויהי מה. אם יפספס שעת לימודים אחת, היא לא תיתן לזה יד! כל העתיד שלו יאבד! לא ישאר ממנו כל זכר!

לא. זה לא יקרה! היא הייתה נחושה בזה! משתדלת כמיטב יכולתה, משקיעה את מירב שנותיה על מנת שאליז'ה שלה יגדל לתפארת.

אליז'ה נותר ספון בתוך הפוך, נאנח על מר גורלו... הוא הרגיש את הדאגה חונקת אותו מכל כיוון.

הוא חייב להשתחרר מזה.

בכל מחיר.

נקודה מסתורית בגלובוס:

"אנחנו צריכים אותו אצלנו"

"ללא ספק"

"עם אימון מתאים הוא יוכל לעזור לנו במאבק ויש לנו גורם משכנע מאד"

"מה?"

הוא נפנף במסמך שאחז בידו.

"אתה בטוח שירצה לשתף פעולה אחרי שיגלה את זה?"

"זה יהיה אחרי שנכשיר אותו"

"ומה יגרום לו לא להשתמש בכוחו נגדנו?"

"זה" הוא הצניח תמונה על השולחן

"תמסור לו את המידע?"

"בשלמותו"

אחת מסמטאות נתניה 20:50

הוא נעצר תחת  בניין עלוב למראה, מתנשם, בחן את כף ידו ותהה איך לא שם לב למה שהכילה בתוכה. הוא הפך את כרטיס הביקור

"מחר ב22:00 באותו מקום. תבוא עם תשובות" הוא חייב לציין שהכתב לא הצטיין בסדר ואסתטיקה אך היה בו די תוכן כדי לקחתו ברצינות. תגובות מהסוג שהוא אמור להשיב עכשיו, צריך לקחת ברצינות. מי כמוהו יודע...

האמת שהפתעתו לא היתה מרובה... הוא נהג לקרוא על מסרים מעין אלו בספרים מזדמנים אך לא חשב שהמציאות תביא אותו לשחק תפקיד במצב כזה. הוא בהה בכתוב דקה ארוכה שבסופה הסליק את הכרטיס אל כיס מכנסיו.

לידור התלבט לגביי ההחלטה של ההסכם. ליבו החל פועם בקצב מורגש, משחרר אדרנלין שגרם למחשבתו לפעול בכל הכח, מצד אחד הוא רוצה לעשות משהו בחייו אך מי אמר ששני התימהוניים שפגשו אותו, שמן הסתם נשלחו על ידי קבוצה גדולה יותר, לא מהוים עבורו סיכון? הוא חש את הסכנה כוססת את קצות אצבעותיו ונהנה מתחושת העקצוץ שהחלה מטפסת אל זרועותיו.

הוא החל פוסע חרש לכיוון ביתו כשהוא מסיט את מבטו ללא הרף על מנת לאתר דמות שלוטשת עליו עיניים.

בית החולים לניאדו:

פקידת הקבלה בכניסה למיון בהתה במסך המחשב שמולה בשיעמום ניכר היה כי עבודתה כעת לא ממש מספקת אותה והיא בצעה אותה ביעילות אם כי באיטיות כלשהי.

"שלום" פנתה אליה אישה בקריאה מהכניסה כשהיא רצה לעברה מתנשפת. "אני מישל - מיכל שובל, היתה תאונה... הבן שלי, הוא נמצא כאן." הניסוח לא היה הצד החזק שלה באותם רגעים, מה שעניין אותה זה איפה לידור שלה. מה קרה לו, מה איתו, והיא צריכה תשובות עכשיו.

היא שלפה את תעודת הזהות, תוקעת אותה בתוך שדה ראייתה של הפקידה המשועממת.

הפקידה התיקה, סוף סוף, את עיניה מהמסך "מה השם?" שאלה לקונית והשיבה את מבטה למקומו הקודם.

"לידור... לידור שובל" ענתה, מנסה להסדיר את נשימתה.

הפקידה הקלידה במהירות ודיברה ספק אל המסך ספק אל הגברת המבוהלת שעמדה מאחורי הדלפק חסרת סבלנות "ממ... כן. לידור שובל. הבן שלך הגיע לכאן לפני חצי שעה, מחוסר הכרה, כרגע מקבל טיפול רפואי ותיכף יוכנס לניתוח"

"מה... מה בדיוק קרה לו?" היא חשה את הרעד המתגבר שאחז בה.

"שברים, פגיעת ראש סגורה" הקריאה ולמראה פניה המחווירות של העומדת מולה מיהרה להמשיך,  "הוא במצב טוב אין לך מה לדאוג, כמה ימים ויחזור לעצמו" סוף סוף התירה את שפתיה בזווית שהייתה אמורה לחקות משהו כמו חיוך.

"א...איפה הוא נמצא עכשיו?"

"בחדר 12 הרופא נמצא שם עכשיו תדברי איתו" אמרה והצביעה לעבר החדר שהזכירה.

הפקידה הביטה באישה שעזבה את הדלפק בריצה לכיוון שסימנה לה, היא תהתה על העולם המוזר שהיא חיה בו, ועל היצורים שממלאים אותו, חיים לעצמם, עסוקים, טרודים, מתמרנים בין ארועים שונים ומשונים.

איטליה 23:00

אליז'ה פסע ברחובות ליבורנו מהורהר ראשו מורכן וידיו טמונות בכיסי הג'ינס שלו, אמא שלו ישנה עכשיו. מן הסתם חושבת שגם הוא ישן... כמה ששנא להרגיש התינוק שלה, של שני הוריו. אבא שלו היה מתון יותר, הוא אמנם הקפיד על כל כללי החינוך בדקדוק, אך לא היה מוודא כל מחצית השעה שהוא בסדר ושלום לו ואולי זקוק לעזרה כלשהי, הוא סמך עליו במידת מה, הגם שלא במידה רבה. אך לפחות זה...

שני ברנשים צעדו בהמשך הרחוב. הוא עקב אחריהם במבטו, הם היו נראים לו מעניינים על אף קרינת האופל שחצצה ביניהם לבין העולם באופן מורגש. הם נשאו ארגז כלשהו ושוחחו ביניהם.

אליז'ה קרב אליהם "אתם צריכים עזרה?" שאל בחיוך שניסה להיות אדיב.

הם עצרו מדבריהם הביטו זה בזה ושניה אחת אחר כך - התגובה נחתה עליו בצורת אגרוף ישר אל קדקודו, שהימם אותו. הוא חש את גל הכאב כמו זורם בכל גופו בעקצוצים מראשו ועד רגליו. העולם נראה לו כמו מתנדנד בעווית, לפני שהספיק להתעשת, מחט קטנה ננעצה בערפו. מסך שחור סגר עליו והוא צנח אל ידיהם המושטות של שני האלמונים, מחוסר הכרה.

דירה קטנה על שפת הים:

הדלת נטרקה מאחוריו ולידור נעל אותה בסיבוב מפתח מהיר הדירה שלו, השכורה, אותה טיפח במו ידיו, הייתה ממוקמת מול החוף, כך שבכל פעם שחש מחנק או דבר מה גרם לו לחוש חסר מנוחה, מרפסת השמש הצופה אל הים הזמינה אותו לחסות בצילה והוא ניצל אותה היטב. לידור חייג את המספר החביב עליו ונענה בצלצול הראשון.

"כן, ליד! מ'נשמע" מנגינה ישראלית, צברית.

"אהלן, דודו. נראה שאתה זמין אחי, מה איתך?" חברו הנאמן, שום צל שבעולם לא יוכל להאפיל את הזיקוק שיוקד בין שניהם.

"אני בסדר, מנסה למצוא תעסוקה... אתה יודע, חברים, עסקים, עניינים" דודו נשמע משועמם.

"שזאת בעצם בשורה משמחת מאד!" צהל לידור. הוא חש את האדרנלין כמו סם קסם שמתפשט בדמו במהירות.

"יורשה לי לדעת מה כל כך משמח בעובדה הבנאלית הזאת?" רעם.

"שסוף סוף אוכל לעניין אותך בתקופה הקרובה" לידור כמעט רקד.

דודו נמתח "מה העניין?"

"יש איזו קבוצה שפנתה אלי, אני צריך תגבורת"

"איסוף חומר?" אצבעותיו רקדו על מקלדת המחשב שהיה פתוח לפניו "באיזה נושא?"

"בא אלי, שקט פה. נשב על זה." אמר לידור שהוא מטאטא את הסלון במרץ. לא מתחשק לו לקבל הערות מדודו הידוע בחוש הסדר שלו.

"תסדר לכבודי?" סנט בו בידידות.

אוה, הנה זה בא..."אל תדאג שוחר ניקיון שכמוך, הדירה תהיה מצוחצחת עד שתגיע..."

"תהיה? היא אמורה להיות כבר!"

"הלו! אתה ממש לא מנומס... רק הזמנתי אותך וכבר יש לך מה לומר, תגיד תודה! "

"טוב. תודה, לפחות צברתי נקודה בזה שאתה מבין שהשלב בו אתה מנרמל את הבית אמור לקרות לפני שאני מגיע"

"לא שאני מבין במה הנקודה הזו תועיל לך, אבל אני מחכה לך יש עבודה. חיפשת, מצאת"

"טוב גבר, חמש דקות אצלך"

צליל ניתוק.

לידור נותר מהרהר עם המטאטא בידו ורטן "חמש דקות... מעריך אותי יותר מידי".

תביאי את ההמשך

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....