הקוסם היהודי - קטע מיוחד: ריתחא דאורייתא, כוס של פולימיצי ומסכת זהויות
קולות הלימוד בכוילל הוגוורטס הרעידו את קירות האבן העתיקים. ה"ריתחא דאורייתא" הייתה בשיאה, דציבלים שרק בית מדרש ליטאי בשיא ה"זמן" מסוגל לייצר, כשהסטנדרים רועדים מעוצמת המכות שניחתו עליהם. הרב יהודה גולדשטיין עמד בקצה השולחן, ספרו של ה"קצות החושן" פתוח לפניו משמאל, שו"ת נודע ביהודה מימין, בעוד תלמידיו מקיפים אותו, מתנדנדים בחוזקה, אגודליהם מונפים באוויר בתנועות חדות של הוכחה וסתירה.
"היום, רבותיי," פתח הרב יהודה, וקולו חתך את שאון הלימוד כמו חרב גריפינדור מבעד להורקרוקס, "אנחנו ניגשים לאחת הסוגיות העמוקות ביותר שהמציאות הקסומה מזמנת לפתחנו. הסוגיה של שיקוי פולימיצי. כדי לנתח את הדין, עלינו להניח יסוד בחקירה המפורסמת: האם השיקוי פועל רק על ה'חפצא' - כלומר, משנה את הנתונים הביולוגיים והחיצוניים בלבד, או שהוא נוגע ב'גברא' - משנה את המהות העצמית והנשמתית של האדם?"
"מחילה מכבוד תורתו," קטע אותו יעקב מיד, אצבעו מונחת בחוזקה על דף הגמרא הפתוח שלפניו. "עוד לפני שניגש לחקירות מופשטות, תסביר לי איך בכלל שייך ה'היכי תמצא' להשתמש בשיקוי הזה! הרי ההכנה דורשת להכניס לתוכו פיסת גוף של אדם אחר – שערה, ציפורן או פיסת עור. האם אין כאן איסור מפורש של אכילת בשר מן החי? או לכל הפחות איסור דרבנן של 'בל תשקצו'? מאי חזית דדמא דידך סומק טפי שאתה שותה דם או שערות של אחרים?!"
"קושיה אלימתא, יעקב," חייך הרב יהודה, נהנה מהערנות. "אך כבר פשטו לנו את הספק הזה גדולי הראשונים. הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (פרק ד') פוסק להדיא: 'העור והעצמות והגידים והקרניים והטלפיים והנוצות והשער... הרי אלו מותרין'. אין בהם איסור אכילה מהתורה כי אינם בשר!" "אבל זה עדיין מגעיל!" זעק אברהם בריסק. "'בל תשקצו את נפשותיכם'!" "כאן בדיוק נכנסים הש"ך והט"ז ביורה דעה למערכה," השיב חיים שפירא, מתערב בפלפול. "השיקוי הזה מתבשל חודש ימים. יש בו קרניים של ביקרון ועור בומסלנג. קודם כל, החומר האנושי בטל בשישים, בשמונה מאות ובאלף! ושנית, כל מי ששתה אי פעם פולימיצי יודע שהטעם שלו נורא ואיום – טעם של כרוב רקוב או מי בוץ. יש לנו כאן כלל ברור בהלכות תערובות: 'נותן טעם לפגם - מותר'! הרכיב האנושי לא רק שבטל, הוא נפגם לחלוטין ממאכל אדם. לכן, צד השתייה עצמו – מותר לכתחילה."
"אם עברנו את משוכת הכשרות," התרומם אלקנה שטיין ממקומו, "בואו ניגש לפילוסופיה של הקסם, להגדרת המציאות! הרמב"ן טוען שכישוף משנה את מערכות הטבע, בעוד אבן עזרא טוען שהטבע חזק ואין בו שינוי אלא באחיזת עיניים או סודות נסתרים של הבריאה. האם השיקוי הזה הוא אשליה, או שינוי כימי אמיתי? כי אם זו אשליה - אחיזת עיניים - הרי שהגוף נשאר כפי שהיה, וכל הדיון שלנו בטל!" "אבן עזרא על ספר שמות עונה לך על זה," פסק הרב יהודה בנחת. "הוא מסביר שחרטומי מצרים פעלו על ידי חוקי טבע עמוקים ונסתרים, 'תולדות הדברים'. פולימיצי הוא שיקוי. זה לא כישוף שממלמלים באוויר, זו ריאקציה כימית קסומה. הגוף משתנה פיזית וביולוגית. וכאן, רבותיי, מתחילות הבעיות."
"אז בואו נלך למקרה קצה," אתגר ישראל. "גוי שותה שיקוי, ובתוכו שערה של יהודי. עכשיו, למשך שעה, גופו הוא גוף של יהודי לכל דבר ועניין, עד רמת ה-DNA. אם הוא שומר שבת באותה שעה, האם הוא חייב סקילה?! הרי הגמרא בסנהדרין (נ"ח ע"ב) פוסקת 'גוי ששבת חייב מיתה'. האם נדון אותו כגוי, או שמא הגוף היהודי מתיר לו לשבות?" "פשיטא שחייב מיתה!" זינק אברהם בריסק. "תפתחו את ה'נפש החיים' של ר' חיים מוולוז'ין, בשער א'! הוא מסביר שכל ייעודו של היהודי הוא שהנשמה שלו פועלת ומשפיעה על העולמות העליונים. גוי שלובש גוף של יהודי, אין לו את 'החלק אלוה ממעל'! הוא כקוף בעלמא שעושה תנועות. המהות שלו, ה'גברא', נשאר גוי מוחלט!" "ואם כך," הקשה יעקב, עיניו בורקות בהתלהבות תלמודית, "מה תאמר על המקרה ההפוך? יהודי טהור שותה שיקוי של גוי. כעת, למשך שעה, גופו הוא גוף של גוי. אם הוא מוזג באותה שעה יין מבקבוק כשר, האם היין נאסר מדין 'סתם יינם' או 'יין נסך'? הרי הרשב"א פוסק שיין נסך דאורייתא תלוי בכוונת עבודה זרה, וליהודי אין כוונה כזו. אבל 'סתם יינם' מדרבנן נגזר על עצם המגע הפיזי של היד הגויית! והרי היד שמזגה את היין עכשיו, פיזית וביולוגית, היא יד של גוי!" "גיוואלד!" שאג הרב יהודה, סופק את כפיו בהנאה. "איזו סברא! אכן, יש כאן נידון עצום. האם הגזירה של 'סתם יינם' חלה על בשר העכו"ם או על דעת העכו"ם? אם נפסוק כמו הרא"ש, שהאיסור הוא משום 'בנותיהן', קרי: הרחקה חברתית, הרי שהרואה אומר 'גוי מזג את היין' ויש כאן איסור מראית עין ולפני עיוור. אך מעיקר הדין, כיוון שה'גברא' הוא יהודי בר חיובא, מגעו מגע טהור."
"אבל רגע," התערב אלקנה, מנגב את מצחו. "אם אנחנו מחליטים שהגוף הוא מציאות קיימת, בואו נדבר על מצוות שתלויות בגוף הפיזי. נניח יהודי שנקטעה ידו השמאלית רחמנא ליצלן. הוא פטור מתפילין של יד. עכשיו הוא שותה שיקוי של חברו השלם. צמחה לו יד שמאלית למשך שעה! האם חל עליו חיוב דאורייתא להניח תפילין של יד באותה שעה?" "ה'מנחת חינוך' מדבר על רעיונות כאלו במצוות התלויות באיברים!" פסק יעקב. "החיוב של תפילין חל על מי שיש לו זרוע. התורה לא שאלה מאיפה קיבלת את הזרוע. אם ה'חפצא' של הזרוע קיים במציאות, ולו לשעה קלה, הרי שיש כאן זרוע שראויה לקשירה. 'וקשרתם לאות על ידך' - ויש לו יד! ודאי שחייב להניח מיד!" "ואם כבר גוף," המשיך אלקנה באותו קו מחשבה, "מה תגידו על יהודי נימול שותה שיקוי של ערל? הערלה חוזרת אליו לשעה! אם זה קורה בליל הסדר, האם הוא נפסל מלאכול קורבן פסח? הרי התורה אומרת במפורש 'וכל ערל לא יאכל בו'!" "וודאי שנפסל!" ענה חיים בלהט. "הרי מצינו בגמרא ביבמות ש'משוך בעורלתו' (מי שעורו נמשך עד שנראה כערל) צריך לחתוך מדרבנן כדי לאכול בפסח, קל וחומר במי שהערלה עצמה חזרה אליו ביולוגית! זהו פסול מובהק ב'חפצא' של הגוף!"
"ואם כך," שאל ישראל בקול שקט, מכין את המלכודת הבאה, "מה הדין ביום הכיפורים? בחור ישיבה צעיר וחסון, שותה בטעות שיקוי של אדם זקן, חולה ותשוש סמוך לחצות היום של יום הכיפורים. כעת גופו קורס, הביולוגיה שלו לא מסוגלת לעמוד בצום. האם הוא רשאי לאכול?" "הוא לא רשאי, הוא חייב!" דפק הרב אנתוני על השולחן. "כאן המשנה ברורה הלכות שבת ויום הכיפורים ברור כשמש. פיקוח נפש נמדד על פי הכלי הנוכחי שמחזיק את הנשמה. 'וחי בהם ולא שימות בהם'. התורה דואגת לחיים הפיזיים באותו רגע נתון. אם הגוף הנוכחי יקבל התקף לב מהצום – חובה עליו לאכול מיד! אפילו שהוא יודע שבעוד חמישים דקות הוא יחזור להיות בחור חסון ויוכל לצום עשרה ימים ברצף!"
הדיון דילג אל מעבר למצוות הגוף, היישר אל נבכי "חושן משפט". "בואו נעזוב את איסור והיתר," קרא אברהם בריסק. "בואו נדבר על דיני ממונות. ראובן גונב שערה משמעון העשיר. הוא שותה את השיקוי, הופך לשמעון, ונכנס לבנק המוגלגים, או לגרינגוטס. הוא מזדהה כשמעון, והפקיד נותן לו שק של זהב. האם יש כאן קניין? האם הוא גנב?" "הקצות החושן יפרק את זה לשניים!" אמר יעקב בהתלהבות. "מצד אחד, קניין דורש 'דעת מקנה'. הפקיד התכוון להקנות את הכסף לשמעון, לא לראובן. ולכן, זהו 'קניין בטעות' ומעולם לא עבר הכסף לרשותו של ראובן. אבל מאידך, הרי הפקיד נתן את הכסף פיזית למי שעמד מולו! אולי זה כמו 'תלה לוה ויהיב'?" "זה לא גזל רגיל, זה דין של 'מתעסק' או 'שוחק' בהלכות גניבה!" השיב חיים. "הוא גנב את דעת הבריות, שזה איסור דאורייתא של 'לא תגנובו' לפי חלק מהראשונים שכוללים בזה גניבת דעת. אבל יותר מזה - ברגע שהוא מחזיק בכסף, הוא 'שומר שכר' או 'שואל שלא מדעת', וחייב באונסים!"
"ואם כבר הזכרתם חושן משפט ובית דין," חייך ישראל. "תארו לכם בית דין רבני בהוגוורטס. שני עדים כשרים וידועים באים להעיד על הלוואה. אלא שאחד מהם, לפני כן, שתה בטעות שיקוי ובו שערה של אוכל מוות מפורסם – אדם שרצח, חמס וגזל, ופסול לעדות מדאורייתא של 'אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס'. הדיינים יושבים, והם רואים מולם רשע מפורסם עומד ומעיד. האם עדותו מתקבלת?" "התורה אמרה 'אין לדיין אלא מה שעיניו רואות'," ציטט אלקנה מהגמרא בסנהדרין. "בית הדין לא יכול להכניס חוקרי כליות ולב! אם הם רואים רשע, הם חייבים לפסול אותו, אפילו אם הוא צועק 'אני ראובן הכשר, זו רק השפעת פולימיצי!' עד שלא יפוג השיקוי, העדות עפה מהחלון!" "אבל חכה," עצר אותו יעקב. "מה אם שמעון שתה שיקוי של ראובן, ושניהם באים להעיד על אותה הלוואה. עומדים בפני בית הדין שני 'ראובנים' זהים לחלוטין! האם מתקיים בהם 'על פי שניים עדים יקום דבר'?" "הם פסולים מיד מעיקר הדין!" פסק הרב יהודה, נהנה מהפלונטר שישראל ויעקב יצרו. "ולמה? תפתחו רמב"ם הלכות עדות, פרק י"ח. דיני 'הזמה'. כלל ברור יש לנו: 'כל עדות שאי אתה יכול להזימה אינה עדות'. כדי שעדות תהיה כשרה, חייבת להיות אפשרות תיאורטית שעדים אחרים יבואו ויגידו 'עמנו הייתם במקום אחר'. אם יבואו מזימים ויזימו את 'ראובן', מי מהם ייענש כדין 'כאשר זמם'? בית הדין לא יכול להבחין מי הוא הראובן המקורי ומי הוא שמעון תחת השיקוי! ומאחר ואי אפשר ליישם עליהם את דין ההזמה לעונש - העדות כולה בטלה מעיקרה!"
השקט שהשתרר בכוילל לאחר ההכרעה האלגנטית של הרב יהודה היה כבד ומרשים. התלמידים ניגבו זיעה דמיונית, מעכלים את הגאונות שבחיבור בין דיני הזמה עתיקים למרקחות של קוסמים.
אך לפתע קולו של חיים שפירא חתך את הדממה. הוא פתח את ספרו של המסילת ישרים. "חבר'ה, אנחנו מתעסקים רק בלמדנות, ושכחנו את הפן המוסרי וההשקפתי. תראו מה הרמח"ל כותב בפרק ב' על מידת הזהירות. אדם נדרש לפקח על מעשיו 'שלא להניח להרגל שיהיה מנהיגו כעיוור באפילה'. כשיהודי שותה פולימיצי ולוקח פנים של מישהו אחר, הוא בעצם מוריד מעצמו את האחריות החברתית! הוא באנונימיות מוחלטת! יצר הרע מזנק על ההזדמנות הזו. מידת הזהירות נמחקת כשאתה יכול לחטוא ולדעת שהפנים של שמעון יקבלו את האשמה. עצם השתייה של השיקוי הזה מכניסה את האדם לניסיון מוסרי עצום!" "אמת ויציב," הנהנן הרב יהודה בכובד ראש. "לבישת פרצופו של חברך היא סכנה לנפש לא פחות מלגוף."
"ואם מדברים על סכנות וטעויות בשיקוי..." העיר ישראל, שלא יכל להשאיר דיון רציני בלי עוקץ קומי בסופו. "זוכרים את המקרה המפורסם של הרמיוני גריינג'ר בשנתה השנייה? כשהיא הכניסה בטעות שערה של חתול והפכה לחצי אדם חצי חיה? בואו נניח מקרה בישיבה שלנו. קוסם יהודי מכין שיקוי, ובטעות נופלת פנימה שערה של פרה. הוא שותה, הופך לחצי-קנטאור חצי-פרה. לפתע, שוד ושבר, הוא מקבל התקף לב ומת במקום. מה הדין של הגופה הזו? האם היא מטמאה ב'טומאת אוהל' ככל מת אדם – 'אדם כי ימות באוהל'? או שיש לה דין של 'נבלת בהמה טהורה' שמטמאת רק במגע ומשא, ואולי בגלל השינוי אין עליה שום טומאה?"
יעקב הביט בישראל, משקפיו גולשים מעט על אפו. הוא סגר בזהירות את מסכת סנהדרין, ואז את 'קצות החושן'. "ישראל," אמר יעקב בקול שקט אך חותך שגרר צחוק עמום מכל הסובבים, "בריה כזו שלא נבראה מששת ימי בראשית, אין לה לא דין אדם ולא דין בהמה. היא יצירת כלאיים קסומה שפוקעת מכללים רגילים. אבל אני חושב," הוסיף בעודו קם לאט ממקומו ומסדר את ספריו, "שהגיע הזמן שתקרא קצת פחות מ'תולדות הוגוורטס', ותפתח הרבה יותר את מסכת חולין. ה'היכי תמצא' שלך מתחילים להזדקק לשיקוי מיוחד משל עצמם."
!!
