בס''ד

תודה!

בס''ד

זה שהכנתם ספר תורה ביצירה - איזה מתוק זה... 🥰

איזה חמודון...

ואני זוכרת את הבן שלי כשהיה בן 4 גם מאלתר תפילין מכל מיני דברים... 🙂

הכיוון של שירי הקודש - נקודה טובה למחשבה, תודה!!

בס''ד

מה גיל הגדול/ה שלך, אם אפשר לשאול? גן? יסודי? מעל זה?

בס''ד

זה מאד יפה שבעלך מטפל בהם כדי שתוכלי להתפלל, זה לגמרי ממחיש את הנקודה הזאת.

נראה לי שהרבה ילדים עוברים את התהליך שתיארת:

מתפללים בתור ילדים קטנים

ואז כבר לא כ''כ מתפללים

וחוזרים לזה בגילאים 14-15-46 כזה, מבחירה הפעם...

תודה על הדברים שכתבת! ❤

בס''ד

האם היו מתזכרים אותך? או גם זה לא? (אני מנסה לתאר לעצמי בראש את הסיטואציה שסיפרת עליה).

הרי אני עדיין צריכה לשבת על הילדים שלי שהם יתלבשו, יצחצחו שיניים וכו'. אם לא אזכיר להם, בגדול לא יקרה כלום והם יישארו כמו שהם כל הבוקר (או כל היום ).

נשמע שבעינייך הם פעלו בחכמה ובצורה נכונה, וזה מדהים... ב''ה...

מה שכתבת על היצר הטוב והיצר הרע ולא מאבק בין אמא-היצר הטוב ואני-היצר הרע -- זאת נקודה מאירה ממש... תודה!

בס''ד

ואם כן - מאיזה גיל?

מתחברת ממש לזה שלהכריח עלול מאד להביא לאנטי.

מצד שני, תוהה עד כמה זה נכון לשחרר לחלוטין.

יש לנו גם תקפיד לחנך בסופו של דבר...

אלא אם כן, חינוך זה אך ורק דוגמא אישית?

אבל בשאר התחומים זה לא כך הרי, ואנחנו כן מתערבים... 🤔

בס''ד

תודה על השיתוף ועל כל הדברים שכתבת! ❤

בס''ד

כשאת מתפללת בהדלקת נרות את מתפללת בקול?

(אצלי יש יותר מדי דברים מסווגים... 😅)

בס''ד

היינו שומעים את הגדול שר 'אנעים זמירות' וזאת באמת היתה יציאה מובנית ומשמחת... הייתה הרגשה שבית הכנסת חלק ממש מהשבת שלנו... עכשיו עם כללי הקורונה זה לא מסתדר לנו. אצלנו באופן אישי זה גורם ליותר עוגמת נפש מקרבה . מחכה לחזור לזה...

תודה על הנקודה על להאמין בו, אפילו בפעמים שהוא מתפלל ככה-ככה.

לגבי תפילה במרפסת, אולי אפשר קטעי תפילה מסויימים להתפלל בקול?
או אח גדול יתפלל עם אח קטן?
ילדים שיודעים לקרוא אולי לקנות להם סידור אמיתי משלהם. שיתפללו תפילת יום חול כמו בכיתה עם תוספת לשבת לפי איך שאתם ההורים חושבים שכדאי.

התפילה במרפסת היא אכן בקול, ביחד, בצורה נעימה כזאת (בדרך כלל הילד התורן יושב על הברכיים שלי, כולל הגדול, שרוצה גם...).

לילד שיודע לקרוא יש סידור אמיתי משלו. התפילה שלו בשבת היא בערך כמו שכבת.

לפעמים ילדי הגן מתפללים ביחד וזה אכן מאד מוצלח וחמוד. הגדולה מנהיגה והקטן יותר מצטרף. כשזה עובד, זה אחד הדברים הכי ממוגגים שיש ב''ה.

תודה על הטיפים לקראת התפילה במניין. האמת היא שהוא כבר שנים מצטרף לאבא, אז הוא ממש מסתדר שם ב''ה. הוא מאד אוהב את בית הכנסת... הבעייה היא כשמסיבה כלשהי הוא לא הולך לבית הכנסת (עייף ולא קם / לא רוצה / בגלל כללי הקורונה של אותה התקופה וכו') ומתפללים בבית.

בנימה אישית מה שלא אהבתי שעושים- שאמרו לי להשלים את התפילה עד החלק שהגעתי (למשל אצלנו הבנות הגיעו בקריאת התורה, אז להתפלל את כל שחרית) מבחינתי רציתי להתחבר לתפילה מייד ללא השלמות.

וואי ממש מתחברת... גם אני כזאת ועם השנים אז עוד יותר... עד שאני מצליחה להגיע לבית הכנסת, אני רוצה להיות 'חלק' ולהצטרף לשירה של הקהל ולא להיות עסוקה בלרדוף אחריו...

לגבי הפסקה האחרונה שלך - האם קורה שאף אחד לא רוצה להתפלל? האם יש תקופות כאלה אצלכם? 

זה בדיוק האיזון העדין הזה שאני מנסה למצוא,

בין לא להכריח כי כנראה ששום דבר טוב לא יצא מזה בטווח הארוך

לבין ליצור את המסגרת הזאת, כי המסגרת הזאת מאפשרת לחוויות להתקיים...

בס''ד

תודה רבה על כל הפירוט הזה! 

עזר לי להמחיש את הדברים שכתבת מקודם ולהבין איך זה מתבצע במציאות (על הצלחותיה ואתגריה).

לגבי בית הכנסת, אנחנו עדיין 'בקשר' איתו ב''ה.

בפועל כן יוצא לילדים להגיע לחלק מהתפילות,

אבל יש כל מיני תנאים שהופכים את זה עדיין לפחות נגיש ולמוקד של עוגמת נפש מבחינתם.

הנהלת בית הכנסת מבינה ועושה כמיטבה

יצאנו כולנו כמשפחה בערב יום העצמאות (לרגל היום התפילה התקיימה בצורה שונה, שאיפשרה הרבה יותר) והיה לגמרי חגיגי ומרגש (עד דמעות, מבחינתי), די כמו שכתבת...

תודה שוב!

בס''ד

וגם אנחנו משחררים לגמרי.

ממשיכים להציע לו די בקביעות (משתדלת שזה תמיד יהיה בתוך ערימת הבגדים שלו בבקרים) אבל ממש לא מלחיצים.

האמת היא שיש לו גופיות, אולי ננסה עם הרגילות...

בס''ד

ואז הם עושים?

הם גם מתלבשים ומצחצחים שיניים איך שאת אומרת להם?

כי אצלי אף פעולה לא חלקה ככה...

כלומר, יש בקרים שכן, לגמרי. שהם קמים ואני אומרת להם להתלבש והם מיד מתלבשים וכו'.

אבל הרבה פעמים זה להגיד עוד פעם, ועוד פעם, ולהזכיר שאי אפשר לשחק כל עוד ש... וכו'.

אז גם בתפילה זה יכול לצאת ככה.

אני מרגישה שזה שלא יושבים מעצמם להתפלל, זה לאו דווקא כי הם לא רוצים, כמו שבתור ילדים כיף יותר להמרח, לשחק, לקרוא... כמו שכיף יותר להמרח, לשחק ולקרוא מלהתלבש ולצחצח שיניים...

מה שכתבת: אני לא יודעת אם זו דרך נכונה אבל לי היא מרגישה טובה

בשבילי, זה שאת מרגישה שזה טוב ככה, זה הסימן הכי ענק שזה טוב (לך, לכם)! כי אחרת את גם היית פותחת על זה שרשור, כמוני...

בס''ד

תודה רבה רבה על תשובתך!!!

בס''ד

הילדה אומרת שאין לה כוח, ואז מה את עושה? מדברת עליה? או התכוונת אליה אולי? 

איזה יופי, התפילה המשפחתית שלכם!!!

ומה קרה אם אף אחד לא בא? זה קרה? 

אני חוזרת על זה שוב ושוב בשרשור הזה כי אני מרגישה שיש לי כאן איזושהי חוליה חסרה... 

אם לאף אחד אין עניין, לא מתוך איזשהו אנטי מיוחד, אלא כי סתם, הם רוצים לשחק / לקרוא... מה עושים?

אז חלק מזה זה להפוך את זה לאטרקטיבי מן הסתם. אבל מצד שני, להרים פרויקט יצירתי מדי יום (בתקופות שהם בבית), זה קצת גדול עלי...

מה שסיפרת על ברכות השחר, עשיתי משהו דומה עם הגדול 

ולגבי התפילה שלך - אמן, אמן ואמן...

בס''ד

אני מרגישה קצת כמו אמא שלך...

ועם זאת, נמצאת במקום מתלבט, כמו שאת רואה.

מרגישה שאם לא אקפיד על כך שתהיה מסגרת, זה פשוט לא יקרה. 

ושזה התקפיד שלי בתור אמא ליצור את המסגרת הזאת, את ההזדמנות הזאת...

אז לעומת דברים אחרים שאני כן עלולה להרים את הקול, בקטע של התפילה אני משתדלת מאד מאד לא ליצור הקשרים שליליים של מתח ועצבים. רק חוזרת על הדרישה להתפלל (לפי כוחם) לפני שהם יכולים לקבל ארוחת בוקר. (ואם אני מזהה פתאום שזה מביא רגשות פחות שלווים, כמו ש@חלונות כתבה, אז נסוגה לאחור ומרפה (אם בעלי נמצא, אומרת לו שזה עובר אליו כי אני לא במקום טוב כדי לנהל את זה נכון ואם אני לבד איתם, אני חושבת שאני פשוט משחררת ומתקדמת עם היום).

מבחינת נסיון אישי שלי בילדות- לא משהו אמא שלי שתהיה בריאה היתה ממש מכירחה ושנאתי את זה מאוד

שנים לקח לי להשתחרר משנאה לתפילה. שנים

כרגע מה שעושה בשביל הילדים- לא מכריחה. אומרת מידי פעם בלי להכריח ומדברים על הצורך שלהגיד תודה למי שהחזיר נשמה לגוף. יותר נותנים דגש על דוגמא אישית שרואים אותי למשל מתפללת לפני הכל ומשבחים אותם שעושים את זה

(מבקשת מהם לברך ברכות השחר הקול כדי שאענה אמן...)

בעלי- אמר שראה את אמא שלו כל בוקר עם סדור וזה בעיקר מה שהשפיע עליו

בס''ד

אני מצטערת על החוויה שהיתה לך. זה ממש ממחיש כמה נזק אפשר לעשות מתוך כוונות ראויות...

זה כ''כ מורכב, לחנך - אמא'לה...😥

תודה על השיתוף לגבי מה את עושה בבית עם הילדים. אז את אומרת מדי פעם בלי להכריח. וזה עובד? הם מתפללים מעצמם?

תודה!

אבל מעדיפה ככה מאשר ללחוץ

ומתפללת על זה שיתפללו

בטוחה שדוגמא אישית תעשה את שלה

עם פדבקים על הדברים הטובים ז"א על התפילה

בס''ד

כמו הורים רבים (כולם?) אז גם אני עם ערבוב של חשש-תקווה-פחד-תפילה-אמון לגבי העתיד הרוחני של הילדים שלי. אני רואה את הדור שלנו, אני רואה את האתגרים שהוא מציב בפנינו ובפני ילדינו, ואני יודעת: אין לי שום תעודת ביטחון.

מאידך, באופן כללי, אני מנסה לא לתת לחששות לנהל אותי, אלא להתמקד בבניית ההווה ולהתפלל על העתיד. זאת ההשתדלות שלי, וזהו... לי באופן אישי הייתה עד כה דרך ארוכה ופתלתלה בתחום של עבודת ה' (מאד אהבתי את הביטוי) ואני לא יכולה לדעת איזה מסלול ה' מתכנן לילדיי...

יוצא מכל זה שאצלי אני לא בטוחה שמה שמנהל את הבקשה שלי מהם להתפלל היא הפחד.

אני יותר רואה את זה כאחד מן התפקידים הרבים שיש לי בתור הורה.

אני אמורה להגיד להם מה לעשות כי ככה (בין היתר) מחנכים... ככה זה ברוב התחומים הרי...

(כרגע הבן שלי בן 8, אז אני מדברת על הגילאים האלה בערך, לא על גיל ההתבגרות, ששם הסיפור שונה לחלוטין)

אני צריכה להנגיש להם הגיינת פה (בבוקר וכשהולכים לישון)

אני צריכה להנגיש להם הגיינת ידיים (כשחוזרים מהבית, אחרי שירותים)

אני צריכה להנגיש להם התנהגויות חברתיות (הזמנת חברים הביתה, מתן אפשרות להגיע לסניף וכו')

אני צריכה להנגיש להם את החומר הלימודי בבית הספר

אני צריכה להנגיש להם כלים להתמודדות עם הרגשות שלהם (מה אפשר לעשות עם קנאה? עם כעס? עם רגשות אשם?)

ואני צריכה להנגיש להם את העולם של קיום המצוות...

השאלה איך מנגישים את עולם התורה והמצוות...

ממש בא לי להשתכנע שהדרך היא להוות דוגמה אישית, לתת אמון ולא לחייב בשום דבר בכל מה שקשור להלכה. 

אם הייתה לי משנה סדורה וברורה כמו שלך, זה היה מפשט לי את הדרך כל-כך!!! 

אבל בתוך תוכי, אני לא מצליחה להאמין לזה עד הסוף.

אולי כי אני אינטואיטיבית לא מזהה שזה מה שיעבוד עם ילדיי-שלי.

בנוסף, משהו בי שואל קצת, איך קרה שהכל נהיה מסובך כל-כך?

למה אנחנו מפחדים לחנך לתורה ולמצוות בצורה ברורה?

למה אנחנו יכולים לדרוש (הכוונה בענייניות ובטוב, ואפשר גם ורצוי ביצירתיות! - לא ללדרישה עם אמוציות ודרמטיות) שהם יצחצחו שיניים ויגידו ''בבקשה'' ו''תודה'' - אבל לא נכון לדרוש שיתפללו?

והאם הילדים לא קולטים גם את החשש שלנו מלהורות להם בצורה ברורה להתפלל? כי להימנע מלבקש מהם להתפלל, בסופו של דבר זה מאד דומה ללבקש מהם להתפלל אם המניע שנמצא מתחת הוא איזשהו חשש לגבי העתיד הרוחני שלהם...

וזה נכון כל-כך - לכל ילד יהיו חיים משלו, עם דרך ארוכה ומן הסתם רצופה בכל-כך הרבה, ברמה הרוחנית. 

אבל זה שעוד עתידה להם דרך כזאת ארוכה ואולי פתלתלה אומר שזה תחום שאין לי בו תפקיד של הנגשה?

[אני כותבת מטון ששואל בהכי אמיתי ומתלבט שאפשר. ממש לא מתוך איזשהו להט של לנסות לשכנע או לסתור את דברייך מלאי החכמה ❤. זה ממש בירור שאני עושה עם עצמי... האמת היא שזה נושא מאד רחב. זה תופס אותי גם בכללי הצניעות של הילדה שלנו לדוגמה.]

ולבסוף - ממש אהבתי את מה שסיפרת על אצבעות השוקולד. איך שזה מונח במקרר וכל אחד לוקח ככה, מתוך אמון מלא. אשריכם, ואין ספק שזה מעורר השראה...

בס''ד

תודה על זה 

באופן כללי, ככה אני תופסת את העניין של הפורום והשרשורים...

זה לא שיש אמת אחת ויחידה.

זה מאפשר לי לחוש למה אני מתחברת יותר,

זה עוזר לי לחדד לעצמי דברים,

זה נותן רעיונות יפים

וכמובן שפה ושם יש גם תובנות שממש עושות מהפיכה קטנה באיך שאני רואה את הדברים.

אחד הקטעים לגבי הדור שלנו, דור השיח המיוחד הזה... זה שאין לנו את המרחק עדיין לראות מה היה נכון ומה פחות...  המון תפילות וסיעתא דשמייא...

בס''ד

וגם את, @מקקה יקרה, תודה!

לחלוטין. ממש תיארת את המסע

בס''ד

אתם נשמעים משפחה מקסימה ממש ב''ה!!! גם ההורים, וגם הילדים... (עלייך כבר ידענו מזמן 😘)

בס''ד

@חלונות יקרה!!

כל הנושא ממשיך ללוות אותי ומתגשבשות בי עוד שאלות-תהיות. האמת היא שהן קצת לא פשוטות. אני מקווה שאצליח להתנסח בצורה טובה בע''ה. הכל נובע מבירור פנימי עם עצמי ובשביל עצמי.

1. עומס מנטלי - אני מבינה שלבעלך זה דבר שמגיע באופן טבעי. נשמע שהוא לא כל-כך צריך להתאמץ כדי ליישם את העקרון הזה מרוב שהדברים פשוטים וברורים לו. אבל אולי את, בתור אדם שהיה צריך לרכוש את המיומנות הזאת, תביני את מה שאני רוצה להעלות. אני מרגישה שכדי ליישם את העקרון הזה, צריך לאמץ מאד את הצד המנטלי שלנו. צריך להגיע למחשבה של אמון שצריכה להיות עד כדי כך חזקה שהיא משודרת הלאה לילדים. באופן אישי, אני קצת חוששת מדברים כאלה בשביל עצמי. [ברור לי שמתישהו זה נעשה לסוג של טבעי, כמו שזה קרה לך, ועדיין, הדרך לשם מפחידה אותי. לא טוב לי כשאני נמצאת במקום של עומס מנטלי. בעצם לא ברור לי אם אני כותבת לך או לעצמי את הנקודה הזאת.... בכל מקרה אם זה יפגוש אותך איפשהו ויהיה לך מה להגיב, אשמח לקרוא].

2. התקהות ערוץ הרגש - כשאחד הילדים שלי מתנהג בצורה שמפריעה לי ברמת הרגש, אני אומרת לו את זה. 'לא נעים לי', 'זה פגע בי', 'אני מרגישה שכמעט ולא נשארה לי סבלנות', 'אני מרגישה חוסר כבוד' וכו'. זה מביא לשני דברים טובים. הראשון הוא שעל ידי זה שאני משתפת אותו מעולמי הרגשי, הוא גם לומד להיות בקשר עם הרגשות והתחושות של עצמו. היתרון השני הוא שלרוב מתקיים העיקרון של 'דברים שיוצאים מהלב נכנסים אל הלב' והם מתעשתים ב''ה. אני מפחדת שברגע שאני אעביר את החינוך בעיקר למוח, על-ידי שידור אמון, אני אאבד את זה.

3. שליטה - זאת נקודה נוספת שמפחידה אותי. בעצם אם מיישמים את הדרך (המדהימה) שלכם, הילדים משתפים פעולה בכמעט 100% מהזמן. זה גורם לי לתהות איפה המקום של אופי והרצונות של הילדים שלי? זה לא קצת מוחק אותם כאנשים עם אופי ורצונות משל עצמם? האם זה לא קצת הופך אותם לרובוטים? (לא מדברת ספציפית על הילדים שלכם חלילה, אתם נשמעים הורים למופת! אלא כתהייה כללית שעומדת ביני לבין הרצון לנסות ליישם).

4. פחד לפספס אותם - נקודה דומה אבל קצת שונה. אצלי כשהילדים פתאום לא משתפים פעולה, זה בדרך כלל סימן שהם מתמודדים עם איזשהו קושי. אני לא מדברת על סירוב קטן פה ושם אלא על מכלול התנהגויות קצת יותר משמעותי. אז בשבילי ההתנגדויות ושאר ההתנהגויות הלא פשוטות שלהם הם בעצם מידע יקר ערך!!! זה הסימפטום הראשון שאני יכולה לראות במקרים שהם חווים מציאות של מצוקה. בזכות חוסר שיתוף הפעולה שלהם, אני זוכה לגישה אליהם, לעולמם הפנימי. וככה אני גם מסוגלת לעזור להם. [אני הייתי ילדה סופר משתפת פעולה. את המצוקות שלי שמרתי לעצמי, ובמקרים מסוימים גם מעצמי. העיקר להיות ילדה טובה. בסופו של דבר זה יצא החוצה בצורת דיכאון בגיל מבוגר].

5. עבודת המידות שלי - פעם ראיתי בפורום שהילדים שלנו הם 'חדר הכושר' שלנו מבחינת עבודת המידות שלנו (@בארץ אהבתי, זה היה ממך?). יש לי איזשהו חשש (לא רציונלי?) שאם הילדים שלי יתחילו לציית לי כל הזמן, אם תספיק מילה אחת ממני כדי שהם יקיימו את מה שאני רוצה - אני אאבד את חדר הכושר הזה... (מאידך אולי לפתח אמון זאת גם עבודת המידות?)

זהו לעכשיו... תודה ❤❤❤❤❤

בס''ד

ממש, ממש מצטערת לקרוא... זה כל-כך נורא ואיום ובלתי נתפס וכואב...

שולחת לך חיבוק גדול! על השעות שעברתם עד שהצלחתם לשמוע שכולם בסדר במשפחה. וגם על כל הקרובים שאתם מכירים. קשה, קשה. 💔

שה' ישלח ישועות גדולות לכל מי שצריך לכל עם ישראל בכלל.

בס''ד

לפני הכל, תודה על כל התשובה המפורטת והמסבירה!!! ממש מעריכה את כל ההשקעה שלך כדי לענות לי !!! ותודה לך גם יקרה על המילים הטובות ועל המחמאות, זה נכנס לי היישר ללב 💛

וואו. מהודעה להודעה, אתם נשמעים לי כל פעם יותר מעניינים... זה כל-כך מקסים שאתם כאלה שונים אחד מהשני, ומתוך השוני בונים זוגיות כזאת מיוחדת ומשפחה כזאת יפה ויחודית. וכמו שכתבתי לך בתגובתי הקודמת, זה פשוט מרגש 'לשמוע' את הערכה הענקית שלך כלפי בעלך. מהמם ממש. 

לגבי הנקודות 4 ו-5, מה שהסברת על זה שזה עולה לרמה יותר גבוהה - אני מרגישה שאני מבינה הרבה יותר טוב. זה מאד מסתדר לי ומתכתב לי לדברים שאני רואה אצלנו ב''ה. תודה!

תודה על מה שהוספת היום על כך שהילידים מרגישים בנוח לבוא במשא ומתן איתכם, לתאם מולכם, להביע את הצרכים ואת הרצונות שלהם. זה באמת הוסיף לי וצייר לי תמונה קצת אחרת ממה שהיה לי לפני זה.

אני חושבת שמה שאני עדיין לגמרי לא מצליחה להבין, זה מה שכתבת באחת ההודעות הראשונות שלך:

''זה אומר שמספיקה פעם אחת של בעלי להגיד לילד: קום ולך לישון בבקשה - כדי שהוא אכן יבצע את זה. ולא בגלל שהוא נוקשה או מפחיד. ממש לא. כי האמון של בעלי בזה שהילד שומע בקולו כ"כ גדול, שהוא לא רואה טעם לחזור שוב על הבקשה. הוא אפילו לא מרים את העיניים לבדוק אם הילד אכן הלך לישון.''

מצד אחד, אתם לרוב במקום של ''ממליצים'' ולא באכיפה. אתם מאד ליברליים ולא כופים עליהם כמעט כלום. ומצד שני, מספיקה מילה אחת מבעלך והילד מיד מציית. אז עם כל מה שחידדת, אני מבינה שהמצבים בהם יוצא לבעלך (או לך) להגיד מילה כזאת הם יחסית נדירים.

(ואולי הנדירות הזאת היא חלק מההסבר שזה עובד כל-כך?)

ניסיתי לחשוב על סיטואצציה שבה שאני אגיד לילד 'לך למיטה בבקשה' והוא יעשה את זה מיד. אני מאמינה שזה יקרה בגלל אחת מהסיבות האלה:

*** מתוך כבוד ואהבה - כי יש לנו קשר טוב ב''ה. מיכל האהבה של הילד מלא, וקל לו להקשיב ולסמוך עלי.

*** מתוך אמפתיה ובגרות - כי דיברתי מהלב והילד מרגיש שאני ממש זקוקה כבר שהוא ילך לישון, והוא מחליט לכבד את זה.

*** מתוך 'יראה' 😅 - כי הוא יודע שכבר נגמרה לי סבלנות (אמרתי לו) והוא חושש שזה לא ייגמר טוב אם הוא ימשיך לצאת מהמיטה (אמא עלולה להרים את הקול לדוגמה)

*** מתוך נס (ולפעמים מדובר בנס גלוי ממש, כנגד כל הסיכויים 😅) כי ה' נכנס לתמונה ועזר וסידר ככה את הדברים שהילד ישתף פעולה. (זה תקיף לכל הפעמים האמת, אם חושבים על זה... רק שלפעמים זה ההסבר הנראה לעין היחיד.)

הסיבה ''אמון שהילד ישמע בקולי'' - עדיין לא ברורה לי. לא מצליחה לשים על זה את האצבע. כי באמת, הילד הזה הוא לא אני. הוא אדם אחר. לכאורה אין לי ולא יכולה להיות לי שליטה מוחלטת על התגובות שלו. והיות שאין לי שום שליטה מוחלטת על התגובות שלו, גם ביטחון מלא שהוא ישמע בקולי לא יכול להיות לי. אולי הוא ישמע, ואולי לא. אז אני לא מבינה איך זה עובד ועל בסיס מה מושתת האמון הזה... 😶

(אני חושבת שאם/כש אצליח להבין את הנקודה הזאת, שאר התהיות שלי תתבהרו 🙂)

בשורות טובות, ישועות ונחמות ורק טוב בע''ה ❤

אני ממש מאמינה 'בשיטה' שלכם!

אבל אני כל כך רחוקה מלהצליח ליישם אותה חחח

קראתי בריתוק את כל מה שכתבת

הלוואי שיעזור לי להאמין בעצמי/עצמנו יותר שזה באמת אפשרי

בס''ד

המרתק כ''כ!!!

אם זה יעודד אותו, תגידי לו שגם בעלי ישמח לקרוא...

אתם בשיחה שלנו מאתמול בערב 😅

סיקרנת אותנו עוד יותר.........

לדוגמה עם התהליך המדהים הזה שקורה כשילד מתחצף.

---

תודה על כל הדברים שכבר התייחסת אליהם!!! זה ממש מוערך!

לגבי זה שההורות עדיין מסע, אבל יחסית למשפחות אחרות זה יותר קל - כן, אני יכולה להבין מאד למה שאת מכתוונת.

---

אנקדוטה טרייה מהערב:

אז אני כל היום עם הרבה מאד מחשבות על כל השיחה הזאת...

(לא רק עם בעלי, גם ביני לבין עצמי. 

תוהה עד כמה זה מרגיש לי שזה יכול להתאים לי,

איפה זה יכול להיות לי מורכב וכו').

בתוך כל זה אני מאמבטת את הילדה

ובאיזשהו שלב קובעת שהגיע הזמן שהיא תצא

ואומרת בתוך תוכי: ''אני בטוחה בעצמי כאן, והיא צריכה לשמוע לי כי היא הילדה ואני האמא'' (או משהו כזה)

ואז הילדה עונה בטון מוחה: ''למההה?''

אני לוקחת 3-4 שניות כדי לחשוב מה אני עונה, אם בכלל

ואז היא עונה לעצמה בקול ''כי אמא אמרה. וכשאמא אמרה, צריך להקשיב''

וכעבור עוד כמה שניות יצאה מהאמבטיה.

הלם.

(ב''ה הילדים שלי די מקשיבים לי, אז זה לא שזה היה חריג בטירוף.

אבל כל הסיטואציה הזאת, והמילים שהיא אמרה... הייתי בשוק ממש...)

---

אני מרגישה שיש לי עוד מלא שאלות... 

אחכה לראות אם בעלך כותב לנו...

ואם לא, אוכל לשאול אותך עוד?

וחייבת לומר שזה מדהים לראות עם איזו הערכה את מתייחסת לבעלך...

איזה כיף לנו שאת כאן בפורום, את ממש מתנה...❤

בס''ד

השרשור הזה ממש ממחיש איך יש יותר מנוסחה אחת...

עוד נקודה שאני לוקחת מהשרשור בכלל (וזה מופיע גם בתגובה שלך) - לא לתחקר כמה התפלל. (בכללי אני לא מתחקרת. אבל לעתים רחוקות כן יצא לי 'להתעניין' קצת יותר לגבי מה הוא אמר).

(כשאת ככה מתארת את ההורים שלך, רואים שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ... אותו יושר פנימי, אותה יכולת ההתמדה... אשריכם ❤)

בס''ד

אז כשאת כותבת ''בידעבד- וואו. מהמם''

למה את מתכוונת?

לזה שבאופן כללי לתפילה היה מקום כזה חשוב בבית?

או שזה שלא יכלת לצאת כתוצאה מהאיחורים שלך למחרת בשבתות, וזה שראית שכשהעדפת לצאת במקום להתפלל עם חברות זה ציער את אמא שלך - בדיעבד זה מהמם בשבילך?

אצלנו בבית זה היה פשוט ברור לגמרי שמתפללים, לא אוכלים ארוחת בוקר עד שמתפללים. אף אחד לא בדק אבל זה היה פשוט ברור- כמו שאוכלים כשר או לא מדליקים אור בשבת, אסור לאכול עד שמתפללים אז גם אם לא היה לי כח להתפלל באיזה שהוא שלב הייתי מתפללת כי אני רעבה.

ועד היום כולנו מתפללים וגם אני עם תינוקת תמיד תמיד מתפללת כולל עמידה (אבל להתכוון יותר קשה לי) זה פשוט דבר ברור נאליו אצלנו.

אמא שלי תמיד התפללה ביחד עם ילדי הגן וזה היה זמן איכות שווה וממתי שידעו לקרוא התפללו לבד. אני באופן אישי אף פעם בתור ילדה לא ראיתי את אמא שלי מתפללת, ולדעתי היא גם לא תמיד התפללה ונורא כעסתי על זה בלב- את מצפה שאני אתפלל ואת לא מתפללת? היום אני מבינה כמה זה קשה ובלתי אפשרי להתפלל עם חבורת קטנטנים. והיום אמא שלי גם מאוד מתפללת (גם עמידה אבל גם תהילים ופשוט תפילה מהלב- היא אישה מתפללת באישיות)

אז אמא שלי בלי דוגמא אישית, חינכה את כולנו להתפלל (בלי שיש לאף אחד היום אנטי לזה) פשוט כי זה היה דבר ברור מאליו. (למרות שתפילה בכוונה לא תמיד אבל לזה כבר נראה לי יותר קשה לחנך, מקווה ממש שאני אשתפר בזה)

בס''ד

זה מאד מעניין מה שאת כותבת, שאמא שלך הצליחה לחנך לתפילה, גם אם היא בעצמה לא יכלה להתפלל.

כנראה שזה עבד כי היא באמת הקרינה ש''היא אשה מתפללת באישיותה'' כמו שכתבת...

תודה רבה על השיתוף הזה!

אמן על התפילה בסוף!!!

3 כיוונים שחשבתי, לא יודעת אם מתאים

גם באמת לא מכירה את הסיטואציה אז אולי הרעיונות שלי לא טובים

1. אולי לחגוג אבל לא ממש בתאריך היום הולדת?

2. לחגוג ביום ולהזכיר במהלך המסיבה מול האורחים את מה שארע לפני 16 שנה ושהתינוקת הזאת שמורה לך בלב עד היום

3. אולי עצם זה שתחגגו את המסיבה יעזור לך להתמודד יותר טוב עם התאריך הזה?

שזה בסדר להיות באבל גם אחרי שנים ארוכות

גם אותי מלוות תחושות (אחרות לא אובדן) שנים ארוכות ואני נותנת להם מקום

אם בעלך רוצה לחגוג בגדול

אולי שהוא יארגן את המסיבה

אולי השתתפות בה בלי הארגון תהיה יותר קלה

נראה לי שזה בסדר שלפעמים חוגגים אירוע בשביל הילדים/ הבעל ופחות בשביל עצמנו

כמובן שזה גם בסדר לא לחגוג אירוע

(אנחנו עושים יומולדת סימלית גם בגיל 3)

(לנו היתה בר מצווה לילד קצת אחרי ה7 באוקטובר

עשינו את האירוע בלי חשק בכלל

אבל לא ביטלנו בגלל הציפייה של הילד

בסוף היה אירוע טוב למרות שהגעתי אליו שאני פיזית לא מרגישה טוב בגלל חרדות

ושמחתי שלא ביטלנו אותו)

א. נשמע שהרגש שלך לא מקבל מספיק מקום

הוא צריך שיראו אותו שיבינו ללב הכואב הזה שיחבקו אותו ..נמשע שאת מנסה להשתיק את הלב..כי ככה נדמה לך משצפים ממך

שנו כבר עבר זמן אז ,...

ונשמע לי שאולי הלב צריך שם מקום יותר להביע את מה משרגיש גם היום אחרי כל השנים

ושזה יתקבל באהבה ובחיבוק ..אולי ללכת אפילו חד פעמי לטיםול שיקשיבו למקום הזה זה לפעמים משחרר.. או לשבת עם חברה לבקש לשתף

או עם עצמך..לכתוב...לבכות את זה ..

ב. מעשית - בוודאי לחגוג להם צריך גם נפרדות מול הילדים - בלי קשר למה שאת מרגישה..

רק מה

לא חייב באותו היום שמאוד רגיש

לא חקרה כלום אם ץבחרו תאריך אחר קצת לפני או קצת אחרי

לגיל שנתיים אני אישית חוגגת בבית רק עם המשפחה המצומצמת ברמת המתנה קטנה ועוגה קנויה ובלון העיקר לרקוד לה ולשמח אותה בפשטות

וגיל 3 היתי עושה חלאקה

גם חלאקה אפשר פשוט יחסית

אבל כן חגיגי וכן עם הזבא וסבתא ומי שחשוב לכם

אבל הניתוק מאותו היום ובעיקר הלתת לעצמך מקום גם בלי קשר לזה אולי ישקיט קצת את הרגיושת הספציפית

נשמע לי שכדאי לך כבר עכשיו לנסות לעבד את התחושות הקשות של האבל, עוד לפני שתגיעי לבר-בת מצווה, שהם אירועים בלתי נמנעים (וגם הילדים יהיו זקוקים להם).

לא יודעת אם כדאי שתעשי את זאת באירוע כזה, שיפיל אותך לתוך המים, אבל כן כדאי כבר עכשיו להתחיל בתהליך, ואולי כן להצליח לחגוג להם עכשיו ברמה זו או אחרת.

היית בטיפול סביב האובדן?

(משתפת מהמקום שלי, אף שזה שונה: הבת הבכורה שלי נולדה כמעט בדיוק שלוש שנים אחרי הולדת אחותי, שנפטרה בגיל חצי שנה. בעיניי וגם בעיני הוריי זו הייתה נחמה גדולה... אני חושבת שזה בזכות תהליך שחרור שעשינו מול התינוקת שנפטרה. היה לנו קל יותר, כי היא הייתה תינוקת מיוחדת, ובעצם הולדתה היה סוג של אבל. אבל עדיין...)

הרבה כוחות, יקרה❤️

קודם כל חיבוק גדול

אני לא מדברת מנסיון

ואני מטבעי שכלתנית יותר

אבל בכל מקרה אני מאמינה שאבל והתמודגות עם אובדן זה מאוד אינדיבידואלי

אז בסוף זה מה שנכון לך

1. אני לא חסידה גדולה של טקסים

וחלקה בסוף זה טקס... אין חובה שכזו

2. מעט מאוד תאריכים הם קדושים בעיני... וגם תאריך יומולדת הוא לא קודש, הוא הזדמנות (ואני אגיד בעדינות שגם אזכרות)

3. אני חושבת שחשוב להקשיב לעצמך, לרגשות שלך, למה שאת מסוגלת ולהיות רחומה וסלחנית כלפי עצמך, שיפוטיות היא רעה חולה גם כשהיא מופנת פנימה

4.(מקווה שאני אצליח להעבירהאת הנקודה הזאת)

אני מאמינה שהחיים חזקים יותר מהמוות

אם זה ביצר החיים על האבל או ששמחתם של אנשים החיים קודמת לזכרם של המתים

ולשם צריך לשאוף

יש פה את בעלך ואת ילדי היומולדת וצריך בזהירות למצוא את האיזון לתת מקום לרגשות שלך אבל במקביל גם לא לדחוק אותם הצידה

16 שנה זה תהליך ארוך

אבל יום יבוא ויהיו בתאריך הזה גם בר מצווה ובת ממווה ואני חוששת שמה שלא קאה ב16 שנה לא יקרה גם בעוד עשור

ובסוף בסוף בסוף

את כותבת בעצמך שאת לא מצליחה להשתחרר

ואולי כדאי לראות איך אפשר לעבור תהליך של אבל ולדעת לחיות לצד הכאב

הלוואי וירבו השמחות במעונכם

והבית יהיה מלא חיים ובשורות טובות

אני חושבת שיש פה עניין של בחירה אם לשחרר את האבל או לאחוז בו כל כך הרבה שנים. במיוחד שמעורבים פה ילדים ואולי הם משלמים או ישלמו בעתיד מחיר מסוים.

אפשר לתעל את הזיכרון והרגש לכיוונים אחרים, למשל להקים גמ"ח לזכרה או כל דבר אחר שאת מתחברת אליו. אולי ללכת לטיפול שיעזור לך

(ניסיתי לכתוב בעדינות, סליחה אם לא הצליח לי. אני מרשה לעצמי לכתוב רק כי עברתי את זה בעצמי)

מבינה לגמרי את הכאב, עברתי גם אובדן הריון. אני חושבת שזו בהחלט חוויה שמלווה לאורך החיים אבל זה שמשהו מלווה לא אומר שהוא פוגע ברמה משתקת שלא מאפשרת שום דבר חגיגה באיזור התאריך. את כותבת שמרגישה נשארת לבד.

 קושי שפוגע בך ולא מתקדם 16 שנים מצריך רמה מסוימת של טיפול, של עיבוד ממליצה ממש לעשות את זה עבורך ולטובתך 

ליבי איתך

דילמה בנושא כואב כל כך

אני הייתי שואלת מה את מרגישה?

אם תחגגי להם מזה אומר? שאת כבר לא עצובה? ששכחת את התינוקת שנולדה?

ולהתעקש להנכיח (בצדק..) את האבל של אותו יום מה ייתן לך להרגיש?

ומה עם הילדים? לא יחגגו ימי הולדת?

זה סתם שאלות שעלו לי

לא פשוט בכלל

❤️❤️❤️❤️

להקשיב לעצמך שהזמן הזה לא מתאים לך אם זה המצב.

ויחד עם זה אולי בתאריך קצת יותר מוקדם או מאוחר, כשאפשרי לך, לחגוג על הילדים הקיימים ב"ה.

זה לא אמור להיות ככה? שאני יבין באמת אם אני צריכה ללכת ולטפל. כי להבדיל ילד שנפטר כל החיים זה יום של אבל אז למה פה זה שונה? זאת הילדה שלי כל החיים, כל הזמן אני מתפללת אליה, סחבתי אותה 9 חודשים, ילדתי אותה ,מה שונה פה? אולי אני ה"מוזרה" בסיפור שלא מוכנה לשחרר

ולמה זה עדיין קשוח לי למרות שעברו ככ הרבה שנים? יש לי מלא חברות שילדו בזמן שלי וקשה לי מאוד לראות את הבנות שלהם, זה בעיה או שזה "נורמלי" ? 

בחוויה שלי אובדן הריון הוא אחר, אבל בחוויה שלך זה כן דומה.

אני לא יודעת להגיד לך מה עושות משפחות שאיבדו ילד אבל אני חושבת שגם בזה יש שונות ולא כל משפחה נוהגת אותו דבר.

אני מתחברת לשאלות של @תהילה 3>, של מה יקרה אם לא תאחזי כ''כ חזק באובדן, מה המשמעות של זה עבורך?

אני לא חושבת שזו שאלה של נורמלי ולא נורמלי אלא של מאפשר תפקוד ולא מאפשר תפקוד, כרגע נשמע שהאבל לא מאפשר לך לתפקד וזה דבר שכדאי לטפל בו, לבחון אותו לגעת בכאב הזה באופן רגיש ולחשוב אותו, להחליט מה לוקחים הלאה ומה משאירים בעבר

יום הזיכרון לא חייב להיות יום של אבל.

בשביל זה יש לנו ביהדות הלכות אבלות מאונן, לשבעה, חודש, שנה, אזכרה שנתית. הדרגתיות באבל.

יש משפחות שהופכות את יום הזיכרון ליום אבל שאי אפשר לעשות בו כלום. ויש משפחות שבוחרות בחיים למרות הקושי שוודאי קיים, ועושות משהו לזכרו או לעילוי נשמתו של הנפטר.

כאן אפילו לא ממש היו חיים בעולם הזה. לא שהצער לא קיים. והגיוני שאחרי לידה שקטה יש קושי לקום ולהמשיך הלאה. אבל אם אחרי 16 שנה את עדיין באותו מקום משתק אז בהחלט ממליצה על טיפול.

אני עברתי אובדן של עובר (שהיה בשלב בו יכולתי לבחור בין לידה שקטה לבין גרידה ובחרתי גרידה). זה היה בשלב כשכבר הרגשתי תנועות. וגם הרגשתי כשהן פחתו... כך שזה ממש הרגשה שהיו חיים ונעלמו... התקופה שאחרי היתה קשה. לקח זמן לחזור לעצמי. לי אישית עזר כן לדבר על זה ולשתף אנשים שקרובים אלי ולספר את הסיפור והשתלשלות הדברים. אחרי זה ילדתי עוד 2 ילדים אחד צמוד לתאריך הגרידה ואחד צמוד לתל"מ של ההריון שנפל. ומרגישה שהתאריכים האלה הם דווקא סמליים ומשמחים אותי שיצאו ככה כי בזמן שלא זכיתי להביא חיים, היה תיקון וקיבלתי מתנה (וד"א הילדה שנולדה אחרי הגרידה שהיא ילדה מהממת! לא היתה נולדת ללא אותה הפלה. אז זו גם דרך להסתכל...)

ממליצה גם על הספר 'כחלום יעוף' של הרב אברהם סתיו.

כמעט, זה דבר שב"ה לא חויתי (חויתי אובדן קרוב אחר) אבל ממי שמכירה שחווה זה אובדן קשה ממש.

בכל מקרה אני לא חושבת שאת צריכה להשוות את עצמך לאחרים, אלא להיות קשובה לעצמך.

אם *לך* קשה שזה עדיין כל כך משפיע עלייך, אפשר לנסות לטפל בזה, אבל באופן כללי אובדן זה דבר קשה וכואב וזה טבעי.

שאת היחידה שנשארה להחזיק את הזיכרון, השאר המשיכו הלאה.

אולי במובן מסויים חלק מחוסר היכולת לחגוג ימי הולדת,

נובע מתחושה שאם חוגגים= השארנו מאחור לגמרי את האובדן?

כי אם כך את מרגישה (אפילו אם זה רק במובן מסויים..)

אז מאוד מובן למה את מתקשה לשחרר ולחגוג.

אז אולי אפשר אחרת וכן להנכיח באירוע את האובדן? כלומר אפשר גם לשמוח בשמחת הילדים שנולדו ב"ה, וגם לזכור שיש להם אחות גדולה שאיננה.

ואני זוכרת שהלידה של הבת דווקא הכי טלטלה אותך, וזה היה רק לפני שנתיים,

אז הגיוני שעדיין הדיסוננס הזה קשה לך..

כיוון נוסף, אולי אפשר לתעל את האירועים לא לחגיגה רגילה, אלא לעשות משהו ערכי ומיוחד יותר שיעזור לך להכיל את המורכבות.

אולי נסיעה לקברי צדיקים לתפילה וטקס חלאקה או נסיעה לכותל.

וכמה מרגש לשמוע את פרסום הנס שלך ❤️

ב"ה שתזכי לעוד ועוד ניסים ונפלאות וישועות גדולות במתיקות שלמה 🙏

אני אעשה גם בע"ה.

שתראי עוד ניסים 

תוהה האם זה נכון לשתף את הילדים בזה. מתלבטת אם זה לא יגרום ליותר מידי אכזבה אם הדברים לא יתגשמו כמו שהם מבקשים.

ילדים מתקשים לפעמים להבין מציאות מורכבת

והםתק/סגולה/אמונה , בטח כשנניח לא הכל מתקיים

יכול להיות קשה להכלה.

זאת רק דעתי ואין לה שום ביסוס

תמיד בתקופה הזאת הרשתות למינהם מלאות בבנות (בעיקר) שמספרות את איך שהבקשות שלהם התמלאו, והרבה פעמים זה קשור להריון ולידה.. בתור מטופלת פוריות, אני יכולה להגיד שהקבוצות של מטופלות בתקופה הזאת מלאות גם בסיפורים על בנות ששמו פתק אבל לא התגשם להם.. ואת כל ההאכזבה שלהם, והכאב לראות בלי סוף סיפורים על כאלו שכן התגשמו להם התפילות.. אז לשים לב כשמפרסמים שיש כאלה שזה רגיש להם, וכל שזה רק סגולה ולא מבטיח כלום.. גם לפעמים זה נותן הרגשה שכל מה שצריך זה לעשות את בסגולה הזאת וזהו, הכל מתגשם (ואז מחשבות שהיו לי בכל מקרה, מה, אולי בגלל שלא עשיתי את הסגולה אני לא נכנסת להריון?) אז גם כשמפרסמים חשוב לשים לב שזה לא פיתרון קסם או הבטחה להצלחה..

וכל מי שעושה את הסגולה, לחשוב על זה גם..

עבר עריכה על ידי אמהלה בתאריך א' בטבת תשפ"ו 2:04

זהו יום מיוחד שמסוגל לתפילות וישועות גדולות.

כל אחד בדרכו שלו

קראתי מר' אלימלך בידרמן. כתוב בתהילים: (צ"ב, ז')

"איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת"

אומר ר' אלימלך שאדם שלא מבין את "זאת-חנוכה" הוא כסיל ובער....

והאריך על כך עוד הרבה

וסיים במילים "בזאת אני בוטח".

אינני יודעת את מקור הסגולה להטמין פתק בחנוכיה

גם אני מצאתי פתק שלא זכרתי שהטמנתי מלפני שנתיים

וב"ה אכן תפילתי התגשמה.

אבל צריך לזכור שהסגולות נועדו בשביל לעורר את הלבבות לתפילה

ולנצל את היום המיוחד זאת חנוכה לתפילה ולתחנונים במיוחד ל"בניי ומזוניי"

בשורות טובות

שיתקבלו כל התפילות לטובה

והרופאה נתנה טיפות מסוג אחר.

אולי גם אצלכם יעזרו טיפות אחרות.

ואם הוא מצונן, יכול להיות שזה חלק מהצינון, ולא דלקת.

שדלקת עיניים עוברת לבד, באמת ראיתי את זה על הילדים שלי,  לי, שאני לא ילדה היתה דלקת עיניים שפשוט סבלתי ממנה, הביאו לי משחה בסוף

אם את רואה שמחמיר או לא עובר, תחזרי אל הרופא, אולי ייתן לך סינטומצין, זה עוזר ממש

וגפ הוא המליץ לכבס את המצעים והמשחקים אבל לא עשיתי את זה😅

מה בעצם את מתלבטת

אם ללכת עכשיו למיון?

אני חושבת שבאמת אין כ"כ מה לעשות עכשיו חוץ מלחכות למחר בבוקר ולקוות שלא יצא לבד

ולעבור את הגרידה כמתוכנן.

אולי אם תקפידי ממש לשכב כל הזמן עד הגרידה זה יעכב  במידה מסויימת.

חיבוק גדול ושיעבור בקלות.

היא האם זה שהופיע דימום אוטומטית פוסל את הגרידה?

זאת אומרת אם מחר כשאגיע ואגיד שהתחיל דימום יסרבו לבצע גרידה?

כדי לא לעשות סתם גרידה אם כל התוכן יצא.

הרבה נשים מגיעות מדממות לגרידה

אני לא מכירה יותר מידי, אבל זה נשמע כמו פעילות נחמדה לגילאים האלו.

מניחה שיש משהו באזור, לא ממש מכירה בעצמי..

אשמח לעוד

לא הכי הכי קרוב...

ילדים נכנסים חינם

ב‘ה בנושא הזה אני מושא קנאתך אבל ההריונות שלי קשים בטירוף! ואני הרבה מוצאת את עצמי מקנאה באילו שרצות ויפות ואוהבות להיות בהריון...

ועדיין מודה על רגע על ההיריון ומאוהבת בתוצאות שלו...!!

שמכירה נשים שילדו גם ככה

אשמח לעזור בזה אם תרצי כתבי לי בפרטי

אולי צריך משחה אנטיביוטית וחבישה

ולא הייתי עושה שום דבר בבית כדי לפוצץ לה את המוגלה. זה יכול חלילה להזדהם

כנראה זה זיהום. טוב וחלילה שלא יתפשט.

(לבעלי היה זיהום ביד ואישפזו אותו כמה ימים כדי שיקבל אנטיביוטיקה דרך הוריד)

בבית כמו מופירוסין. אם אין לך אופציה לראות רופא בקרוב תתיעצי עם רופא טלפונית ושיתן לך מרשם.

חשוב מאד לטפל בזיהום לפני שמחמיר ומתפשט חלילה.

ו-בשום אופן לא לפוצץ מוגלה!!! זה ממש עלול להחמיר את המצב במיוחד שהיא עם היד על הרצפה

היינו איתה אצל הרופא לפני כשבוע וחצי כי חשבנו שאולי זה הזדהם, והוא אמר שלא אבל שליתר ביטחון נשים לה פולידין/יוד.

קנינו את זה באמת, אבל הרוקח אמר שזה רעיל במאכל, וקצת נלחצנו שהיא תכניס את היד לפה אחרי שנשים לה, אז בפועל שמנו לה פעם אחת בלבד...

יעזור אם נשים עכשיו?

לא נראה לי שנצליח היום להגיע לרופא...

נקווה שישתחררו משם מהר עם הוראות מה לעשות...

(יש לי נקיפות מצפון שלא אני הלכתי איתה, אבל רציתי לסיים לארגן לשבת...)

מצפון. עשית בדיוק מה שנכון לעשות במצב הזה.

בשורות טובות

החלמה מהירה

מה מתאים לכוויות

טוב עורכת....

רואה שכבר לא רלוונטי.... תרגישו טוב

גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.

זה שונה ממש.

חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.

שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה

למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..

אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..

מה עושה את השגרה יותר זוגית?

מאוד תלוי בכל זוג

כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות

יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.

ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים

בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה

השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה

בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה

רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים

וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה

בלי לעשות משהו מיוחד

זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי

תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.

לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת

וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב

וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.

או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".

הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.

לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו. 

האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת

היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות

(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)

אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭

אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית 

כוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים

ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.

ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.

נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.

בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.

וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.

נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.

אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.

זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.

אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ. 

לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום

זה ממש מעט

זה לא בהכרח קצת.

זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".

למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.

חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.

ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית

גופנית כמובן, אבל בעיקר רגשית.

מה שקורה בין בני זוג במערכת נישואין זה פתיחות וכנות, באופן שאין עם אף אחד אחר בעולם. היכולת להיות פגיע, כנה ולהביא את עצמך עד הסוף.

וזה דבר שלא קשור לכמות הזמן שמבלים ביחד או לסוג הפעילויות שעושים. כל השיח בזוגיות הוא שונה באופן מהותי משיח בין חברים. זה שיח נטול מסיכות, נטול אגו וריצוי.

כמובן שאם יש הסתרה של רגשות / תחושות / מחשבות וכל אחד מנסה לרצות את השני או מפחד להביא את עצמו אז האינטימיות נשחקת עד נעלמת. ושוב, בשונה מתגובות אחרות פה, לא חושבת שהזמן הוא הנקודה כי זה לא בהכרח הגורם שהכי משפיע על האינטימיות הרגשית.

כנה עם הרבה אנשים שאני בקשר

והשיח שלי איתם הוא שיח נטול מסיכות נטול אגו וריצוי

זה לא חייב להיות רק בזוגיות

בעיניי זה נכון וטוב לכל קשר

להיות בשיח כזה עם מחוייבות וברית נצחית. גם לי יש מערכות יחסים קרובות ומיטיביות, ועדיין, יש חלקים והיבטים ששמורים לזוגיות.

זה כמו להגיד- מה ההבדל בין להיות מורה ללהיות אמא. גם אם תהיה המורה הכי טובה בעולם אוהבת ואכפתית ומסורה, בסוף למחוייבות ולאהבה שיש לנו לילדים ולבן הזוג אין תחליף

ברור שהם שונים בזוגיות

אבל

השיח לא חייב להיות שונה

אם רגילים לדבר בכנות בפתיחות ובזרימה

זה יכול להיות עם הרבה אנשים אותו דבר

לי לפחות

בקשר ההבדל

במגע ויחסים

במחויבות

בחלק שלו בחיים שלי

כמו @תהילנה, השיח שלי עם בעלי הרבה יותר פתוח מאשר עם הסביבה שלי וגם עם החברים הקרובים ואפילו עם המשפחה וההורים. יש דברים שלא אגיד לאנשים סביבי ,לפעמים דווקא בשביל לשמור על המרחב שלנו לבד.

תודה על התגובות, העלה לי נק' למחשבה טובה 

שהתשובה בגוף השאלה ..

שותפות מול זוגיות.

לדעתי כל עוד אנחנו רק שותפים יש שלי, שלך

כשאנחנו זוג זה שלנו.

אני חייתי במשך חצי שנה עם חברה - שותפה, בילינו יחד מבחינת זמנים הרבה יותר מאשר בעלי ואני כיום.

גם עבדנו וגם גרנו יחד, כולל שבתות וחגים (הייתי איתה בשליחות בחו"ל). ועדיין זה לא מתקרב לחיים עם בן זוג. הדאגה, השותפות, ההתעניינות באמצע היום אחד בשניה.

גם מבחינת המשק בית, הכל שלנו ביחד אין תחום שלי ותחום שלך.. כמובן כל הנושא האינטימי..

בקיצור, יש יותר הבדל מאשר דימיון 

כמה פעמים ועלו לי נק' למחשבה.

בינתיים עוד שאלה בהקשר -

מרגיש לכן שיש פער בין האווירה וה'זוגיות' שהאישה רוצה שתהיה ביומיום לבין מה שהאיש רוצה?

לדוגמא עלה פה כמה פעמים לגבי לשבת יחד על כוס תה/קפה או מחוות קטנות במהלך היום. מרגיש לי שלי זה חשוב הרבה יותר מלבעלי, לא בקטע רע, פשוט זה לא חסר לו. הוא לא צריך את ה'דייט' הזה בסוף יום כששנינו עייפים ואם אני מבקשת ישב איתי כמובן אבל לא ביוזמתו. כנ''ל מחוות קטנות במהלך היום. כמה אתן מצפות מהאיש שלכן שיעשה משהו כזה ואולי בכלל זה בסדר שזה בא רק מצד אחד..?

אתם שני אנשים שונים שמביעים ומרגישים אהבה בדרכים שונות.

בעיני זה בסדר גמור שזה מגיע רק מצד אחד, ואם יש משהו שאת מרגישה צורך שיהיה מצידו פשוט לבקש...

תכלס

כל אחד עושה מחוות אחרות גדולות או קטנות יותר

אנחנו מצרפות במחשבה את המחוות של כולם ויוצרים גבר מושלם שלא קיים.

ולגבי מה ששאלת, ברור שיש פער.

באופן כללי בין גברים לנשים, ולכל זוג.

(אני ממש לא מצטטת את הפסוק הבא כאידאל, אלא כתיאור מסוים של המציאות: אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך....)

כתבתי כאן על מחוות

זה קודם כל דברים טכניים, שאני למדתי לפרש כאהבה

וכשאני נתתי לזה את הפרשנות הזו ופרגנתי או שמחתי בזה, זה גם הלך והתגבר.

וגם, זה ממש עניין של אופי ושל איך אתה "מדבר אהבה"

וזה גם עניין לדעת באיזו שפה בן הזוג שלך רוצה לשמוע אהבה, אבל זה גם עניין ללמוד את השפה שבה בן / בת הזוג מדבר ולזהות את זה כמשהו שהוא מעבר לטכני.

1. יש את כל העניין של "שפות האהבה" שצריך ללמוד אותן. וכשבעלי מחליף לי מצעים/ מתדלק לי את האוטו/ שוטף כלים אני "סופרת" את הדברים האלו כמחוות על אף שאני טיפוס יותר רומנטי.

2. עם השנים יותר לומדים ומתרגלים גם את השפה של הצד השני. אז למרות שעדיין אני יוזמת יותר מחוות אני רואה עם הזמן ( אנחנו נשואים 5 שנים) שהוא גם "לומד" דברים.

בעיניי צריך להחזיק את 2 הקצוות, מצד אחד לקבל ולאהוב את איך שהוא ולא לדרוש שינויים ומצד שני להאמין שאנשים הם דבר דינמי לומד ככה שבפרספקטיבה רואים שינויים והתקדמויות.

וכמובן לדבר על זה! על הצורך בקשר ביומיום, על איך היית רוצה שיהיה וגם לשמוע אותו. איך הוא מרגיש? מה עושה לו טוב? באיזו דרך הוא אוהב לתת ובאיזו לקבל? וכו' וכו'...