שאני ניסתי, הייתי בדכאון של החיים.. 

ולא היה לי תאבון כול היום, ורק הסתכלתי כול היום על אנשים מוזר. 

בכללי אני ממש נגד רטלין, לא עוזר בגרוש. 

לך למעקב אצל הרופא.

תחזור לרופא שיעלה לך מינון או שתעלה לבד חח

איך זה יכול להיות?? אני בחיים לא אתנהג ככה ברגיל, עכשיו לקחתי את זה ואני מרגיש כאילו אני מתפוצץ, איך יותר מזה יעזור לי?

ממש נשברתי עכשיו, לא יודע, לא עשה לי טוב כל הדבר הזה, בעז"ה לא אקשיב לאנשים שרוצים שאהיה אחר ולא מרוצים ממני כמו שאני

חבל שאתה מוותר.

ואני יכול לחיות חיים נפלאים רק עם הדברים שאני אוהב, אז למה בכח?

במקום לעשות בגרויות מפוצצות לעשות בגרויות מינימליות, ברוך ה' יש לי מספיק אפשרויות להצליח בדברים שאני אוהב גם ככה

זה עניין של לבחור את מה שעושה לי טוב, לא?

נראה לי כולם פה תלמידים שטופי מוח של מערכת החינוך

אני מדבר על לימוד גמרא במקום מתמטיקה, על פסיכומטרי במקום בגרות פרפקט, על מכללה במקום אוניברסיטה, זה לא סוף העולם

בכל מקרה, להגיד שכל כך הרבה מאמץ בא רק כדי ללמד הרגלי למידה נשמע לי כמו להגיד שכל החיים שלנו בעולם הזה נועדו ללמד אותנו להכין תה קמומיל

אני מסכים לגמרי, ואפילו חושב שצריך בסיס בדברים משעממים כמו מתמטיקה, אבל האובססיה עם זה ואיך שזה מגדיר מי חכם ומי לא נשמע לי אבסורד, יש כל כך הרבה תחומים בחיים האלה, למה להגביל את כולם לסוג אחד?

לא צריך לחפור למישהו שבמילא הולך ללמוד ריפוי בעיסוק אלגברה ברמה של תואר ראשון

בכל מקרה, ממש לא כולם צריכים לעשות תואר...

זה קצת מפחיד אותי להגיד את זה כי כל עולם הרפואה די אחיד בנושא הזה, אז אם אקשיב למיעוט שאומר אחרת למה שאקשיב לקונצנזוס הרפואי בעניין חיסון וכו?

כי כן נשמע לי אבסורד לא להקשיב למחקרים ולדעות של מדענים, אבל נשמע כאילו אין באמת סיבה לזה שמגדירים התנהגות כזו כ"הפרעה" וכ"מחלת נפש"

שכויח

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....