הרקע לקטע-

מדובר בתקופת הקומוניזם.

בה רדפו את הדת, את המצוות, ובגרו את בתי הכנסת...

קצת הרסתי...

אבל בלי רקע אי אפשר להבין כלום.

זהו! זה הסוף שלי!!

זה היה נראה קרב חסר סיכוי! הם התקרבו אלי חרש, שומרים על דממה מוחלטת. בתחילה לא הבנתי מי הם... התבוננתי עליהם בחשש ובעתה אחזה בי... הם היו תמירים וחסונים, ומבעם מלא שיטנה. הם התקרבו אלי בעיניים רושפות, בעודם שולפים רובים.

עכשיו הבנתי שזה רציני! הם רוצים להזיק לי! הם רוצים להרע לי! רציתי לצעוק לעזרה, אבל מעין מחסום פנימי עצר אותי ובלם אותי מלדבר. 

רציתי לרוץ, לברוח, אבל מעין כבלים משכו אותי לרצפה בכח משיכה חזק.

ניסיתי בכל כוחי להיאבק, אך כח הכבידה היה חזק ממני. הרגשתי כי ניטלה ממני יכולת התזוזה.

הם התקרבו. לאט, לאט... היה להם את כל הזמן שבעולם. העיקר להצליח לפגוע בי!  ליטול את רוח החיות שבי. העיקר- המטרה! להתעלל, להכות, ולהשאיר אותי לבסוף חי-מת. בלי רצון, בלי תקווה. מת- חי.

 לפתע חברי קלטו את הקורה סביבי, ראיתי אותם  זועקים אחד לשני בזעקה מרה וקרן אור האירה אותי לרגע. אך רובם נמלטו ולא נשארו לעזרתי. את נפשם רצו להציל.

הבנתי אותם. אך עם זאת, כאב לי. במשך שנים עזרתי להם והייתי איתם, אך עתה בשעת משבר- לפתע הם נעלמים?!? הכאב חנק אותי, אך המציאות לא השאירה בידי ברירה, כי אם לשרוד.

בודדים מחברי שמעו את זעקתי ובאו לעזור. ניצוץ של תקווה האיר בי, אך הוא נשאר כניצוץ. כי האנשים הקיפו אותי במעגל חונק. ומבטם העוין אמר:

"אתה לבד!! לבד! הכי לבד שבעולם... למרות הסובבים אותך, זה רק אתה ואנחנו! ואנחנו פה כדי לפגוע בך."

"בין אם זה ייקח דקה, ובין אם שתיים. בין אם שעה, ובין אם יומיים. אנחנו כאן, חדורי מטרה. מקיפים אותך ולך לא נשאר דבר, כי אם להיפגע."

הם לא שתו ליבם אלי. לא אלי, ולא לחברי. את חברי אזקו, ואותי היכו ללא רחם. למרות שכלי נשק רבים היו בידם, הם לא חשבו להרוג אותי בשיטות מודרניות, אלא הוציאו פטישים גדולים!

הם ניגשו אלי והחלו להלום בי. חלקם הצמידו אלי באכזריות בולי עץ, וחלקם הצמידו אותם אלי במסמרים. מין שיטת איזוק פרמיטיבית שכזו…

מרוב עוצמה, לא חשתי בכאב.

הם היכו בי.                                                                                                                                                                         

ומרוב צער נאלמתי דום. 

נשארתי שם. בודד, אומלל, ויותר מכל, חסר אונים.

כולם עזבו אותי. השאירו אותי לבד.

ניסיתי לחפש קצת חום,

אבל עכשיו אני כבר קצת מאבד תקווה.

אני קופא!! שלג כבד ניתך עלי והם השאירו אותי פה עירום, חסר מגן, חסר הגנה.

פצעי עדיין לא הגלידו, המסמרים עודם נעוצים בבשרי, והזכרונות מכים בי בלי רחם.

אני זועק לעזרה.

מחפש נפש חייה, נפש חמה שתשיב בי את הרוח.

רוצה שהבנים יחזרו… שיחזרו אלי- שיחזרו אל בית הכנסת!!!!!

ואוו איך בא לי כבר את החופש הגדולל🤭

מה הסיבות שלכם בחיים?

הפורום חזק להיות פעיל והם דיבורים חזקים אז מוזמנים להעלות נושאים מעניינים שאתם מתלבטים בהם אם סתם שאלות, חוויות, רגשות ופריקות

יש לי הדרן ויש תקלה ואין לי אינטרנט במכשיר (שהוא גם ככה דפוק (חצי טאצ) ובלתי נסבל) אני לא יכולה לקבל לטלפון אימיילים ובנוסף האפליקציה שלהם לא עובדת 

יש למישהו דרך לעזור לי?

בבקשה אני נואשת נראלי אם עד סוף שבוע הם לא חוזרים אליי אני עוברת לנוקיה (ונוקיה זה זוועה)

אם מישהו יעזור לי אני אשמח מאוד

או סרטים אחרים