מכירים את זה שאתם פשוט מבינים את הרעיון אבל הניסוח משגע?
אז זאת יצירה שמבוססת על יצירה שממש לא אהבתי את הניסוח שלה [שמישו אחר כתב] אז כתבתי אני:
בין פסגות והרים נולד לו ילד קטן.
ומטרה אחת לו, לכבוש את הזמן.
הוא אומן להלחם מול המוות עצמו.
הוא, בכל מצב, לא שכח את שמו.
וכך הוא מלמל לעצמו בכל עת:
באתי לעולם? אז המוות עצמו מת.
ובלילות האפורים ללא ירח כסוף,
אז התכרבל בתנוחה הגנה.
והזמן בשקט חמק לו בן הידיים,
אך הלב עוד פועם בקצב כפלים.
כי לאויב, כך נקרא, אין מקום בביתו.
ועוד יהרג האויב ואין בלתו.
התקדם לו איש צעיר, חרבו בידו.
ובמטרה אחת הוא שקוע עודו.
לוחש לעצמו בשקט. המוות ימות.
וחרבו עוד ערפילית, דקה כחוט.
ואויב אז התגנב אליו בשקט מאחור,
ומלאך עוד מתקרב גם הוא בשחור.
ובשקט איש בין גופות אדם בשקט חמק
והתנחם במחשבתו, מול המוות עוד יצחק.
ובינתיים במסעות מרובים מכל זמן
הוא מצא לו אישה, וגם נולד ילד קטן
ובשקט הם חיו את חייהם, לא בקול
והאיש עודנו מתכונן ליום הגדול.
אז התקדם הוא, נלחם והמוות למולו.
ובשקט חמק מאחור, ובשקט הפילו.
והביט האיש במלאך המבעית
והרים את חרבו בתנועה אצילית.
והמלאך רק סגר את עיניו בתפילה
ולחש לעצמו שכל סוף הוא התחלה.
והלהב התכופף בתנועה חלקה מאור.
ופתאום נקטע בדרכו וצנח לאחור.
והאיש אז עמד מול אויב שנפל,
וגילה שמטרתו שונתה בכלל.
אז לחש האיש למלאך ברוך:
"איני מפחד במוות עצמו לדרוך"
כבר איני מפחד מחיבוק קר,
חיבוק אחרון שבשקט עבר
ואיני מפחד ממך, אויב
כך אמר תוך שהוא בשקט עוזב.
וחזר הוא לביתו והמשיך בלי בעיה
ובאויבו לא התעניין אפילו שנייה
ובבוא היום, מלאך חמק בחשיכה.
וגם נשמתו של האיש בסוף מצאה מנוחה.


