החלטתי, לסגור את הכאב בתיבה בלב ולא לפתוח אותו יותר בגלגול הזה, וזו החלטה חשובה שלקחתי.
כי אני יודעת שזה קיים, אבל לא יועיל שאכנס לתוכו ואכאב אותו. מה שהיה היה, לימד אותי, טילטל אותי, לימד אותי שוב וכאב לי יותר, היוקר האמיר.
אבל זהו. זה נגמר. לגלגול הזה. הכאב עשה את שלו ולא יועיל יותר. עכשיו זה סיפור מהאגדות שאסתכל עליו כמו מבעד לזכוכית, כמו קוראת בספר אגדות.
מפה ממשיכה. ככה. בלי להכנס ללב לראות מאיפה ממשיכה, פשוט ממשיכה. הולכת הלאה. הסיפור הוקהה. סיכום יבש וסופי.
כל טוב אחר שיגיע לחיים, יהיה קטן יותר, אבל כמו כל טוב, התכונה שלו להתפשט על המרחב ולהאיר. אז הטוב המועט שיבוא, יתפשט ויאיר. ואז יהיה אור. וגם אור קטן זה אור, ולא חושך. ואור זה טוב.
אז עתיד לי אור קטן ומועט מהחושך שלפניו, אבל הוא אור, אז יש לו יתרון על פני החושך הגדול. והוא עתיד לי. עתיד לי הטוב. אני מוכנה לקבל את האור הטוב הזה שיתגנב לי בשלווה אל תוך הלב, בשקט, בצעדים שקטים וקטנים. להיות שם ולשכון שם, עד סוף החיים.
החלק הרע מאחוריי. הלימוד הקשה של חיי מאחוריי. הטעויות שלי מאחוריי. עכשיו, לאחר שלמדתי, אני עם פנים קדימה, עשוייה בגמישות של פלסטלינה שעבדו עליה, כמו נהפכת לחומר אחר, נכון יותר