כל יום אני פוגשת אנשים מכל מיני סגנונות ואני שמחה לשרת אותם כל יום כל רגע אבל יש יום אחד בשנה, יום אחד מיוחד שבו אני הכי שמחה בעולם: היום, יח באייר, ל"ג בעומר, כל עמ"י מגיעים פשוטו כמשמעו גם אם לא פיזית. ויש התרוממות רוח יותר מין הרגיל כאילו ר' שמעון והקב"ה ממש נמצאים איתנו, "רגע, אי- אי כאוב זהירות, וואו מה זה מה קורה פה?" פתאום מי שהוא רץ עליי דוחף מיטה לפניו ואני מנסה להבין ממקומי המאד לא נח לצפייה דרך אגב, מה קורה, הדבר היחיד שאני שומעת זה צעקות: "אבא אני לא נושם" "תקחו אותו הוא מת" וכאלה, ואני מפחדת, מה קרה? צלצול טלפון, על הצג: "אשתי היקרה" איפה בעל הטלפון? מפנים אותו לביה"ח, הוא פצוע קשה. פתאום העיניים שלי נפגשות בעיניים של ילדה קטנה עוד לא בת 10 והדמעות שלה מטפטפות עלי היא לא יכולה להרים את הראש, לא כדאי שהיא תרים אותו, אני מנסה לסדר את המחשבות ואז אני שומעת בקשר: "אר"ן אירוע רב נפגעים, אני חוזר אר"ן כל הכוחות לפעולה" ולאט ולאט אני מבינה כל האנשים האלו ששוכבים עלי זה לא סתם, לא חם להם זה בטוח...
ואני יושבת ובוכה, על האימא ששלחה את בנה לשמוח והוא לא חזר, על האישה הצעירה שרק לפני שבועיים ילדה וכבר התינוקת יתומה, על האלפים שבאו לכבוד ר' שמעון וחזרו כשידיהם וליבם ריקים
ואני יושבת וחושבת על כל הנפטרים, על כל הפצועים
ואני יושבת ומקשיבה לקולות הצעקות, לקולות הבכיות
ואני יושבת ורואה אנשים רצים, ילדים צועקים לעזרה וידי קצרה מלהושיע
ואני יושבת ומרגישה את הכאב, את הפחד, את האדמה רועדת!
ואני יושבת ובוכה!
למי שלא הבין זה הרצפה מספרת
