היי, מה שלומכם?
כואבת מאוד את כאבם של המשפחות השכולות ומייחלת לרפואה שלימה של הפצועים. בתשח"י.
בתקופה האחרונה, ארעו כלכך הרבה דברים מעצבנים, כואבים.
אם באופן כללי, הקורונה.. אסון מירון... רק לחשוב על זה, הכאב מטורף.
הפיגועים,. שלצערי ביום האחרון הזכירו לנו שהם קיימים.
עכשיו בצומת תפוח, שני פצועים.
אם באופן פרטי, כמה סבבי ivf שכשלו ברצף (לא, עדיין לא הגענו לסבב שהצליח), וזה מתסכל. כואב.
הרגשת ריקנות.
אם זה לחץ בעבודה והרגשה שהכל "מאתגר ונתקע"..
אני מתפללת.
בחמישי בערב שפכתי שיח לפני בורא עולם.
משתדלת בכל רגע פנוי, לפנות בתפילה חרישית.
בכל הכאב הזה, רגשות האכזבה והתסכול..
איך ממשיכים הלאה?
רוצה להאמין.
אבל לא מצליחה.
מנסה לשמוע שיעורים של אמונה, אבל אחרי כמה דקות מאבדת ריכוז.
הכאב אדיר.
לא יכולה יותר.
למה הכל לא יכול טיפטיפה יותר, לזרום??????
שואלת מתוך מקום כנה ואמיתי ולא חלילה מתוך מקום כופר.
זה לא משהו שהחל היום,
זה משהו שמלווה אותי בשבוע האחרון.
עכשיו עם האסון, עוד יותר מרגישה שאני נחנקת.
עצוב לקרוא .


אולי אנסה שוב יש לי בבית. תודה