חשבתי לשתף כי הוא היה לי ממש משמעותי ורוצה להודות עליו..
כשכל הבלאגן התחיל התינוקת שלי הייתה עמוק בשנת לילה, ברחנו משם (זה כלכך הזוי לברוח ממשהו) בין הראשונים. כל הזמן הזה היא ישנה, ברוך השם אלף פעמים. כל הצעקות הרמקולים האמבולנסים והיא, רגועה. אני בוכה, רועדת, בכללי מתפקדת גרוע כשעמוס אז הסיטואציה הזאת הייתה גדולה עלי בכלכך הרבה מידות ברמה שבעלי היקר ממש היה צריך לטפל בי. בסופו של דבר אחרי רדיפה ודוחק הצלחנו לעלות לאוטובוס שהיה עמוס ורועש ועצוב. בשניה שעלינו הבת שלי התעוררה, הסתכלה מבוהלת סביבה ובכתה. הל היה בלאגן ואנחנו עמדנו אז איזה בחור צדיק צדיק לקח אותה לשבת עליו עד שיכלתי להחזיק אותה, ואני במצב כלכך קשה... ופתאום היא מסתכלת עלי, מבוהלת, לא מבינה, חסרת אונים. ואני מחייכת. אני יודעת שאני חייבת לחייך. אני האמא פה, אני העמוד תווך, אין לה שום דבר אחר עכשיו. והיא נרגעת.. מפהקת לה.. ממשיכה לנמנם.. וזה היה כלכך מבלבל אבל גם כלכך מדהים באותו זמן שיש משמעות למי שאני, ומה שאני. ושכלכך כלכך זכיתי.
אז עם כל הקושי שהיה אני מוצאת רגע להגיד תודה להשם על מה שיש, ותודה לכן על החיבוק...
. עדיין מספיק קרוב בשביל תחומי עניין משותפים וחוויות מחברות