הקטע הזה של אני אצא לעבוד אם צריך זה משהו כזה ערטילאי...

כשדיברנו על זה לאחרונה וממש דרשתי שייצא לעבוד הוא בהתחלה התנגד ואמר שאולי עדיף שנפרד בגלל חילוקי הדעות האלו. אחרי עשר דק הוא בא ואמר. "את יודעת מה,את צודקת.זכותך לדרוש את זה אני אחפש במה לעבוד שנה הבאה.." והלעבוד הזה זה עבודות כאלה מעפנות. של אבטחה או משהו בסגנון.. ומצד אחד אני חושבת לעצמי, מה את רוצה?ביקשת קיבלת!
מצד שני זה שוב החוסר בטחון, כמה אפשר להחזיק בעבודות כאלה? בטח הוא שיש לו נשמה גבוהה שמחוברת לעמקנות ולימוד...

וגם מתייסרת על זה שאני כאילו מחליטה בשבילו, זה לא בא ממנו. הוא מבחינתו- מסתדרים (כולל מקבלים כספים מאנשים שנותנים,הוא אף פעם לא מבקש כמובן. הם נותנים) וכמו זהוא עצמו אמר "אם יהיה לי מספיק כסף בדרך הזאת אני ממשיך לללמוד ולא ייצא לעבוד"

וואיי זה דורך לי על מקומות מאוד רגישים של בטחון ויציבות,וכן הוא יודע את זה ומאשים אותי שאני מתערבת לו בחיים. ומה אכפת לך מאיפה מגיע הכסף. זה ככ מגעיל אותי לחשוב שהאדם שאני חיה איתו חי ככה..

ז

קודם כל נשמע שבעלך באמת אוהב אותך והוא אבא טוב. כפי שגם ציינת הוא עוזר לך וחושב עלייך וכן באיזשהוא מקום מנסה לרצות אותך גם בנושא העבודה.

אני אשתף אותך שגם בעלי לומד תורה הרבה שנים ועובד קצת בישיבה וב"ה ממש טוב לו בלימוד.

אני מבינה את הצורך שלך בביטחון ויציבות זה משהו חשוב אך הייתי רוצה לשאול אותך כמה שאלות.

האם במצב הנוכחי אינך מרגישה ביטחון? תיארת כי לא חסר לכם כלום.

האם זה שהוא יעבוד בעבודה (עבודה מעפנה כדברייך) תספק אותך?

אני חושבת שאת צריכה לברר מה בדיוק מפריע לך..האם זה שאין לו כיוון מעשי? (אומר שהוא רוצה להיות רב- אז יש כיוון) או שמא הכיוון לא מתאים לך?

יכולה לומר לך שלצערי בדור שלנו יש עניין לפעמים להוכיח לחברה שלנו, משפחה, חברים שאנחנו מסודרים ועובדים בעבודות"נחשבות" ולא תמיד מעריכים מה זה לימוד תורה (כמו שאמרת שבשכל את יודעת שזה מקיים את העולם).

חלק מהבירור זה לבדוק עם עצמך מה מנחה אותך -האמת המשפחתית שלכם ומה טוב לכם או כל מיני תפיסות חיצוניות, לעיתים דמיוניות שמי שלומד תורה לא מסודר או לא רציני.

כפי שתיארת בעלך שקדן ומשקיע מאוד בלימוד תורה, יש לו תכונות נעלות והוא לא נשמע בחור עצלן. נשמע שהוא משקיע גם בלימוד וגם בבית ולעניות דעתי זה דורש הסתכלות של הערכה כלפיו וכלפיי המסירות שלו ללימוד התורה ולמשפחה.

תחשבי לרגע אם בעלך היה דורש ממך להפסיק לעשות משהו שאת מאוד אוהבת ומשקיעה בו ובמקרה הזה מקיים את העולם ומזכה אותך לא פחות..איך היית מרגישה?

יש אפשרות לבקש ולהסביר את הקושי שלך (אחרי שביררת עם עצמך מה השורש) ולנסות ביחד להתאים את הצרכים שלו ביחד עם הצרכים שלך ולמצוא דרך משותפת.

יכול להיות שימצא עבודה במשהו תורני וכן הלאה..העיקר מה הנקודת מוצא..הערכה? כבוד? מתן מקום לשני? או שמא שבעלי חייב לרצות אותי וייאלה שיתקדם בחיים ויהיה רציני כמו כל ה"שאר"? 

בע"ה שמתוך אהבה וכבוד תמצאו דרך משותפת .

בהצלחה!

כשאמצא קישור - אשלח.

אז

א- אפשר להיות אברך ולהתפרנס יפה ולחסוך.

ב- גם ובעיקר כשבן אדם אברך חשוב מאד התכנון הכלכלי קדימה (וזה לא אומר לא להמשיך ללמוד אלא לתכנן)

ג- גם במשפחות של לא אברכים כשאין מישהו שמראש היה בעניין הכלכלי לרוב המוחלט מי שלוקח על עצמו את השינוי לרוב זו האשה. עכשיו חזרתי ממפגש ראשון על כלכלה שהעברתי ביישוב והיו שם כמעט פי 2 נשים מאשר גברים. מה נעשה? אתן יותר רציניות....

ד- בשמחה מוכן לעזור לכם לעשות סדר לעזור לשניכם לראות את המציאות איך שהיא. יכול להיות שתגלי שאתם במצב טוב וזה ממש בסדר שזה ימשיך ככה. יכול להיות גם שהוא יבין את ההשלכות שהוא לא עובד/חוסך וימצא איזה עבודה מן הצד (ואני אפילו יכול ללמד אותו לכתוב סת''ם ולהרוויח מזה יפה) ואחרי שתראו אני גם יכול לעזור לכם לתכנן קדימה

בהצלחה וכל הכבוד. לא מובן מאליו בכלל!!!

לדעתי, את צריכה לעשות "סוויטש" חזק בראש..

את לא מעריכה את בעלך מספיק - על אף שלדעתך הוא אדם יקר, שקדן אמיתי בתורה, רציני ומשקיען, איש משפחה ואבא טוב - הכל כי הוא לא ב"ראש" שלך, שיש לומר שאינו בהכרח בגודל שלו...

"את" אוהבת להיות מתוכננת. על אף שאת מודה שהמצב הנוכחי בסדר גם כלכלית. מי התיר לך לדרוש מבעלך להיות כמותך? האם גם "הוא" דורש ממך להיות באותה רמת תחושה ממשית שלו את ערך התורה?..  (את אומרת שאת יודעת, אבל לא מרגישה.. כלומר, אם היית מרגישה את זה - היה בסדר, אבל אם לא - עליו לשלם את מחיר חוסר הרגשתך את זה..).

חשוב "לך" העוגן הכלכלי - אבל הגישה שלו היא, שאם תהיה בעיה - הוא כבר ימצא עבודה מתאימה. מדוע שתכפי עליו את גישתך, שאת עצמך אומרת, שיש שיאמרו שהיא "מתוכננת מידי"?..  (אגב, זה הבדל לא נדיר בין גברים לנשים)

"את" נגעלת/מתביישת שאנשים נותנים לו כסף, כי רוצים שילמד. הוא חושב אחרת. אפשר להבין את שניכם. אבל מי נתן לך את הזכות לכפות עליו את דעתך? מאיפה הרשות "להיגעל" כי סדרי העדיפויות שלך אחרת? אינך חושבת שזה מצריך קצת עבודה עצמית?

את רוצה "שיהיה בתכנון ובסדר שלך".... תקשיבי היטב לדברייך. "את" רוצה שהוא יהיה לפי מה שאת... מאיפה זה בא?..

את מרגישה "מבוגר אחראי", כי את עם חשבון הבנק. אולי הוא המבוגר האחראי שמבין את סדרי העדיפויות?.. הרי זה ענין של גישה - תבחרי לשנות את ה"ראש". לא להסתכל על עצמך כגדולה יותר, כי את מתעסקת עם הדברים (החשובים) הקטנים יותר.

"את" רוצה להרגיש שהוא "גבר". מה זה בעינייך "גבר"?.. "מפתח את עצמו מקצועית". אז בגלל שזה מה שיש בדמיון שלך, את רוצה שיהיה כמו בובה כזאת... שאפשר להלביש לפי הבגדים שמוצאים חן בעיני הילדה... מה פתאום? אולי "גבר" זה דווקא מישהו ששוקד התורה כמותו? למה הוא אמור להיות משועבד למה שבדמיונך?

הרי את עצמך אומרת שזה לא שכעת חסר כסף ואת רוצה שיקח עליו גם עול פרנסה. אלא שאת רוצה שזה יהיה כמו שבדמיון שלך מצטייר שירגיש לך נעים שהוא יהיה..

את גם מודה שעקרונית, לפי התיאוריה שגם את מאמינה בה, הוא צודק. אבל את "לא מרגישה" את מה שאת מאמינה - ולכן יש לך טענות שאינו מתכופף לגובה שאת יכולה "להרגיש"...

אז... סליחה שכתבתי קצת תקיף. זה כמובן לא כדי לפגוע בך, אלא כי אני חושב ש"חנופה" בייעוץ לדבר כזה, רק תזיק.

לדעתי, את צריכה לשבת עם עצמך - ולעשות סיבוב בראש:

קודם כל, להתבונן היטב בסגולות האישיות הנפלאות שציינת לגביו, שהן לאין ערוך חשובות יותר מדברים אחרים: איש טוב,  דואג שיהיה לך טוב (לא נוקם על הזלזול..). עוזר בבית, הילדים מאד קשורים אליו.. אידיאליסט, רציני ושקדן, לוקח אחריות עקרונית גם על הפרנסה, באופן שנרא הלו מתאים באיזון עם ערכים אחרים.

תתבונני בזה היטב. תאהבי את זה. תנשמי עמוק - תאמרי לעצמך, אינו חייב להיות כמוני, ובכל זמן שאנחנו מסתדרים מבחינות אחרות גם באופן שהוא מציע - משחררת...

תשקיעו ביחס ביניכם, בכבוד. זה גם יגרום שיהיה יותר סיכוי שאכן ימצא "משרה רבנית". כשיש אשה שנותנת גיבוי בבית - זה משפיע גם על כך.

נזכרתי - לסיום - ששמעתי פעם מישהי שאמרה על בעלה, באכזבה (הוא היה בכיוון ההפוך, השקיע הרבה בעבודה ולא בלימוד תורה): הוא לא לומד תורה, אז שיביא כסף, והרבה....  זה היה סוג של ביטוי של הצער שלה ממה שהוא.... 

שכל אחד יכבד מה שהשני בחר. העיקר לבנות ביחד היטב.

הצלחה רבה.

[דומני שזה עצמו בא מכך שהכנסת השקפת עולם כנראה, ביחס למה שקורה במדינה, אל הענין הספציפי]

מבחינתו בוודאי שזה לא "חיי נוחות" - גם אם טוב לו עם זה, כמו שלאדם שאוהב את עבודתו התובענית טוב איתה.

מבחינתו זה אידיאל אמיתי, ומשקיע בו את מיטב מרצו. מבחינתו הוא רואה את העתיד, של העולם הזה - צורת משפחתו - ושל העוה"ב..

אלא להתייחסות ללימוד שלו כדבר שבא מתוך רצון ל"חיי נוחות".

וזה דבר שיכול להיות מחשבה של השקפת עולם כלשהי, כללית לגבי דבריםשקורים, אבל ממש לא בהכרח תואם למציאות שלהם. נשמע שאצלו זה פשוט אידיאל שמשקיע בו.

אנחנו לא יכולים מכאןלדעת אם הוא נשאר כי "נחמד" לא לשנות - או שההיפך, נחמד לו כי הוא עוסק ברצינות בדבר הכי חשוב בעיניו... (כמובן, בכל עיסוק שמרגישים טוב, מכל סיבה, יש גם נוחות לא לשנות. אבל זה לא בהכרח הגורם).

כי ללא מקצוע ביד, אדם עובד שעות בעבודות של מינימום ובד"כ לא טוב לו שם.

לא נראה לי שעבודה כמאבטח תביא לכם מזור. הוא יתבאס שאינו לומד (וגם את אומרת שהוא עמקן וכו', אז ברור שזה יהיה בדיעבד מאוד גדול בשבילו),

ואת תתבאסי שיש לך בעל "מאבטח" שלא אוהב את מה שהוא עושה.

תראי,

בניגוד לכל אלו שמפנים אלייך אצבע מאשימה,

אני ממש מבינה אותך.

בעלי היה אברך כשהתגרש,

ואופס...

מה עם מזונות עכשיו?

לחיות מלימוד תורה זה לחיות בחממה, ולא לדעת מה קורה בחוץ.

זה לא להבין בתלוש מסכורת, בטח שלא בפנסיה.

וזה ממש לא מתאים לכל אחד.

ובעלי קיבל את הכאפה שלו ונאלץ לעבוד (ב"ה שהיה לו תואר בהוראה ועדיין...)

וכשהוא הגיע להוראה זה ממש לא היה פשוט.

הוא פתאום יצא מהחממה של הישיבה לתוך עולם קשה של מחוייבויות ולחצים.

זה משהו שלומדי תורה לא ממש חיים אותו. הרי אין לך בוס, ואתה תמיד יכול לגלוש עם החברותא לכל מיני "מילי דעלמא..."

הוא בעצמו מסתכל עכשיו במבט מעורבב על חבריו האברכים שנותרו בישיבה:

מצד אחד הערכה רבה למסירות ללימוד,

ומצד שני סימן שאלה גדול על זה שהם בגיל 40 - בלי להתחכך עם העולם האמיתי.

זה לא פשוט בכלל.

אני באה מבית ספרדי וחושבת שבעולם הספרדי (לפני שאימצו את הסטנדרט האשכנזי)

אין מצב כזה של אברכות ללא חיי מעשה.

בעיניי זה לכתחילה- עבודה עם חיי תורה- ולא בחירה של בדיעבד.

אבל יודעת שלא חושבים כמוני,

וגם יודעת שהציבור הדתי-לאומי אימץ הרבה מהליטאיות של החרדים.

מה שנותר לי הוא להגיד לך,

שכן תדרבני אותו ללכת ליועץ תעסוקתי.

אולי הוא יגלה מקצוע שדווקא מעניין אותו?

ולך זה ייתן שקט.

הוא לא חייב ללכת לאבטחה.

מספיק שיהיה לו כיוון. זה בוודאי ירגיע את העסק.

ואם לעבוד אז במשהו מזדמן ד שיצליח להגי למשרה תורנית שהוא רוצה בה

ידעת שהוא מתכוון להיות אברך כל חייו והסכמת או שאפילו רצית ועכשיו דברים השתנה? 

אם סיכמתם את זה מראש, אז זה לא הוגן שעכשיו את באה אליו בדרישות. 

ובנימה רצינית,
היה בתפקיד משמועתי בצבא בשילוב עם זה שתמיד אמר אני רוצה ללמוד כל עוד זה מתאפשר.

מתאפשר זה עניין של הסתכלות. של מטרות וסדרי עדיפיות שכאמור אצלנו שונים.

אולי לא הסברתי את עצמי כמו שצריך. הוא רוצה לעבוד בעבודה תורנית פשוט צריך עוד קצת זמן. ולי קצת לחוץ..

בכל מקרה,תודה לכולם על התגובות. פתחתם לי אפיקים של מחשבה

הפוך.

דווקא הקורונה הראתה כמה חשוב להיות שכיר.

לאמשים לפחות היתה קצבת אבטלה!

ובלי עבודה אין גם דמי לידה!

האמרות האלה של רק ה' יחליט

מסתירות לעיתים חוסר הבנה שצריך לפעול לפי החוקים כאן. בעולם שלנו.

אם אני אתפלל בבוקר מאוחר

והבוס יחליט לפטר אותי על זה-

זה לא שה' פיטר אותי.

ואם אני לא אעבוד, או שאעבוד בשליש משרה

ואביא עשר ילדים לעולם

אז אני לא אוכל לחיות כאילו כלום.

קשה לי שדתיים מדברים כאילו הם מעל המציאות

וכאילו חוקי המציאות לא תקפים אליהם.

תקפים גם תקפים.

ומי שרוצה לשים רטייה על העין- בבקשה.

בתגובה הראשונה שלך כתבת 

שאף עבודה לא מבטיחה ביטחון.

ובכן,

עבודה מביאה איתה ביטחון כלכלי.

ומה שנכון לנורווגי ולשבדי

נכון באותה מידה ליהודי.

יהודי עושה וה' נותן ברכה או לא.

אגב, גם אדם צדיק וירא ה' יכול להיות שלא תהיה לו ברכה.

ככה שאפילו תפילות לא מבטיחות ברכה.

אז צריך לעשות

ולהתפלל.

אבל כמובן לעשות. זה קודם כל.

וכמובן שעבודה מביאה איתה ביטחון כלכלי. אין על זה שאלה.

לא צריך לצאת נגד הקומון סנס הבסיסי של כל האנושות.

איך את עם זה?

אולי זה מלחיץ אותך?

היי יקרה,

מנסה להתייחס לדברים שעלו לי כשקראתי אותך:

א. כתבת שבעלך היקר לומד תורה ברצינות ובחריצות.

מקדיש כל רגע ללמוד וללמד.

אוהב את זה

מחובר לזה 

זה ממש מה שמחיה אותו.

כל אלו מצביעים באמת עד כמה הוא *בפנים*, מתוך חיבור שלם, אמונה שלמה, עשייה שלמה

ממש ב"ה, נשמע כ"כ לא מובן מאליו וכל הכבוד לו על כך.

אם נתייחס רק לשנייה רק לנקודה הזו - אז להיות במקום שטוב לך בו,

שהוא ממש *מחיה* אותך,

שאתה שמח בו ומאמין בו - זה מתכון לאושר ושלווה בחיים ששום הון שבעולם לא יוכל לקנות

(ולא חסר אנשים עמידים ומיליארדרים נעדרי שלווה פנימית לחלוטין, נעדרי סיפוק, עם דכאונות וכו'...)

כך שעצם המציאות הזו שכך בעלך מרגיש - היא בעיניי זהב טהור ממש.

ב. לגבי מה שכתבת שבעלך עונה לך כאשר אתם מדברים על הנושא:
"בע"ה הכל יהיה בסדר"

"כמו שלא חסר לך כלום לא ייחסר לך, אם יהיה חסר אצא לעבוד"

מקווה שיציעו ליאיזה תפקיד"

בואי ננסה שנייה להעמיק בדברים.

- בע"ה הכל יהיה בסדר - יש כאן מימד של אמונה בקב"ה ובמציאות כפי שראה עד עכשיו. עד כאן בסדר.

- ""כמו שלא חסר לך כלום לא ייחסר לך, אם יהיה חסר אצא לעבוד"" 

כאן כבר יש ירידה ל"תכל'ס" של החיים -

הוא בעצם אומר לך:

אשתי היקרה עד עכשיו לא חסר לך כלום

ואני ערב לך שלא יחסר לך כלום!

ובשנייה שנרגיש שיכול להיות חסר - אצא לעבוד!!!

יקרה, יש כאן לגמרי לקיחת אחריות.

כך *הוא* רואה את המציאות,

ממש בלי לעצום עיניים - אלא לראות שהוא ב"ה זוכה להגשים את האידיאל ולעסוק בתורה הקדושה שמחייה אותו + לא חסר לכם כלום עד עכשיו + מבטיח שגם לא יחסר + אומר שברגע שצריך - הוא יצא לעבוד!

בנוסף, הוא מקווה להצעה של תפקיד ויש לו הסמכה לרבנות.

אז גם הכיוון הזה שהוא יוכל ללמוד וללמד, בכל מיני משרות שונות - נשמע כיוון לגמרי ריאלי וטוב שיוכל לספק את הצרכים של שניכם *יחד* -

מצד אחד בעלך ימשיך לדבוק בתורה שכה אוהב, וגם לזכות להנחילה לאחרים,

וגם יקבל על כך תשלום

וגם תוכלו לחיות יותר ברווחה / חסכונות לעתיד

לכן אם כבר משקיעים בפתרון - זה הכיוון עליו הייתי ממליצה.

ואם הוא כ"כ טוב במה שהוא עושה

וכ"כ מחובר לתורה, מבפנים

- אני בטוחה שהוא ימצא עבודה!

וזה באמת רק עניין של זמן!

אפשר לפתוח את הראש,

להתעניין, לשמוע משרות, לבקש מאחרים להציע אם שומעים וכן הלאה

אבל חשוב לזכור גם ש*בכל* תהליך של מציאת עבודה - הממוצע הוא בערך חצי שנה עד שמוצאים עבודה, בכל תחום שהוא.

והיתרון העצום כאן שזה הכיוון שהוא *רוצה*

שזה הכיוון *שהוא טוב בו*

שזה הכיוון שהוא שואף אליו -

עם כל היתרונות הללו - מציאת העבודה, גם אם לא תקרה מעכשיו לעכשיו - אכן תקרה!!!

ובינתיים, אם צריך, הרי הוא הבטיח לך - יצא לעבוד בכל מה שידו מגעת ובלבד שלא יחסר לכם לעולם דבר.

אז כן, גם אם יהיה מנקה חדרי מדרגות בינתיים בנוסף ללימוד התורה ולעזרה והברכה שהוא מרעיף על ביתכם ועל משפחתכם - אין בכך שום פחיתות כבוד. להיפך, על גדולי ועצמי עולם אמרו שהיו גם חוטבי עצים ושואבי מים...

ג. לגבי מה שכתבת: "ואני, מ ת פ ו צ צ ת. מה עם תכנון? מה עם השתדלות לחפש משהו להתפרנס ממנו? יש לו פה ושם דברים שהוא עושה מהצד אבל זה ממש בקטנה. יש לציין שהוא צודק באופן כללי ב"ה מצליחים להסתדר אבל הילדים גדלים וחשוב לי העוגן הכלכלי אני בן אדם מתוכנן ומחושב. יהיו שיגידו שמדי אפילו."

מדוע לדעתך את מתפוצצת כדברייך?

תוכלי לדייק מה שם בדיוק קשה לך?

מה מפחיד אותך?

מה עוד את חושבת על כל העניין, מהפן הכי פנימי שלך?

- ומה עם תכנון? - עבור בעלך התכנון הוא כאמור לפי סעיף ב.

כנ"ל גם ההשתדלות ומשהו להתפרנס ממנו.

וכפי שכתבת - כבר עכשיו הוא עושה דבריפם מהצד - גם מצביע על לקיחת אחריות

ועוד הוספת שהוא צודק וב"ה אתם מסודרים - עוד נקודה חשובה

ולגבי מה שאמרת שאת אדם מתוכנן אולי יותר מדי - אכן אולי האיזון נמצא בין שניכם, ומהפער הנ"ל ביניכם תוכלו דווקא להתעצם - הוא יזוז קצת לכיוונך ואת תזוזי קצת לכיוונו ותגיעו לדרך המלך, האמצע של הרמב"ם עם איזון שלם

ד. לגבי הערכים שלכם שמתנגשים בדמות הכסף שמעניקים לו על הלימוד -

את רואה בכך בושה,

בעלך רואה בכך ערך של לימוד שחשוב לו הרבה יותר.

אז שני הערכים שלכם נחשבים כמובן.

צריך לראות קצת איך השני רואה את הדברים, להיכנס שנייה לראש של השני, ללב שלו, להתחבר, להזדהות איתו ואולי להצליח כך יותר להכיל ולהבין לפחות את הצורך והערך...

ה. לגבי המקום של הזילזול -

ברגע שהתפיסה בראש היא = מי שאחראי על חשבון הבנק הוא בעצם המבוגר האחראי ומי שלא מתפתח מקצועית במקצועות שהם לא לימוד התורה הוא גם לא מבוגר אחראי - אזי

כמובן שיהיה זלזול גם בלי לרצות...

אבל אם משנים את התפיסה ל= מי שחשוב לו לעסוק במה שליבו חפץ + לוקח אחריות במקרה שצריך ובינתיים ותוך כדי גם דברים אחרים מהצד + מחפש עבודה בתחום שהוא אוהב + אבא נהדר לילדים + משרה אווירה של רוגע ושמחה וקדושה בבית + משקיע מאוד מאוד בלימוד התורה הקדושה + אדם טוב + דואג לרעייתו היקרה תמיד ודואג שיהיה לה טוב + עוזר כמה שיכול בבית

= אדם שהוא בהחלט מבוגר אחראי ונהדר -

אז כבר עצם שינוי התפיסה יכול להביע ליותר הערכה וממילא פחות זילזול...

ו. כתבת: "הפער הזה גורם לפיצוצים עד דיבורים על גירושים שלא מגיעים לפסים מעשיים, תמיד בסוף משלימים"

חשוב מאוד *לא* לאיים בגירושים לא בכאילו ולא באמת, אלא אם כן *בטוחים בצעד הזה ועשינו הכל כדי להימנע ממנו* -

אחרת עצם הדיבור על כך, האווירה שזה יוצר, ש"משחק" שאפשר לשחק ברגשות אחד של השנייה בגלל זה ועוד הרבה - כל אלו כמובן שלא תורמים.

מותר לכעוס.

מותר שיהיו פערים.

מותר ורצוי כמובן לעבוד עליהם

אבל איום בגירושים לא תורם כאן.

- כתבת שהייתם בטיפול ומאוד עזר.

נסי להיזכר מה היה שם שעזר?

אולי כן שבוע לחזור למטפל אם זה כ"כ עזר, אפילו לכמה פגישות "תחזוק" בודדות?

מדוע בעלך לא רוצה כיום?

אולי אפשרות שאת תלכי לבד תתאים?
 

ז. אולי יעזור לכם לקחת ממש דף ולעשות טבלה מסודרת -

מהם הצרכים שלך - ומדוע

מהם הצרכים שלו - ומדוע

ובכל עמודה בתחום הכלכלי לכתוב:

מה אני רוצה שיהיה

מה אנחנו צריכים לעתיד

חסכונות וכו'

ואז לראות איך בפועל דואגים שיהיה סכום כסף מספיק לכל מה שחשוב ממש ברמה של הפרקטיקה ובפועל...

אז אם בעלך רואה למשל שחשוב לך לחסוך כל חודש 500 ש"ח לעתיד - ומבין את מהות הצורך הזה וכו' - והוא אמר והבטיח שאם תצטרכו הוא יצא לעבוד - אז כאן למשל הוא יכול למצוא משהו בינתיים שיניב לו 500 בחודש...

וכן הלאה בכל סעיף שהוא.

וראיתי שגם @נחשון מהרחברון (לא בטוח שהצליח לתייג, אשמח לעזרה בתיוג) הציע ליווי כלכלי למשפחות בחינם, עוד כיוון שיכול לעזור לכם ונשמע שהוא מאוד רציני ומקצועי

אם תראי ממש מול העיניים שכל הדאגות הפיננסיות מתחילות להיעלם ויש תוכנית מסודרת איך לדאוג לכך,

ובאותה תוכנית בעלך ירגיש שיש לו גם יד יותר חופשית לעשות זאת בדרך שטובה לו והוא מחובר אליה כמו לימוד והנחלת התורה או בינתיים מהצד וחיפוש עבודה בינתיים - זה יכול לעזור לשניכם להרגיש יותר שמחים ומסופקים ב"ה

זה מה שעלה לי כרגע, אם תרצי להמשיך לדייק וכן הלאה - בשמחה

בהצלחה רבה רבה יקרה

@נחשון מהרחברון (לא חייב לעבור את כל מלחמת ההתשה של החפירה שלי , אלא לדלג ישר לסעיף ז)

זה מה שעשיתי. לא כי זה חפירה ברור לי שזה מעניין

אלא כי הרגע סיימתי מפגש ראשון מתוך 4 שאני עושה ביישוב שלנו על כלכלה.

ואין לי כוח לקרוא ארוך. יש לי עוד מזוזה לסיים היום

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..