את האמת שידברתי על השנים המאוחרות יותר

איך גם חיים את היומיום עם כל ההוצאות הכרוכות בבית עם ילדים

פלוס,מחתנים ילדים

פלוס,תומכים בילדים אברכים

כזוג צעיר ורענן עם כוחות,(למרות שנהיה לי קוצר נשימה מלשמוע איך חייתם) עוד אני מבינה שאפשר לחיות כך

אבל כשיש ילדים ויש הוצאות צפויות ולא צפויות. זה נשמע לי קשה עד בלתי אפשרי

ושוב,מצדיעה לכם

אנחנו חוסכים לכל ילד שנולד  את המתנות של הלידה ועוד סכום נחמד כל חודש, כל זה מושקע ככה שאפשר לחתן ברווח וישאר עוד סכום משמעותי לתמוך בילד.

עיקר ההוצאה על ילדים היא מעונות ובגדים. מעונות כשמכניסים קצת יש הנחות משמעותיות ובגדים לקחנו כמעט תמיד מיד שניה ממשפחה חברים או גמחים.

היום (5 שנות נישואים, הגדולה כבר בת 3) אנחנו מרוויחים יותר (שנינו, למרות שאני יום מלא בכולל) הרבה פחות מחושבים, יש רכב, חוסכים הרבה יותר נותנים מעשרות משמעותיות יותר וקונים יותר דברים חדשים יותר פינוקים יותר יציאות זוגיות ובכללי מוציאים על נוחות ופינוקים יותר ועדיין יש.

שוב, אין לי באמת ניסיון לחתן ילדים אבל בואו נגיד שב"ה חוסכים יפה שכבר עכשיו אני יכול לחתן ילד או שניים.

וקרנות השתלמות

בפורום השקעה וחיסכון של איזה 40 עמודים על הבסיס של הבסיס של השקעה פסיבית ואיך עובדת הבורסה יכול לחפש את זה אם את מעוניינת.

אבל בגדול אצלי הרוב בקרן השתלמות מחקה מדד ולא בגמל להשקעה (אני עצמאי אז אני יכול להפקיד לעצמי לקרן השתלמות ולקבל פטור מס) אבל זה אותו עיקרון מלבד ההבדל במיסוי, יש לי עוד סכום נחמד באלטשולר מסלול כללי לשימוש בשנים הקרובות ועוד סכום בפיקדון בבנק למקרי חירום. אבל כן, בגדול רוב מוחלט של הכסף מושקע בקרן מחקה S&P500 הרי זה לחתונות של הילדים ולפנסיה שלי (כאמור אני סופר סתם עצמאי אז אני מפריש לעצמי לחיסכון לפנסיה) אז אין לי בעיה עם 100% מנייתי

אם זה חלק מתנאי ההעסקה. (למורים יש תמיד, בהייטק זה נחשב לסטנדרט ובעוד מקומות עבודה נותנים את ההטבה הזאת). 

יש לו תקרה של כמה שהוא יכול להפקיד לשם בחודש עם פטור ממס על ריווחי הון. 

אם המעסיק לא רוצה בגלל העלות (אני לא יודע אם זה תמיד כך, אבל ממה שאני מכיר, על כל שקל שיורד מהמשכורת שלכם לקרן ההשתלמות, המעסיק שם שלושה שקלים), אולי המעסיק יסכים לקחת חלק מהשכר שלכם ולשים בקרן השתלמות כך שבעצם זה יהיה לחלוטין עליכם. (אם אתם מתכוונים להשקיע, אז קרן השתלמות עד תקרת ההפקדה זה הכי משתלם). 

*אם אחד מכם אזרח אמריקאי, הוא יכול לפתוח "קרן השתלמות" בארה"ב ולהפקיד שם עד תקרה שנתית של 5500 או 6000 דולר בשנה והרווחים טורים ממס.

והבנקים בארץ מעבירים מידע לרשויות המס האמריקאיות אם הם מתבקשים לעשות זאת. 

כלומר, בתיאוריה, אם אזרח ארה"ב שגר במדינה אחרת לא מגיש את דו"חות המס השנתיים שלו - הוא יכול למצוא את עצמו במעצר עם הירידה מהמטוס בגין העלמת מס. (הסיכוי שזה יקרה הוא לא גדול, אבל חוקית, זה יכול לקרות). 

לגופו של עניין אני מדבר על מתנות של מאות שקלים בסך הכללי לא על מתנות משמעותיות, פשווט מה שנכנס בגלל הילד לא נכנס לעוש.

ב וודאי לי. דיברתי על השלב שבוא אני נמצא היום. כן אני יודע שבחסכונות של הילדים אני לא נוגע לא משנה מה. יהיו יותר הוצאות זה נכון, יהיו בעזה גם יותר הכנסות ולא ברור לי שאני רוצה להשאר אברך כשאני בגיל שיש לי ילדים בישיבה ואולפנה. דיברתי על ללמוד תורה בתחילת החיים, בעז"ה בהמשך עוד כמה שנים טובות אולי אשלב במקביל ללימוד גם ללמד או להשקיע יותר זמן בעבודה (אני סופר סתם) או ללמוד מקצוע אחר.

לא תואר אקדמי אבל מקצוע טוב (סופר סתם כמו שכתבתי) ככה שהיום אני במקום שאני כבר לא מרוויח מינימום

בגדול זה נכון אבל יש המון מקצועות שזה לא ככה. בכללי מקצועות פיננסים (ייעוץ משכנתאות קורס בדיחה של 3 חודשים ייעוץ פנסיוני קורס של שנה לימודי ערב פעם פעמיים בשבוע ייעוץ השקעות, סוכני ביטוח) מקצועות טכניים (חשמל - שנה-שנתיים לימודי ערב, התקנת מזגנים חצי שנה לימודי ערב, איסטלציה, משתנה אבל אפשר יחסית בקלות ובפחות משנתיים, טכנאי מחשבים/טלפונים שנה לימודים ועוד) כל המקצועות כאן מכניסים כבר בהתחלה (גם אם לא ממש ממש בהתחלה) משכרות מעל 10K  (כתבתי דווקא מקצועות שאני מכיר אנשים שעוסקים בזה ומרוויחים ככה.)

נכון לא כולם עבודות אינטילנגטיות אבל מפרנסות בכבוד ומהר. הגיוני מאד בעיני ללמוד אחד מהמקצועות האלה, להתחיל לעבוד ואז במקביל ללמוד תואר "מכובד"

אם התורה חשובה יותר מהנוחות אז ישמחו למרות החנק ואם לא אז לא.

יקרר. כנ"ל עבודה. שוב, זה הקרבה גדולה אבל זה כן סדר עדיפויות.

מה שאני בא לומר זה שאם מגיעים עם החלטה אני גר קרוב לישיבת תל אביב/רמת גן וכדו' אז כן, זה יהיה די לתי אפשרי. אבל אם אומרים מה שחשוב לי זה תורה ותורה אפשר ללמוד גם בישיבות חארות במקום שיותר זול לגור.

או נכון שאני עובדת במקום איקס ויש לי אחלה משרה נוחה אבל אם אני בוחרת שבעלי ילמד תורה אני מוכנה לעבוד במשרה פחות מתגמלת/יותר דורשת/פחות נוחה בשביל זה. ואז אפשר לגור בחור, אפשר בלי רכב. אין סיבה אמיתית לא להצליח להרוויח 5000 שח כזוג (גם אם בעל אברך ואשה סטודנטית) ועם 5000 שח בצמצום אפשר בהחלט לחיות ואפילו קצת לחסוך.

לימודים זו בחירה וחלק מסדר עדיפויות, כנ"ל הישיבה (זו בחירה אם ללמוד חצי יום ולעבוד חצי יום כדי להשאר בישיבה הספציפית הזאת או לעבור לישיבה אחרת ליום שלם, נכון זה משמעותי. מאד. אבל זו בחירה.)

עדיפויות.

נכון זה אומר לפעמים הקרבה משמעותית אבל זה כן עניין של בחירה.

אבל תמיד יש דברים לא צפויים

כמו:טיפולי פוריות שצריך קופת חולים צמודה

ח"ו ילד לא בריא שנולד וצריך טיפולים צמודים

הורים שחייבים לגור קרוב אליהם,כי הם זקוקים להמון עזרה

אז ברור שהכל זה בחירה,אבל החיים הם לא שחור ולבן

הדיבר בשרשור ההוא היה על זוג סטנדרטי שלא ידוע אצלם לפחות על שיקולים כאלו

אז א אנשים שיש להם בעיה רפואית קבועה כמו שאת מתארת זה לא שגרה ולא שוטף זה חריג.

ב בחרת תואר קשה זו בחירה שלא היית מוכרחת לעשות אלא בחרת בה. לגיטימי אבל ברור שזה מסבך את החיים.

ספציפית לגבי מה שאמרת עלינו. אז אני שילמתי רוב מוחלט של הרישיון לפני החתונה, אשתי הוציאה רישיון אחרי החתונה שרק אנחנו שילמנו. ההון העצמי שהגענו אליו מהחתונה היה מינוס בחשבון של אשתי חיסכון של קתצ פחות מ20 אלף שלי ומתנות מהחתונה הלכו לכסות את ההוצאות קיבלנו כ2500 שח. אני בלי תואר כי כרגע לא אפשרי לעשות תואר ואני רוצה ללמוד תורה. על התואר של אשתי שילמנו וקיבלנו מלגות מצטברות של 2000 שח (כן אלפיים שנתיים קיבלנו כל שנה אלף שאר השנים לא קיבלנו) כל השאר שילמנו. ולא, היא לא למדה מרחוק, היא נסעה בהסעה או טרמפים ללימודים, סחבה בלימודים 2 הריונות לא פשוטים ו2 לידות (חזרה מהמכללה בטרמפים עם צירים הביתה) אז אל תגידי ואם ואם ואם וזה בדיחה.

ולגבי הסוף אני מסכים לא כולם צריכים לעשות את זה אבל מי שזה בנפשו ואין לו בעיות מיוחדות יכול לעשות את זה.

על זה דיברתי לא יודע מה יש לה וזה גם לא העניין, אדם שיש לו בעיה רפואית שמגבילה אותו לגור במקום מסויים הוא לא מדד. פשוט לא.

כנ"ל שמירת הריון, זה אולי נפוץ יותר אבל זה חריג. אשתי נסעה עם התינוקת למכללה היה שם מעון. שילמנו על הסעה ועל המעון שם. (מגיל חודש וחצי של התינוקת) ואח"כ שמנו אצל מטפלת כשהיה זמן לחזור בטרמפים/אוטובוס ולקחת אותה. נכון זה קשה זה לוחץ זה גומר כוחות אבל זה אפשרי.

ושוב יש לצערינו הרבה אנשים עם התמודדות רפואית פוריות נפשית זוגית משפחתית אבל בגדול זה לא המציאות הרגילה. (ואני לא אומר שאז אי אפשר בכלל בכלל לחיות כאברך אלא שלא בטוח שזו לא הדרך)

בנוסף לעוד איזה 700 ליומיים במעון במכללה שאשתי למדה עד אחה"צ למה את אומרת שיצא לנו זול?

יומיים עד 5 ויומיים עד 2

זמצריכות טיפולים יקרים או חוסר יכולת לתפקד זה לא עובד.

מה לעשות? ואת זה אמרתי מהתחלה. את צודקת שיש אחוזים גבוהים השאלה האמיתית היא לא האם זה מתאים לכלל האוכלוסיה (רמז: זה לא) אלא האם שהחיים במהלך סביר ונורמלי זה יכול להצליח? ולזה התשובה היא כן.

לא יודע מה היה לך בהיריון וזה לא העניין, אני יודע שעם אשתי בהריון ראשון בילינו לילות שלמים במיון נשים, עם כאבים ובעיות שהתבררו בסוף כאבנים בכיס מרה, היה ניתוח אחרי הלידה, לגדולה שלנו דווקא כן היה ריפלוקס שהשאיר אותנו ערים לילות שלמים למשך חודשים גם אנחנו חטפנו טיפולי שיניים בלמעלה מעשרת אלפים שקל במכה גם לי היתה תאונה (לא תאונת עבודה) והתפוצץ עלי תנור של מצות ושרף לי את הפנים ולא יכלתי לעבוד כחודשיים. אז בבקשה אל תגידי שאני חי באופוריה. יש פנצ'רים ויש בלתמים אבל את זה תמיד יש ומתכוננים לזה, כשאני בונה לעצמי תקציב אני משאיר מאות שקלים בחודש לבלתמים כאלו ואם החודש לא היה כלום - אז זה נשמר לבלתמם הבא. זה ש"התאוריה הכלכלית שלי" כפי שאת מכנה אותה לא מתאימה לך זה בסדר. זה לא הופך אותה לפחות נכונה.

(אני רק אשאל אותך מה עשו לפני מאה שנה נשים עם קשיים וסיבוכי בריאות, עבדו בצורה הזויה. יש לי ספר על ההתיישבות במוצא ואחת הנשים שם אשכרה יצאה לעבוד בשדה פיזית עם תינוק בן שבוע עליה אחרי לידה מטורפת ומסובכת. אני לא אומר שצריך לעשות ככה היום וב"ה אנחנו לא שם אבל לא כל מה שאנחנו אומריםם עליו א"א הוא באמת א"א.)

וכן נולדה לנו ילדה ממש שנתיים אחרי החתונה, זה היה בחירה שלנו? לא! ככה ה' החליט וככה התייחסנו לזה. ה' רצה לתת לנו זמן להתבסס בזוגיות בלימוד לפני שיש ילדים. זה מה שאמרנו לעצמינו אחרי שניסינו להכנס להריון ולא הצלחנו. ב"ה זה קרה בסוף אחרי שנה וקצת ולא נמשך יותר.

לא אומר שהם לא יכולים להצליח אני הכי מאמין בזה, כאן רציתי לכתוב על היכולת להיות אברך ועדיין לשרוד כלכלית. ברור שאפשר להצליח ואנשים מצליחים. הנקודה היתה אחרת לגמרי.

זה מחזק ונותן כח וכיוון.

ומי שלא מתאים לו- זו לא תורה מסיני ולא מחייב את אף אחד.

אפשר לשאול באיזה אזור בצפון (?) קניתם דירה?

גרים בה או משכירים?

משכירים

אבל הנקודה העקרונית היא שאם רוצים ומוכנים להקריב בשביל זה אז אפשר.

להתפשר על לימודים מסויימים (למרות שבעוטף ירושלים יש הרבה מקומות ואני מכיר אנשים שגרים באיזור שלי שנוסעים ללמוד בירושלים/באר שבע ושגרים ב"חורים" אחרים ונוסעים ללמוד במרכז. זה דורש, נכון! אבל זה אפשרי.

אני לא חושב שמי שלא הצליח פחות טוב ממני, אני חושב שיש לו כנראה דברים שהוא לא מוכן לוותר עליהם.

ולגבי אנשים אחרים, א כפי שראית בשרשור שם לא מדובר על בעל אברך אלא על בעל עובד. ב כמו שכתבתי שם, לדעתי זה אפשרי לגמרי גם שם צריך להכיר את הנתונים. ג היא מראש נכנסה ללמוד תחום שמצד אחד דורש ומצד שני לא רווחי. לגיטימי לגמרי שזו בחירה של בן אדם אבל אם במקרה דומה התורה היתה הערך העליון הגיוני שהיתה בוחרתת לימודים יותר משוחררים שתוכל לעבוד במקביל או יותר רווחיים שתוכל לקחת הלוואה כלשהיא ואחרי התואר להרוויח יפה ולהחזיר את ההלוואה.

הבחירה איזה תחום ללמוד ובמה לעסוק צריכה לקחת בחשבון שיקולים כלכליים וערכיים ולא רק מיצוי עצמי וסיפוק.

לא יודע על איזה תנאים מקדימים את מדברת. סיעתא דשמיא? צריך המון! וממה שאני מכיר לאברכים יש המון מזה. מכיר אנשים עובדים שמכניסים פחות ממני או מכניסים יותר אבל חיים ברמת חיים פחותה משלי. 

דבר שני אפשר ללמוד הוראה באלקנה ולגור בשומרון בחורים אפשר ללמוד בהרצוג ויש הסעות מכל הארץ אפשר ללמוד באפרתה אפשר לגור בצפון וללמוד בתל חי או בצפת יש איפה.

ולגבי לגור בעיר זה גם אפשר בדירת 2 חדרים שזולה יותר בקומה גבוהה יותר וכו

בטרמפ כשמשהו קורה,אין לך לאן לברוח.

מה שלא יקרה ברחוב או במשרד הומה

זה שלך זה ב"ה לא קרה,לא הופך טרמפים לדבר בטוח

ובעזרת יהיה עוד הרבה שפע אמן.

קח לדוגמא רכב. רכב יכול להיות בור כלכלי כתוצאה מתקלות. היה לי רכב שכל טיפול סטנדרטי הייתי יוצא בנזק של מאות שקלים, הייתי משלם בתשלומים (נגיד 4) ומתי שהתשלום האחרון היה מסתיים חודש לאחר מכן עוד תקלה ששוחטת אותי בעוד מאוד שקלים. מזל נאחס.

גם אישה קשורה למזל, אם אשתך תימניה עוגת גבינה זה גבינת סקי, חמאה וחבילת ביסקיוטים קטנה אם היא אירופאית עוגת גבינה סטנדרטית זה עניין של עשרות שקלים

במועט.

שוב, ברור שיש סטנדרטים. אבל אפשר לוותר עליהם אם חשוב. לזה התכוונתי סדר עדיפויות. לא מתאים לכל אחד זה נכון אבל באמת  זה אפשרי אם רוצים.

ויש סדרי עדיפות אבל אני חושב שלמזל יש חלק גדול בחיים. יש אדם שכל מה שנוגע בו הוא מצליח ויש בנאדם שאם הוא פותח בית קברות אנשים מפסיקים למות.

כמובן בין לבין יש טווח רחב 

נ.ב. בנימה אישית אני קורא את שאר התגובות ואתה חוטף קצת "ריקושטים" אל תתבאס מזה.

לי ולמשפחה שלי חושב שיש עוד אנשים שזה יכול לעזור להם ולכן אני כן משתדל להגיב כאן לכל התגובות.

ריקושטים על זה קיבלתי מספיק וזה לא הזיז אותי.

והדבר הכי חשוב בעיני הוא הסיעתא דשמיא שיש למי שבוחר ללמוד תורה גם שקשה.

יש לי הרבה חברים שנדחקו כלכלית עזבו את הכולל והלכו לעבוד ווואלה עובדים כל היום והמצב הכלכלי לא משתפר. ברכה בכסף זה לא תאוריה זו מציאות.

ואת זה אני אפילו יותר מעריך

אני יודע שזה בחירות קשות וכואבות לפעמים. (לראות בקושי את ההורים כי אנחנו עם ילד בלי רכב. לחסוך באוכל, לא לצאת עם חברים למקומות שעולים כסף וכו') אני אומר שמי שזה בנפשו ומוכן לוותר על דברים חשובים ולהתמקד בלימוד תורה - זה אפשרי

כי אם אחים שלי היו מגיעים פעם פעמיים בחודש אנחנו היינו מגיעים פעם בחדשיים.

רק אומר שההורים שלי עוד עם ילדים קטנים בבית. הקטן היה בן 3 חדשים שהתחתנתי. כרגע יש בבית ילד בן 5 ילדה בת 7 ילדה בת 9 ילד בן 14 וילד בן 19. בקטע הזה אנחנו בסדר כרגע

"על כן יעזוב.."

לא כולם זקוקים למפגשים תכופים. לא כל ההורים ולא כל הילדים.

אנחנו נוסעים פעם בחודשים וחצי.

אנחנו אוהבים להיות בבית, שבתות בבית מחזקים את הזוגיות ואת המשפחתיות,

ונסיעות זה משבש את הילדים ליומיים לפחות

(שלא נדבר על זה שלא ישנים שם כמו שצריך)

לפעמים הם קופצים אלינו באמצע שבוע,

וזה ממש בסדר לנו ולהם.

בקיצור, ממש לא מקרה קיצון.

(וכשיום אחד הם יזדקקו לנו, בע"ה לאורך ימים טובים ושנים- ברור שהמצב ישתנה. אני מדברת על מצב של בריאות פיזית ונפשית)

המרחק ממש לא מאפשר.

אם אנחנו לא מגיעים חודשים וחצי- הם מגיעים. בערך פעם בחודש-חודש וחצי

יש אנשים שבוחרים לחיות ככה. כי ככה הם רוצים .
ז"א = רוצים ללמוד תורה ומוכנים לחיות בצימצום לזמן מה. 
כל עוד זה לא על חשבון הילדים (שאין שום סיבה שהם יסבלו בגלל החלטות של הורים בסיבה של ללמוד תורה) וזה בשמחה . אז למה לא ?
 

מההיכרות שלי איתו.

משה דוגל בתפיסת עולם תצטמצם, תחיה ממינימום ותעבוד קשה ותרוויח הרבה כדי שתוכל לחסוך סכומים משמעותיים. 

זה הגישה הכי גאונית בעיניי, וכ"כ נוגדת את הגישה של העולם המערבי.

וברור שגם צרכים נפשיים , לאו דווקא לימוד תורה.
סליחה אבל כל מה שכתבת זה לא גורע מהילד באופן גורף.
לגור ביישוב ממש לא אומר שאין חוגים , ובטח שחוג זה לא *נצרך* לילד
לגור בעיר - זה הנורמלי היום . רוב המדינה היא ערים. בטח שיש מרחב לא יודעת מאיפה הבאת את זה.
ללמוד מקצוע תובעני איפה זה גורע לילד ? אם זה גורע עד כדי פגיעה בילד בוודאי שאין מקום לזה
ערך של לימוד תורה הוא ענק !!!!!!! אבל שלא יבוא על חשבון אוכל לילדים וכו'

אם נותנים לילד הרגשה שלא קונים דברים בגלל לימוד התורה,הוא מרגיש הפסד

ילד יכול לחיות במגדל בתל אביב ושיהיה לו הכל,אבל ירגיש שלחבר שלו יש יותר,ויחיה במסכנות

ואפשר לחיות בכפר בלי מים בברז ולהיות מאושרים

הכל עניין של גישה,הרגשה וחינוך

כל הכבוד לכם

ואיתה התנהלתם.

וחשוב לי להוסיף עוד פן מסוים לנושא של סדרי העדיפויות שעלית -

אני חושבת שבתוך זה כלולים באמת הרבה מאוד סדרי עדיפויות וערכים, והם יכולים להשתנות מאדם לאדם.

למשל, אצלנו אישית היה לנו ערך/סדר עדיפות/איך שאפשר לקרוא לזה של להיות עם הילדים בבית עד שהם בני שנתיים, שזה כולל לא להכניס אותם למשפחתון/מעון/מטפלת אלא הם היו איתי עד גיל שנתיים-שנתיים וחצי. ועל הערך הזה הצטרכנו לתאם את כל השאר. וזה כולל בתוכו הרבה מאוד דברים...

כמו שהזכירו כאן

יש גם ערך של תורה

ערך של ביקור הורים וכיבוד הורים

ערך של פשטות

ערך של חיים ברווח

ערך של צימצום

ערך של איכות חיים

ערך של פרנסה בכל מחיר כי חייבים

ערך של הילדים בבית

ועוד ועוד ערכים.

והרבה פעמים הערכים יכולים להתנגש אחד עם השני - וכאן בדיוק אתה צודק שכל אחד וסדרי העדיפויות שלו.

אבל בעניין הפרנסה עצמה ויכולת ההשתכרות - יכול להיות זוג אחר שיבחר בערך אחר שלצערו לא כולל בתוכו פרנסה בשפע באותה נקודת זמן - וזה גם יהיה בסדר גמור, כי הם *בחרו* בכך.

לא מנסה חלילה לחלוק על מה שאמרת או לומר שלא עשיתם טוב, להיפך, כמו שציינתי בהתחלה אני מאוד מאוד מעריכה את כל ההתנהלות שלכם, גם של אשתך שהיא מדהימה בעיניי בכל מה שתיארת שעשתה, גם שלך וגם שלכם כמשפחה/זוג.

רק באה לציין שיש עוד מרחב ומענד שלם של ערכים ואנשים שונים שאצלם זה לא יכול להתממש בדיוק בגלל סדרי העדיפויות הזה שמתךנגש להם בערכים אחרים שלהם... וזה לא פחות טוב, וגם לא יותר טוב, אלא פשוט שונה, זה הכל

ישר כוחכם וב"ה תמשיכו לראות ברכה בכל מעשי ידיכם!

לא אמרתי שכך צריך להיות.

אמרתי שאם מישהו בוחר בזה - זה אפשרי

אבל זה היה כסף שמיועד לדירה לא היינו מקבלים אותו אם לא היינו קונים. ומקסימום היינו עכשיו בלי דירה אבל עם עוד כמעט 200 אלף שלא היינו משלמים על דירה ועכשיו היינו יכולים לקנות לבד.

לגבי התודעה, זה ממש לא ככה, לא חסכנו לדירה חסכנו לעתיד כי כרגע אנחנו יכולים לחסוךך ולחיות בצמצום אין סיבה להשתולל עכשיו ואח"כ כשקשה לא יהיה מאיפה. חיינו טוב, בשמחה, לא היה כמעט הרגשה של חיסרון. אשתי גדלה בלי רכב בבית וזה לא הרגיש לה מוזר (רישיון היא הוציאה רק אחרי שקנינו רכב) והחיים היו פשוטים וטובים.

שכולם יכולים,אם התורה רק היתה חשובה להם

וזה קצת מרתיח,כי לא לכולם תנאי הפתיחה שווים לשלו

וא"א באופן כללי להשוות חיים של אנשים

יחד עם זאת אני ממש מעריכה את ההתאמצות שלהם למען ערך כ"כ חשוב,זה ממש לא מובן מאליו בדור שלנו

עזרה בקניית דירה

ילדים שהתאחרו מעט להגיע

בכלל א"א להשוות חיים של אנשים ולומר בכזו נחרצות שזה אפשרי

אצלי למשל זו בכלל לא היתה אופציה

לא בא לי לפרט,אבל דוגמא אחת:אם לא הייתי מגיעה להורי בעלי לבקר לעיתים תכופות,הם כמעט היו גוררים אותנו אליהם

זו פשוט לא היתה אופציה מבחינתם.

ואני מחויבת בכבודם,וזה ערך עליון אצלי

שזה מה שניסו להסביר לו,ואני מסכימה שהתקיפו אותו יותר מידי

ובגדול הוא צודק

אבל ברור שיש סדרי עדיפויות ויש לכל אחד מהם מחיר כלכלי

אבל לא,לא כולם יכולים

ומי שלא יכול,זה לא תמיד בגלל שהתורה לא חשובה לו

עניין הצמצומים והויתורים

אבל לא על עניין הערכים

מנסיון שלשנים רבות - כשהייתי אברך הייתה ברכה כזו , שעם כל מה שחיים בצמצום יש רווחה. 
דברי הרמב"ם שמי שלוקח על עצמו עול תורה הקב"ה "מזכה לו דבר המספיק לו" הם מדוייקים ורק מי שבאמת דבוק בתורה רואה אותם עין בעין ממש. 

ועדיין - זוג די צעיר, נשואים חמש שנים, זה לא בדיוק המדד. 
כשיש ילדים בגיל גדול יותר ההוצאות גדלות משמעותית, 
וזה בלי לדבר על הוצאות שכר לימוד לישיבות ואולפנות. 

בכלל - יש בסגנון הדברים קצת יותר מידי שיפוטיות. 
כל אחד עם המסלול שלו, והנסיון לומר ש'אם לי הצליח- אז בואו אני יראה לכם' הוא יומרני. 
החיים הרבה הרבה יותר מורכבים...

(בעלה של שוקולד פרה) 

קרה לך פעם שהגעת לבהירות טובה כזו דווקא אחרי התבוננות איטית? או מהלך איטי?

לפעמים בתוך המהירות מתפספסים דברים מהותיים.

דווקא הלאט מאפשר להגיע אליהם, לתפוס אותם, לנשום אותם, ולאמץ אותם קרוב ללב.

ע"י כך פעמים רבות ניתן להגיע לבהירות מרגיעה, טובה כזאת.

בהירות שהיא לכשעצמה מקצרת תהליכים ומקצרת את הדרך.

לכן לפעמים דווקא הדרך הארוכה כביכול היא הקצרה באמת.

דווקא הלאט הוא מהר. 🩵

לפעמים לא מספיקים לעשות כלום והופ עברו 40 שנה, יש כאלה שאם לא ירוצו במרוץ העכברים הם לא ירוצו בכלל וימותו לוזרים בלי שום יכולת לחיות חיים טובים יותר בלי הון, בלי בית, בלי משפחה, בלי מקצוע.

קורה ליותר מידי אנשים סביבי, לפעמים אתה נתקע בהתפתחות שלך ומגלה שהלכת בנחת יותר מידי וזה הזמן לספרינט או למות חסר כל.

כי מה שאני התכוונתי אליו כמובן שונה,

ומדבר על משהו אחר.

יותר על הדרך הקצרה שלפעמים היא בעצם ארוכה ולא מובילה אותנו למטרה שלנו, או למטרת העל שלנו.

ודווקא הדרך שהיא ארוכה, במקרה הזה הלאט, יכולה להיות הקצרה באמת, זו שתניב לנו את המטרה בסופו של דבר. יחד עם השלווה, הבהירות, העומק, הבחירה, הכיוונון למה שנכון וכן הלאה.

אני פשוט לא חושב שנכון להאט, לפחות לא לפני שכל פרמידת מאסלו אצלך ביד.

פירמידת מאסלו תושג דווקא ע"י הלאט.

ראיתי את זה המון אבל אם אתמקד רגע בעצמי ובניסיון אישי -

בתור אדם שבעבר היה בקצב מאוד מהיר גם של המחשבות, גם של הדיבור, גם של המעשים - באמת שפיספסתי דברים דווקא מהקצב המהיר הזה.

ודווקא כאשר למדתי להאט - הגעתי לדברים שלא הייתי מגיעה אליהם לולא ההאטה.

גם דברים מהותיים וגם אפילו הספקים טכניים.

אם אני יושבת ועוצרת רגע להאט את המחשבות שלי שהיו רגילות רק לרוץ ולעשות סדר ובהירות,

אם אני מאיטה גם בדיבור, אפילו בתפילה להגיד את המילים לאט יותר ובכוונה,

אם אני במקום לרוץ מדבר לדבר מאטה גם את קצב ההתנהלות - כל אלו גרמו לי הרבה מאוד טוב ב"ה.

הלאט גורם פעמים רבות ליותר צלילות, בהירות, ריכוז, מיקוד במה שחשוב ובעיקר יותר נחת.

ובאמת שזה בדברים הכי קטנים ועד הגדולים.

אפילו לחתוך סלט מהר מהר ולפעמים להיפצע בטעות בגלל זה, או להאט ולשים יותר לב.

לחשוב קודם על היום או השבוע או השנה או כל כיוון החיים שלי רגע לאט ובהבנה והתבוננות עצמית מאשר רק לרוץ ולרוץ ולהספיק עוד ועוד,

להוריד עוד סלט ועוד תבשיל ועוד מרדף להכנות לשבת או חג ולהגיע דווקא עם יותר אוויר ושלווה,

לדבר עם הילדים יותר לאט ובנחת מאשר רק להספיק לסמן "וי" מהיר על כל מה "שצריך" להספיק,

לנשום נשימות עמוקות ואיטיות יותר ולא רק מהירות ושטחיות, מה שהגוף עצמו מפרש כמוריד סטרס, וכמקום לא הישרדותי, ונהיה רגוע יותר וכן הלאה.

לעצור באמצע היום להביט בשמים, בפרח, בחיוך, במילה, בכל דבר בעצם ודווקא הקצב האיטי הזה גורם להתפעלות פנימית וחיבור לקב"ה, לבריאה, לטוב שבעולם ובחיים, וממילא יוצר יותר שלווה פנימית ומוטיבציה וכוח גם להמשך היום.

לשתות לאט כוס תה ולהתמקד בטעם ובמרגש ובלגימה האיטית והנינוחה ולהכניס עוד רוגע וכיף לחיים, זה גם נותן עוד כוח הלאה וגם בפני עצמו ממלא ומרפא.

לעצור להקשיב לגוף, לשהות ברגע, להיות בנוכחות.

לחשוב, לנשום, לבחור מה שייך לי ומה לא שייך לי, מה נכון ומתאים ומה פחות.

זה בכ"כ הרבה דברים לבני אדם באשר הם. גם חיבוק בין בני זוג יכול להיות בלאט שלו ובשהות שלו יותר ממלא ומקרב, גם כל קירבה שהיא רגע לאט יותר וקרוב יותר יכולה לתת מה שרק מהר לא מאפשר, גם לחשוב על הפן התעסוקתי שלנו אפילו או השליחות והייעוד שלנו בעולם יכול לקרות יותר מהר דווקא כשחושבים על זה יותר לאט ומקדישים לזה את הזמן בנחת ובבירור עומק.

גם איך להגיע ליעדים כולל כלכליים יכול להתאפשר פעמים רבות דווקא מהלאט שנותן רגע התבוננות במבט-על וכולל דרכי פתרון יצירתיות ואפקטיביות יותר,

גם לתת לעצמי כבן אנוש את התנאים הכי טובים כדי לתפקד בעולם הזה, ולזכור שאני כולל גוף פיזי ונפש ורגש ושכל ורוח ובכל אחד מהם לפעמים הלאט הוא ברכה שרק דרכו ודווקא דרכו נוכל לגלות ולהעצים עוד יותר את עצמינו ואת התפוקה שלנו.

אז ודאי שזה לא 0 או 100

זה לא או ללכת בהילוך איטי וכמו צב להתנהל באיטיות תהומית 24/7 בכל רגע ורגע, וזה גם לא לרוץ בלי הפסקה ובלי אוויר ואם לא אז להגיע לפת לחם ובלי קורת גג...

ודאי שיש הרבה באמצע.

וודאי שיש פעמים שאחרי הלאט הזה יגיע המהר, אבל רק על גבי הנדבך שהיה קודם הלאט ומה שהוא איפשר - הבהירות הזו והצלילות הזו - ועל גבי זה אפשר לרוץ קדימה בביטחון ובשלמות יותר.

וודאי שיש פעמים שהלאט לכשעצמו הוא יותר נכון.

וודאי שיש מצבים שגם מהר יהיה אפקטיבי ונכון.

וודאי שיש גם אנשים שונים וגם מצבים שונים והכל בהתאם למקרה המדובר.

לכן כתבתי שלפעמים הלאט הוא מהר. לא תמיד, אבל פעמים, ואפילו פעמים רבות, כן

בעיקר בציבור הדתי, שאנשים הולכים לאט מידי וצריך לדרבן אותם להתחיל לרוץ במקום להאט, את אומרת לא 0 או 100 ולפעמים וכו אבל לעיקר האנשים צריך לבעוט בהם להכנס לכושר ולא להוריד דופק.

בכל הציבורים ובטח בדתי.

אבל יותר נראה לי שאנחנו פשוט מדברים על דברים שונים.

הסברתי קצת בהודעות שלי למה אני אישית מתכוונת.

נ - נוכחות

ח - חמלה

ת - תיעדוף

כאשר אנחנו בנוכחות בחיים שלנו, באמת נמצאים בכאן ועכשיו וחיים אותו ובו,

וכשאנחנו בחמלה עצמית (וגם על הזולת כמובן),

ומתעדפים בסדרי עדיפויות את מה שיותר חשוב ויקר לנו, מה שיותר שייך אלינו מאשר מה שלא -

או אז יכולה להיות לנו יותר נחת.

ונחת זו אחת הברכות המשמעותיות ביותר שיכולה להיות לנו כבני אדם.

בעזרת ה' שתהיה לכולם גמר חתימה טובה עם המון נחת ושלווה 🤍

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

ומחפש להיות טוב מבלי לדרוך ולרמוס אחרים בשם הצדקנות והצדקות

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

הרי אם לא היה לך אכפת בכלל שום דבר, זה לא היה מזיז לך.

וזה שמזיז לך, מעיד על הכל ...

זה חלק מאיך שנבראנו וצריך לעבוד ולהתפלל על זה.

לא סתם ר' נחמן הקדיש לזה תורה (תורה קמא) שזאת זכות להגיע לדרגה להרגיש כאב על העבירות שעשינו.

"אִם יִזְכֶּה שֶׁיַּרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת כְּאֵב חֲטָאָיו, הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, כִּי כָּל זְמַן שֶׁלִּבּוֹ עָרֵל וְאָטוּם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת, רַק כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, וְיִהְיֶה לוֹ חָלָל בַּלֵּב, וַאֲזַי יַרְגִּישׁ לְבָבוֹ בֶּאֱמֶת גּדֶל כְּאֵבוֹ, וְיִצְטַעֵר וְיִתְחָרֵט בֶּאֱמֶת"

ור' נתן מתפלל על זה בתפילה ו' "שֶׁאֶזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ כְּאֵב חֲטָאַי וַעֲווֹנוֹתַי הַמְּרֻבִּים, וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ"

אני לגמרי לא חושב שזאת צביעות לבקש סליחה למרות ההרגשה,

אנחנו לא מנסים לעבוד על הקב"ה וגם יודעים שאי אפשר, אלא רוצים שיסלח לנו (מכל סיבה שהיא) למרות שעדיין לא מרגישים רע עם מה שעשינו

אני שואל לא בעוקצנות

זה משהו שאתה מרגיש שהוא נכון לאחרים אבל לא לך?

משהו מיושן בדת?

אתה כועס על הקבה והחטא כאילו מוציא אתכם במקום מאוזן?

מה מדובר?

מה נכון ללמוד ממך ומה לא נכון?

לא אמרתי לאף אחד ללמוד ממני, ואני לא יודע מי זה ''אתכם''...

שקשורים לבין אדם לחברו

וודאי שאנחנו גם

מדברת על דברים קיצוניים שאנשים עוברים..

באותו יום יש להבנתי הדלה, משהו שיורד מלמעלה שמוריד לנו את המשיכה לעברות (קרוב קצת לאדם הראשון קודם החטא), האתגר שלנו שם זה בעיקר לתפוס את זה, ולראות איך משמרים משם דברים הלאה...

שאתה מצטער שיש דברים שאתה לא מצטער.

אתה אמיתי וכנה. זה מהמם!

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב