אסון מירון היה לפני שבוע. אחד. בלבד. לא יודעת מה אתכם, אני עוד לא יצאתי מאסון מירון. מרבי שמעון שאפשר לסמוך אבל בשעת הדחק, ושדווקא אצלו הדחק היה כלכך גדול שאנשים מתו. 45.
וכבר שכחנו את אותו אסון. המשכנו קדימה. קדימה לאן? לעוד נסיון פיגוע. ועוד אחד. ואחד שמצליח. ונער שנרצח. ועוד ניסיון פיגוע. ועוד אחד. וטילים בכמויות. ונכון שכמו שנדהמנו לגלות אזעקה בירושלים אנחנו צריכים להיות בשוק מאזעקה באשקלון, אבל פשוט לא יוצאת לי מהראש התמונה הזאת, של יהודים בורחים מהכותל.
יהודים.
בורחים.
מהכותל.
יהודים במקום שבו הם הכי מחוברים לה'. בכותל.
והכותל ריק.
ריק.
ריק.
ריק.
וזה בלי להזכיר את הריקודגלים שהתבטל.
וכבר שתי הרוגות מטיל באשקלון.
היום בכיתה העלינו אתזה, ובת אחת כמעט צעקה:
"די!!! צריך משיח. עכשיו."
וכולם הסכימו איתה.
