איך להרגע

אין ספק שהתקופה הזאת (וכל תקופה בכלל, אבל זאת גם בציבור) יכולה להיות מלחיצה. ובתור אר"מ יש שימת לב עוד יותר גבוהה למה שקורה, סיכוי גבוה יותר להכנס לחרדה, הצפה ביתר קלות ובאופן כללי- כל דבר הרבה יותר מלחיץ. אז מה עושים? אני חושבת שהתשובה מתחלקת לשתיים- באופן כללי, וברגע שקורה משהו (שומעים בום, אזעקה, רואים חדשות וכו').

אז מה עושים?

א. שומרים על שגרה. זה נכון בשני המובנים- גם בכללי להרחיק מהפחד, וגם כשמתחילים להרגיש שנכנסים לחרדה- דופק עולה, נשימות מהירות, קושי לחשוב בצורה רציונאלית, ערפול בראיה, חוסר יציבות- מה שקורה אצלכם. אם אנחנו רגילים כל בוקר בעשר לעשות עצירה ולשתות חצי ליטר מים- לעשות את זה גם אם נמצאים נעולים בממ"ד וגם אם בעבודה או ברחוב או בכל מצב אחר. להמשיך לטייל, לעבוד, ללמוד, לדבר עם אנשים. גם בזמנים של חרדה וכו', כדאי לנסות להמשיך את מה שעושים. אם זה לא עובד, לבחור (מראש!) פעולה פשוטה שאפשר לעשות אז- לשחק עם קשרים, קוביות, לחשב דברים, מה שעושה לכם טוב וישאיר אתכם ממוקדים. להמנע מלהסחף לחרדה עד כמה שאפשר.

יותר מזה- לעשות משהו שידרוש מכם לחשוב.

ב. מכירים את הפחד. הוא טבעי, זה בסדר שהוא כאן, אנחנו מקבלים אותו. להכחיש אותו לא יעזור. אפשר לנסות למצוא מה עוזר להרגע קצת- להשען על קיר לבנים, לקפוץ במטבח, לשבת מול מסך מכובה. גם בזמן חרדה, אפשר ורצוי להכיר בחרדה. לומר- כן, עכשיו אני בחרדה, וזה בסדר. זה מנגנון טבעי של הגוף שלי ולהתנגד לו לא יעזור. אני אנסה להרגע בינתיים, אבל אני לא מכחיש את זה שאני מפחד. זה בסדר ומותר לי. הכל טוב.

ב2. מבינים את המצב. עכשיו קורה א' ב' ג'. זה גורם לי להרגיש שא' ב' ג'. אני מרגיש א' ב' ג' כי א' ב'.

ג. לעצור רגע, ולנשום. אם לא מצליחים לנשום רגיל/סדיר- וזה בסדר- לנסות לנשום נשימות עמוקות דרך האף, או ב758- לנשום אוויר לשבע שניות, להחזיק בפנים לחמש, לשחרר לשמונה. אפשר גם 414 או כל סידור אחר שאתם מרגישים שנכון לכם. תתאמנו על זה לפני, כדי שיהיה תהליך טבעי עבורכם. גם אם מרגישים מחנק, זה עוזר. בדר"כ זה אפילו עוזר לו לעבור מהר יותר (;

ד. מתחברים למציאות. כן, יש מלחמה. זה בסדר. צאו החוצה, תרגישו את האדמה. תשחקו על המחשב. תחייכו לילדים שלכם. מה שיקשר אתכם לחיים. [נכון, זה קצת דומה ללהכיר את הפחד. אבל זה שונה- צריך גם להכיל את הפחד, וגם לדעת מאיפה הוא נובע ועל מה הוא מתבסס.]

ד2. זזים. או לא זזים. תלוי- מה אתם עושים כשאתם מרגישים במצב מסוכן? אם אתם קופאים, תנסו לזוז. תסבירו לגוף שלכם שהכל בסדר. אם אתם חייבים להלחם- תשבו שניה. כן, זה נגד הדחף הטבעי שלכם. כי אתם לא בסכנה כמו שהגוף חושב שאתם. תרגיעו אותו. אל תתנתקו ממנו, תתחברו אליו ותנסו להכניס את ההבנה הזאת אליכם. אפשר גם לומר את זה בקול, כן יש לי עכשיו חרדה וזה בסדר, הכל בסדר, זה יעבור.

ה. מדברים על זה. נכון, קשה להפתח. אני מודה. באופן אישי זה הדבר שהכי קשה לי- אם מישהו ישאל מה איתי ואני אענה לו, הוא צריך להרגיש מוחמא(;

לא חייבים בגלוי. אפשר כאן באנונימי. אפשר אצל סהר או ערן או כל מספר/אתר אחר שזמין לזה. אפשר כאן באנונימיות. אם אתן בנות אתן מוזמנות גם לפנות אלי בפרטי, ולא חסר מי שיעיד שאני אדם אמיתי ודי בסדר בדר"כ. ואפשר כמובן אצל משפחה, חברים, אנשים שרגישים גם כן. זה בסדר, הם יבינו כנראה.

ו. נמנעים מטריגרים. כן, לא חייבים לקרוא את כל החדשות בכל האתרים כדי לדעת שהכל בסדר. נכון, לפעמים זה עוזר להרגיש שהכל בשליטה. זה לא שווה את זה בדרך כלל. לא צריך לשמוע על כל פעם שיש צבע אדום איפשהו בארץ. לא חייבים לקרוא את כל הכתבות על הפיגוע שהיה. לא יעזור בדרך כלל לצפות שוב ושוב בסרטונים מלוד. אם יקרה משהו חשוב ורלוונטי מספיק, הוא יגיע אליכם גם ככה.

כדאי ללמוד לזהות מה גורם לך לחרדה. יש לי חברה שכל פעם שהיא שומעת את הביטוי סליחה על השאלה זה מטרגר אותה. למה? כי ככה הודיעו לה על בן דוד שלה. מספיק שמישהו יצטט לידה משהו מהתוכנית והיא תזהה שזה משם, המוח שלה יעשה את הקישור והיא תתחיל לבכות. אם כל פעם שאתם שומעים 'בום' אתם מפחדים יותר, אולי כדאי להמנע ולא ללכת להפגנות.

ו2. בהמשך לזה- אם אתם חושבים שיש לכם סיכוי להגיע למצב של חרדה, תלמדו עליה. על זה כן כדאי לדעת הכל, כדי שאם זה יקרה, תהיו רגועים יותר.

ז. לוקחים לעצמנו רגע לעצירה. לנשום עמוק, להבין מה קורה. תנשמו לאט, תאטו את המחשבות, תתנו ללב שלכם להרגע. מה מפחיד אתכם? ממה אתם חוששים/דואגים/לוחצים? תוציאו הכל על נייר. תדברו עם חברים, תשאלו מה איתם.

ח. יוצרים סביבה תומכת. כן, זה חשוב, מאוד. בן/בת זוג שמודעים למצב זה פתרון נהדר, אבל גם במעגלים רחוקים יותר- חברה מהעבודה שאתם מרגישים איתה בנוח, אחות שאתם נפגשים איתה פעם ב אבל מדברים לפחות פעם אחת בשבוע, אפילו מכרים של שלום-שלום שיכולים להזדהות עם זה. תכינו אותם מראש, אני אדם רגיש מאוד ולפעמים קשה לי. בבקשה, תכבדו את זה. כרגע עוד יותר קשה לי ואני מוצפת יותר כי יש מלחמה ואזעקות וזה מקשה עלי ומפחיד אותי. אם אתם רואים שאני בלחץ, תעזרו לי להרגע. תגידו לי ש/ תביאו לי/ תזכירו לי/  תתנו לי להיות לבד. מה שיעשה לכם טוב. אנשים שמחים לעזור בדרך כלל.

ט. זוכרים- אני אדם רגיש מאוד וזה בסדר. יש עוד הרבה כמוני, זה לא שאני חריג, וזה *בסדר* שאני מוצף בקלות/מפחד/קשה לי לבד. לא צריך להתבייש כזה, כן כדאי להיות במודעות.

שיהיה בהצלחה

~~~ציון העובדה שלא למדתי משהו שקשור לזה ושבכל מקרה של פחד מתמשך או התקף חרדה כדאי לפנות לרופא/פסיכולוג לבירור, מותר וכדאי~~~

להעלים את הרגישות הגבוהה שלכם, הייתם עושים את זה?

איך הרגישות באה לידי ביטוי?

בעיניכם ההתמודדות הייתה קשה יותר מאשר לאחרים או שהיו יותר יתרונות לרגישות? 

אני כבר בכלל לא מנסה להתמודד בסיטואציות של אירועים חברתיים.

היה בסדר, והייתי נחמדה לאנשים וזה, עד הרגע שראיתי את כולם יושבים מסביב לשולחן ואמרו לי לשבת... וזה אפילו לא שהוצפתי עדיין, פשוט לא רוצה להיות שם. הלכתי.

מצד אחד זה טוב שיצאתי לפני שהתפחלצתי. מצד שני, בוגר זה לא.

והרצון לבטל ולהישאר בבית כל פעם מחדש.

זה לא משתפר עם השנים אולי להפך.

אוף

פשוט לא נהנת כמעט עם אף אחד

הגיוני?

מעדיפה את הלבד שלי תמיד

שכל העולם פשוט יעזוב אותי בשקט

מה נדפק

מה עושים לכם מעברים באופן כללי?

עברתי לא מזמן מלעבוד מהבית ללעבוד במרחק דקות בודדות. אם לפני כן היה לי יותר קל לעשות דברים קטנים בבית ולחזור למשרד. אני מוצא את עצמי נשאר פה דקות ארוכות (בעשיה פרודוקטיבית) גם כשכבר החלטתי שצריך ללכת. רק כי לא בא לי לשנות מצב.

זה תמיד היה שם. אבל זה יותר בולט עכשיו.

והאם ישנו טיפול מומלץ?