קשה לך. ממש. אני מבינה שזה ברמות שאני לא מבינה.
אבל בחיי שאני לא מסוגלת להכיל הכל.
וזה כואב לי.
כן, תתפלאי לשמוע, אבל גם לי כואב מזה.
וזה לא רק היא הרגישה.
ואני יודעת שאת צריכה לפרוק עלי. אבל פליז! תביני שזה פוגע בי מלאא
ואני אולי נראת אדישה לעניין. צוחקת איתך על המוות והכל.
אבל אין לך מושג כמה לילות בכיתי על זה.
בכי מפרק.
על עצמי לא בכיתי ככה!
אהובה שלי. תביני!
אין לך מושג מזה לא לפרוק. רק להכיל ולהכיל.
אותך. אותי. אותה.
ואין לי מישהו להוציא אליו
בחיי שלאפחד אין מושג.
אז בסוף אני אתפרק.
או אתפוצץ
או אלוהים יודע מה.
או שגם הוא לא יודע.
אז יפה שלי. מקווה שאת לא נפגעת מזה שאני מייבשת. או לא מקשיבה
כי גם לי יש גבולות.
ולפעמים לפעמים, גם הם יכולים להיסדק.
לפעמים אני מקווה שהכל כבר יגמר ויאללה.
את רוצה למות? תמותי בחייאת.
או תמצאי לזה פתרון או משהו.
זה לא יפה. בכלל.זה מגעיל. ברמותת
אבל מה יש לעשות?
כשהיא בוכה לך ואין לה מה להגיד אז לי יהיה?
בחייאת, אני לא למדתי פסיכולוגיה.
אני לא מבינה בזה.
ולא רוצה את זה מאמי שלי.
אז כמה אני יכולה להכיל?
אה?
כמה??
