קישור לחלק ראשון:
סיפור חדש- חלק ראשון (עדיין אין שם) - נוער וגיל ההתבגרות
בס"ד
כל הזכויות שמורות
###
ישבתי על הכיסא בכיתה, והתחושה הייתה פשוט מוזרה! הזויה! בחיים זה לא קרה לי!!
הרגשתי כי הלחץ משתק אותי! ידוע ידעתי כי יש מבחן היום, אך הלחץ יצא מכל פורפורציה. הרגשתי פרפרים קטנים וגדולים הרוקדים בביטני וגורמים לי לבחילה. הראש שלי כאב, וטיפות זיעה קטנטנות צצו בקצות אצבעותי.
רפרפתי במבטי על פני בנות הכיתה, מחפשת נערה גבוהה ותמירה עם עיניי שקד חומות. 'הו! הנה היא' נמלטה האנחה מגרוני לאחר שראיתיה יושבת ומתרגלת בשקדנות שאלות בגרות במתמטיקה. 'עם כל כך הרבה השקעה, אין פלא שהיא ב5 יח'' הרהרתי לעצמי וקראתי לעברה "שפרההה" היא סובבה לעברי את ראשה בתמיהה. "בואי רגע" סימנתי לה בידי ויצאתי מהכיתה. לאחר כדקה היא יצאה כשכל כולה מביעה תמיהה מדוע הפרעתי לה מעבודת הקודש של לימוד המתמטיקה. כזו היא חברתי שפרה, חברה טובה ונאמנה, אך גם שקדנית וחרשנית. הלימודים בשבילה הם קודש, והמתמטיקה- קודש קודשים! יפה מצידה שלמרות המשיכה העזה עזבה את התרגיל ובאה לעזור לי.
"שפרה, תקשיבי" לחשתי לעברה בקול שקט. הרגשתי איך הבטן שלי מתמלאת בפרפרים ומתכווצת. שפרה הביטה לעברי במבט שואל וחיכתה בסבלנות שאמשיך. "שפרה. אני לא יודעת מה לעשות. נראלי שאימא כיוונה את מד הלחץ קצת יותר מידי הבוקר, וקשה לי מאד ככה. היא לא ישנה טוב בלילה והסתבכה עם החישובים של נוסחת 'רגשטמפרו' ונראה לי שהיה לה טעות בחישוב."
"טעות??!" היא שאלה אותי, ומבט דואג עלה בעיניה. האור הירוק שבכתפה הבהב במהירות, מעיד על שיבוש קל ברגשות שהוזנו לתוכו מתחילה.
"כן." עניתי לה. "מאז שאימא כיוונה את המתגים השונים אני מרגישה פרפרים לוחצים לי על הבטן ומערבלים אותה. אין לי סיכוי להצליח ככה בבגרות."
הרמתי לעברה את מבטי והסתכלתי לתוך עיניה. "שפרה! בבקשה. אף פעם לא ביקשתי מימך, אבל עכשיו זה מצב חרום! את יכולה בבקשה להוריד לי קצת את רמת הלחץ?? בבקשה" התחננתי, "זה לא מסובך בכלל. רק לתפוס את הצ'ופצ'יק הכתום ולהוריד אותו למטה."
זה היה קשה. אבל לבסוף היא הסכימה. הסתובבתי... דקה של דממה עברה בשעה שהיא בחנה את המתגים השונים ועד שהיא מצאה את המתג הנכון והרגשתי אותה תופסת אותו. מאותו רגע הכל השתבש. "אההההההההההההההההה זה נתקעעעעעע" שמעתי אותה צורחת, ועוד בטרם הספקתי להבין מה קרה הרגשתי את זה על בשרי. הרגשתי לחוצה כמו שלא הייתי מימי, ומחשבותי נראו בהתאם. "את תיכשלי!!!" צעקו לעברי המחשבות, "אין לך סיכוי"
'בום בום' הבומים החזקים החרישו את אוזני. הסתובבתי לראות מאין מגיעים היריות, אך מהר מאד הבנתי כי זהו הלב שלי שדופק בקצב ובעוצמה לא נורמלים. התחלתי להתנשף במהירות, הרגשתי כאילו נגמר לי האויר... כאילו נגמר החמצן בחדר. "הצילוו! אין לי אויר!" זעקתי.
שפרה הביטה לעברי במבט עצוב ולחשה "סליחה! בטעות העליתי את הצ''ופצ'יק למעלה במקום למטה, וכעת מד הלחץ עומד על 100"
"מהההההה????? את לא נורמלית!!!!! תורידי את זה!!! אני משתגעת!"
"אני מצטערת. אני לא מצליחה. זה נתקע" היא אמרה והשפילה את מבטה.
'אני עומדת למות' חלפה מחשבה בראשי. 'זהו. אין לי אויר. אני נחנקת'.
התבוננתי סביב. נראה היה כי העולם כמנהגו נוהג, ורק אני נמצאת במעין בועה סוערת.
איך חיים ככה? אי אפשר לתפקד כשכל כך לחוצים! 'הלב שלי דופק כמערכת תופים משוכללת, אין לי אוויר. זה התקף לב? יכול להיות שאני עומדת למות עכשיו? כן, המוות ממש מעבר לפינה, אני בטוחה. זה נמשך כבר נצח. הלחץ בחזה יקרע לי את הלב והריאות, אין לי סיכוי. וגם אם לא אמות, מה טעם בחיי לחץ?!'
פתאום הרגשתי ידיים יציבות אוחזות בי ומשכיבות אותי על מעין אלונקה.
'הי!' רציתי לצעוק לעברם 'אל תקברו אותי! אני עדיין חיה.' אבל שום קול לא יצא מגרוני. רציתי לזעוק, לצרוח ולהוציא את הלחץ אבל גוש גדול בגרוני מנע ממני את הדיבור.
'זהו??? זה הסוף????' חלפה בראשי מחשבת אימה.
זהו! אני תקועה לעולמי עד!
עצמתי עיניים.