בס"ד
כל הזכויות שמורות.
תקועה לנצח??!
בוקר חדש! מצב רוח חדש!!
"בוקר טוב"
ציפורים ססגוניות צייצו ושרו להם את תפילתם היומית, אגלי טל קטנים רעננו את העלים הירוקים, שמיים תכלת נמתחו אט אט מכסים את הרקיע בצבעי בוקר רעננים ואימא העירה אותנו לבוקר חדש.
התמתחתי והשתדלתי לקום במהירות. לא רק אני הזדרזתי, כולם הזדרזו. ידענו כי על אימא להספיק לווסת את מצב הרוח לי ולכל אחי ומלאכה זו אורכת לה זמן רב. אומנם, יכולתי להישאר במיטה, אבל אז לא היה מי שיעזור לי לווסת את המתגים השונים ואאלץ להישאר עייפה כל היום עד שאחזור הביתה!
בעודי מתלבשת ומסרקת את שערי הארוך והגולש נזכרתי כי זה קרה לי כבר פעם לפני מס' שנים...
זה קרה כשהייתי בכיתה ח'... היה זה לקראת סוף השנה וכבר לא הרגשנו חשיבות רבה להגעה ללימודים. לצערי, אין 'מווסת מחשבות' ועל כן לא יכולתי לשנות אותם. באותו הבוקר התעכבתי לקום, וכשקמתי, גיליתי כי אימי כבר הלכה לעבודה ואין מי שיכוון לי את הרגשות השונים. בצר לי, הלכתי כך לכיתה.
את היום הזה לא אשכח מעולם. מורות העירו לי בלי סוף, ראשי נשמט על השולחן לעיני המורה וקולות הנחירה הקצובות שעלו משולחני הצחיקו את חברותי פעם אחר פעם. מאז אני משתדלת כל בוקר לקום מוקדם כדי שאימא תכוון לי את הרגשות.
קמנו, התארגנו, צחצחנו שיניים ונעמדנו ליד הדלת בציפיה.
אימא ניגשה אל הדלת, והסתכלה על הגיליון הגדול שנתלה שם, היא בדקה מה מתוכנן להכיל יומו של כל ילד, ולאחר מכן התישבה לחשב מה כמות הרגשות הנדרשת לו לאותו יום, ובאילו מינונים.
לציפית אחותי היה יום שמח במיוחד! באותו היום היה לה טיול שכבתי, ואפילו לא שיעור אנגלית אחד!
לאחר כ3 דקות חישוב אימא ניגשה לעברה והרימה את מתג השמחה הצהוב ל80%. במהירות ראיתי את חיוכה של ציפית מתרחב, אנרגיה ממלאת אותה, ואור של שמחה 'נדלק' בעיניה. את 20 האחוזים הנותרים אימא מילאה בהתרגשות, אהבה, ומעט בהלה למקרה שיהיה משהו חריג. האור הירוק נדלק בכתפה הימנית בשלווה רגילה וציפית הייתה מוכנה סוף סוף ליום חדש.
להתראות, נופפתי לעברה לשלום והיא ענתה לי בקול מאושר 'להתראות אחות'.
הגיע תורי.
ניגשתי לאימא וסובבתי לעברה את גבי, היא הסתכלה על ה'דף שלי' והרהרה בקול 'אז מה יש לנו היום?!
2 שיעורי מתמטיקה, אנגלית, התעמלות, ומבחן בלשון... אוקי!"
היא התיישבה עם המחשבון והחלה לחשב לפי נוסחאות כמה אחוזים מכל רגש צריכים להיות ביום כזה. כרגיל, היא התבססה על 'השערת רגשלזון' וכך ידעה כיצד להציב את הנתונים השונים. 'איזה נס שאימא שלי רואת חשבון ולא מסתבכת עם הנוסחאות השונות' חלפה בראשי מחשבת תודה בעוד אימא מחשבת. 'מה שפר גורלי!' שמחתי 'לא פעם ולא פעמיים שמעתי בכיתתי סיפורים על כשלים בחישוב נוסחאות, ובעקבותם קמילה של הבנות במערכת הלימודית. בד'כ הצוות החינוכי שם לב לכך, אך הייתה פעם שהוא לא שם לב וזה הסתיים עצוב מאד בבית חולים לחולי רגש'.
לאחר כ5 דקות נצח אימא סיימה לחשב ובאה לכוון את המדדים השונים.
היא כיוונה את המדדים השונים בעודה מדברת בקול שקט '30% שמחה, 10% רצינות, 15% לחץ שידרבן אותך לעבוד כמו שצריך, 5% קלילות כדי שתצליחי להסתדר עם הבלגן באולפנה שלך, 7% עצב בגלל לשון..." וכך היא המשיכה לכוון את הרגשות השונים עד שלבסוף סיימה ב1 אחוז גאוה כדי שיהיה לי הזדמנות לעבודת המידות.
"להתראות יקרה" היא קראה לעברי בחום.
כמה טוב שאפשר לכוון את הרגשות שלנו!!!
יצאתי מהבית בעודי מהרהרת בפלא הגדול.
לכל אחד מאיתנו הגב מלא בכפתורים רבים ובמתגים שונים. לכל רגש יש מעין צ'ופצ'יק הניתן להעלאה ולהורדה וכך ניתן לכוון את כמות הרגש. ברגע שהמערכת מסודרת נדלק לנו אור ירוק בכתף שמסמן שהמערכת מוכנה לפעולה.
איזה נס שנולדנו עם מערכת כל כך מופלאה!! תמיד זה נראה לנו מובן מאליו, אבל באמת זה פלא עצום! וצריך לזכור להודות על זה. מה היינו עושים בלי מערכת ה'רגשטמפרו'??!
###
ישבתי על הכיסא בכיתה, והתחושה הייתה פשוט מוזרה! הזויה! בחיים זה לא קרה לי!!
הרגשתי כי הלחץ משתק אותי! ידוע ידעתי כי יש מבחן היום, אך הלחץ יצא מכל פורפורציה. הרגשתי פרפרים קטנים וגדולים הרוקדים בביטני וגורמים לי לבחילה. הראש שלי כאב, וטיפות זיעה קטנטנות צצו בקצות אצבעותי.
רפרפתי במבטי על פני בנות הכיתה, מחפשת נערה גבוהה ותמירה עם עיניי שקד חומות. 'הו! הנה היא' נמלטה האנחה מגרוני לאחר שראיתיה יושבת ומתרגלת בשקדנות שאלות בגרות במתמטיקה. 'עם כל כך הרבה השקעה, אין פלא שהיא ב5 יח'' הרהרתי לעצמי וקראתי לעברה "שפרההה" היא סובבה לעברי את ראשה בתמיהה. "בואי רגע" סימנתי לה בידי ויצאתי מהכיתה. לאחר כדקה היא יצאה כשכל כולה מביעה תמיהה מדוע הפרעתי לה מעבודת הקודש של לימוד המתמטיקה. כזו היא חברתי שפרה, חברה טובה ונאמנה, אך גם שקדנית וחרשנית. הלימודים בשבילה הם קודש, והמתמטיקה- קודש קודשים! יפה מצידה שלמרות המשיכה העזה עזבה את התרגיל ובאה לעזור לי.
"שפרה, תקשיבי" לחשתי לעברה בקול שקט. הרגשתי איך הבטן שלי מתמלאת בפרפרים ומתכווצת. שפרה הביטה לעברי במבט שואל וחיכתה בסבלנות שאמשיך. "שפרה. אני לא יודעת מה לעשות. נראלי שאימא כיוונה את מד הלחץ קצת יותר מידי הבוקר, וקשה לי מאד ככה. היא לא ישנה טוב בלילה והסתבכה עם החישובים של נוסחת 'רגשטמפרו' ונראה לי שהיה לה טעות בחישוב."
"טעות??!" היא שאלה אותי, ומבט דואג עלה בעיניה. האור הירוק שבכתפה הבהב במהירות, מעיד על שיבוש קל ברגשות שהוזנו לתוכו מתחילה.
"כן." עניתי לה. "מאז שאימא כיוונה את המתגים השונים אני מרגישה פרפרים לוחצים לי על הבטן ומערבלים אותה. אין לי סיכוי להצליח ככה בבגרות."
הרמתי לעברה את מבטי והסתכלתי לתוך עיניה. "שפרה! בבקשה. אף פעם לא ביקשתי מימך, אבל עכשיו זה מצב חרום! את יכולה בבקשה להוריד לי קצת את רמת הלחץ?? בבקשה" התחננתי, "זה לא מסובך בכלל. רק לתפוס את הצ'ופצ'יק הכתום ולהוריד אותו למטה."
זה היה קשה. אבל לבסוף היא הסכימה. הסתובבתי... דקה של דממה עברה בשעה שהיא בחנה את המתגים השונים ועד שהיא מצאה את המתג הנכון והרגשתי אותה תופסת אותו. מאותו רגע הכל השתבש. "אההההההההההההההההה זה נתקעעעעעע" שמעתי אותה צורחת, ועוד בטרם הספקתי להבין מה קרה הרגשתי את זה על בשרי. הרגשתי לחוצה כמו שלא הייתי מימי, ומחשבותי נראו בהתאם. "את תיכשלי!!!" צעקו לעברי המחשבות, "אין לך סיכוי"
'בום בום' הבומים החזקים החרישו את אוזני. הסתובבתי לראות מאין מגיעים היריות, אך מהר מאד הבנתי כי זהו הלב שלי שדופק בקצב ובעוצמה לא נורמלים. התחלתי להתנשף במהירות, הרגשתי כאילו נגמר לי האויר... כאילו נגמר החמצן בחדר. "הצילוו! אין לי אויר!" זעקתי.
שפרה הביטה לעברי במבט עצוב ולחשה "סליחה! בטעות העליתי את הצ''ופצ'יק למעלה במקום למטה, וכעת מד הלחץ עומד על 100"
"מהההההה????? את לא נורמלית!!!!! תורידי את זה!!! אני משתגעת!"
"אני מצטערת. אני לא מצליחה. זה נתקע" היא אמרה והשפילה את מבטה.
'אני עומדת למות' חלפה מחשבה בראשי. 'זהו. אין לי אויר. אני נחנקת'.
התבוננתי סביב. נראה היה כי העולם כמנהגו נוהג, ורק אני נמצאת במעין בועה סוערת.
איך חיים ככה? אי אפשר לתפקד כשכל כך לחוצים! 'הלב שלי דופק כמערכת תופים משוכללת, אין לי אוויר. זה התקף לב? יכול להיות שאני עומדת למות עכשיו? כן, המוות ממש מעבר לפינה, אני בטוחה. זה נמשך כבר נצח. הלחץ בחזה יקרע לי את הלב והריאות, אין לי סיכוי. וגם אם לא אמות, מה טעם בחיי לחץ?!'
פתאום הרגשתי ידיים יציבות אוחזות בי ומשכיבות אותי על מעין אלונקה.
'הי!' רציתי לצעוק לעברם 'אל תקברו אותי! אני עדיין חיה.' אבל שום קול לא יצא מגרוני. רציתי לזעוק, לצרוח ולהוציא את הלחץ אבל גוש גדול בגרוני מנע ממני את הדיבור.
'זהו??? זה הסוף????' חלפה בראשי מחשבת אימה.
זהו! אני תקועה לעולמי עד!
עצמתי עיניים.
###
'ידיעות ראשונות' זעקו הכותרות בכל העיתונים 'לראשונה בארץ, מערכת רגשטמפרו של נערה כבת 17 נתקעה במד לחץ על 100% לאחר שימוש שגוי במערכת.'
זה היה הזוי, אך זו הייתי אני. בחיים לא חשבתי שאהיה כ"כ מפורסמת, אך בנסיבות הקיימות אולי מוטב היה לא להיות מפורסמת כלל. 'זה עוד יזיק לך בשידוכים' הלחץ עודד את מחשבותי להתפרע, ואני נשארתי לחוצה וחסרת אונים. 'מי ירצה להתחתן עם בחורה תקועה?!?!' הלחץ תקף אותי מכיוונים שונים, מכה בחזיתות החלשות, הורס כל חלקה טובה, ומשאיר אותי לבד, אומללה, בודדה. חסרת ישע וחסרת אונים.
בתחילה טובי המומחים פקדו את מיטתי אך לאחר מכן התיאשו כולם, ורק מידי פעם עוד הציצו אפים חצופים של עיתונאים וכתבי לדשות למינהם.
ושוב...
עצמתי עיניים.
מתוסכלת.
מיואשת.
###
פקחתי את עיני. שכבתי על מיטתי שלי ולא בבי"ח לחולי רגש. הבטתי סביבי וראיתי את חדרי האהוב, וכאינסטינקט ראשוני מיששתי את גבי. הוא היה חלק ואנחת רווחה מילאה את כולי.
אז מה??? זה היה רק חלום?!?!?! שאלתי אמרתי לעצמי.
בתחילה הרגשתי מעט אכזבה... אך כשנזכרתי בסופו של סיפור התמלאתי בהקלה. איזה נס שזה ביידים שלי! נכון, זה עבודה, וזה דורש, וזה קשה. ואין לי שליטה ישירה על מה שאחווה או ארגיש אך בסופו של דבר, גם אם אני לחוצה או עצובה, ביכולתי לשנות את זה.
זה דורש, זה קשה, וזה לא פשוט!
זו עבודת חיים! עבודת המידות!
אבל תכלס, בשביל זה נולדנו, לא?!
