הילד שלי היה מיוחד,
עם עיניים בהירות,
חיוך של נער
וקול של גבר.
טוב, אני לא האבא הראשון
שמביט בתמונת בנו
ומקלל את כדורי העופרת שהעלימו את הטוהר הזה.
--
את הילד שלי לקח הצבא
ולא החזיר.
טוב, אני לא האבא הראשון
שרב צבאי קורע את חולצתו
ואומר לו לשבת שבעה.
--
הילד שלי ידע שאבא אוהב אותו,
זו נחמתי היחידה.
הילד שלי ידע שכשישוב משדה הקרב
אבא ואמא יחכו לו בבית
ועם אוכל, נחמה ובדיחות מטופשות,
יחבשו לו כל פצע.
--
אני לא יודע מה צעק הילד שלי
רגע לפני שעצם את עיניו בפעם האחרונה.
אבל האפשרות החותכת ההיא,
שצעק "אבא בוא תעזור לי"
ולא הייתי שם,
הזריקה אל וורידי מחלה רעה.
--
בכל בוקר,
צהריים,
ערב
ולילה
אני חושב עליך אורון, בן שלי.
אכזבתי אותך? תגיד את האמת!
אל תכעס על אבא,
רצית להגן על הדגל
ונתתי לך.
--
בכל הקרנה,
כימיותרפיה,
וניתוח
אני רואה את דמותך המחייכת,
ופיך כמו מנסה להגיד לי משהו
ולעזאזל,
אני לא מבין מה.
אולי
"אני רוצה לחזור הביתה אבא."
או אולי
"בוא אליי אבא, אני לבד."
תצעק אורון, מותר לצעוק!
--
ביקשתי להביא אותך לקבורה אורון,
אבל יש כוחות חזקים ממילותיו של אב שכול.
רציתי לקנות פרחים, חטיפים שאהבת
ולשבת יום יום על יד קברך,
לספר לך את כל מה שלא הספקתי,
וללמד אותך את כל מה שלא ידעת.
אבל גם את זה לא נתנו לי,
וכמה אפשר לבכות?
גם הדמעות כבר איבדו תקווה.
--
החלטתי אורון,
אם לא תבוא אתה אליי
אבוא אני אליך.
אפשיט ממך את המדים הקרועים,
ואתן לך חולצה נקייה עם ריח הכביסה של אמא.
אחר כך נשב שנינו על ענן,
ליד שוכן מרומים-
ונביט מטה, נשגיח על אלו שעזבנו מוקדם מהצפוי.
--
אתה יודע אורון,
ימי הסליחות החלו,
אנשים מתעטפים בטלית ויוצאים אל בית הכנסת
לבקש מחילה ורחמים.
אתה יודע בן שלי,
סליחתי תהיה שלמה
רק אם תעמוד מולי,
תשלח זרועותיך אליי,
תחייך ותגיד
"באת אליי אבא, שמעת שקראתי ובאת."
--
אני בדרך אליך אורון בן שלי,
עוד רגע ואבא מגיע,
חכה לי.
Marsel Moseri Herman
סטטוסים מצייצים



