אז אמרתי.. להורים.. למשפחה.. מזמן..
והמצפון די רגוע וכבר לא מאוד מתבלגן כל פעם שלא שומרת משהו מהמצוות
אבל בפועל עוד לא יצאתי לגמרי..
גם כי לא הכילו את זה ככ והרימו גבה ומבט כואב על כל פיפס ולא באמת יכולתי לשנות
אבל גם כי אני בעצמי עוד לא היתי מוכנה לשנות ה-כ-ל.. צריכה זמן לזה...
חושבים שאם נהיים חילוניים אז ישר אלבש גופיה ומכנס קצר.. אני לא מרגישה בנוח עם זה עדיין
ואז מתבלבלים לי.. רגע, אם את מתלבשת ככה אז את דתיה.. אז למה את לא רוצה לבוא לקידוש וכו.. וזה כזה מרגיש שזה ממלא אותם בתקווה שאני לא באמת עוזבת
קיצר אז לא מאמינים לי ואני כל הזמן בהסתרות ומרגישה שלא באמת יכולה להיות אני..
הם יודעים אבל לא באמת נותנים לזה את המקום ככ וכאילו בגלל שלא יצאתי לגמרי אז הם אוחזים בשביב של תקווה שאני לא באמת כזו..

והקטע הלא נעים הוא שמצידם הם ממש מכילים...
הם לא מבינים שלהסתכל עליי כמו לא יודעת מה כשאני כולה קמה לצחצח שיניים עם טייץ וחולצה קצרה זה לא ממש להכיל..
וכשאני אומרת משהו על זה אז אומרים לי שיש פה כללים בבית וזכותם להחליט מה מתאים ומה לא..
והם צודקים בעיקרון.. אבל כאילו מה, לנצח נצחים אני אתחפש? לא אוכל לבוא עם מכנסיים?!
מבחינתם הם לא קוראים לי לקידוש.. אבל אז שאני באה מאוחר מתעצבנים עליי

ועזבו.. אני בתסבוך של החיים הכי הזיה אוורר..
אני עומדת להתחתן עם בחור דתי ואני בשלבי יציאה
והוא מכיל אותי ומהמם ממש
אבל מפחיד שלא באמת אוכל לעשות מה שבאלי.. כי תכלס יש עוד בנאדם בבית..ויודעת ומרגישה שזה מכאיב לו אז לא באלי להכאיב לו אבל בעצם מכאיבה לעצמי
ולא, זה לא כמו להתחשב במה שהוא אוהב לאכול..
כי זה משהו שיושב לי עמוק בנפש.
ועם כמה שאוהבת אותו לפעמים פתאום נלחצת שלא מסוגלת להיכנס למחוייבות דתית שוב.. עד שחשבתי שאני יוצאת ממנה..
ומנסה להכין את הסביבה שלי שכיסוי ראש לא יהיה ואף אחד לא מאמין לי
אף אחד לא מאמין לי שאני לא דתיה כבר
כי אני לא נראית וכי תמיד היתי הכי דוסית של כולם

אופ. אני פשוט מוזרה ככ
והכל מבולבל לי נורא
נמאס לי מעצמי
ח.

סניף מעלה אדומים