אני עייפה

רע לי וכואב לי ושונאת אותי ככ

אוף

כל יום זה 'משימה' לעבור אותו
באלי פשוט למות ודי
לא יכולה עם הכאב הזה

היא לא נעימה בכלל

כשאתה יודע שאתה נכה, ואתה צריך לעבור את היום, אז ככה אתה חי. מבינה?
זה קשה לעיכול, אבל אחרי שאתה מקבל את עצמך, אתה פועל לפי המצב.
נכות יכול להיות גם רגשית, וגם זמנית;

לא רואה מצב שאני מקבלת את זה שאני מרוסקת ככה
כבר עכשיו אני מנסה לא להתעסק בזה כל הזמן

בכ'א, מה זה אומר לפעול לפי המצב? כאילו מה אתה עושה שעוזר לך?

אני כותב לעצמי, מה שנשמע לך נכון, מוזמנת לקחת;
המציאות לפעמים קשה, אם זה חוסר שליטה פיזית, חוסר שליטה מנטלית, זה מוליד לחץ וזה מצטבר. חוסר איזון נפשי. הכח שיפוט של השכל נפגע.
זה יושב על פגמי אופי, פחדים, טינות. לדברים האלו יש מאות של צורות.
אבל לא לקבל את החיסרון, את העובדה שאנחנו ברגעים מסוימים חווים, פועלים, פגומים, זה אומר לא להיות מוכן לחוות, לקבל את המציאות. ואז מתחילים לפנטז, לדמיין עולם אחר, מפתחים רגשות שליליות.
ואז צריך לבחור, או עולם מדומיין שבו תמיד יתעורר לי רגשות מסוימים כי אני לא מתאמת עם המציאות, או שאקבל אותה ואחפש כח, נכונות, ידע, תקווה להשתפר. זה לא קל, ובורחים הרבה, בריחה יכולה להיות באין סוף דרכים. חברים, אוכל, קפה, לימוד תורה, מוזיקה. לא כל יום אני מקבל את זה(:

עוזר לי לשתף חברים, על בסיס יומי 3-4 טלפונים לפחות. משתף, מגלה נכונות, אפילו מסוימת להשתחרר מרגשות מסויימים. הם לא מבקרים ולא מייעצים. אוזן קשבת, אוהבת, שאומרת לי אתה שווה ואהוב על אף הפגמים.

בעיקר כרגע עוזר לי כתיבה יומית כל בוקר. אשמח לשתף אותך אם זה מעניין אותך.

שבת שלום~

נשמע שאתה עובד עם עצמך מדהים...

האמת ממרחק של כמה ימים זה מתחיל להישמע לי הגיוני מה שאמרת ללמוד לחיות עם הנכות .. 

אבל החברים לא בדיוק עוזר לי כרגע.. כאילו מבחינת הלשתף.. מרגישה שאף אחד לא מבין ורק אומרים דברים שעושים לי רע..

 

אשמח לשמוע לגבי הכתיבה בבוקר.. זה משהו מיוחד כאילו? או סתם הרהורים?

 

לפעמים אני אומר לעצמי, הלוואי שהייתי אדם רגיל, אין לי את הכח לקושי, לשינוי, להכרת הנפש והרצון הרוחני. אבל לפעמים יש לי כח להודות לאלוקים שעשה אותי שונה, אחרת לא היה לי את הכח, להסתכל על עצמי ולעשות חשבון נפש נוקב וחסר פחד. הייתי אדם רגיל שלא משפר את עצמו. לאנשים כמוני, אחרי החתונה, מקיימים פלטפורמה לנשים שלהם, אחרת הן מרגישות מאחור מבחינה נפשית ורוחנית. לפחות ככה הנשים מספרות.



חברים. אני מזדהה איתך מאוד מאוד. אני לא מדבר עם החברים ה"רגילים" שלי, כי הם רגילים. הם לא חיים את עולם הנפש והרוח עד כמה שהם יכולים. הם לפעמים מפותחים יותר בנושא, אבל לא ביכולת להחזיק שיח כזה. אני לא טוב יותר, פשוט זה התרופה שלי. אני צריך אותה יום יום.
אלו שכן מדברים את השיח, לא נותנים לי לפרוק. נותנים לי עצה, תובנה, עזרה. או מוכיחים אותי. בדרך כלל אני יוצא יותר נפגע, ומאבד בהם את האמון.
אני בקשתי אוזן קשבת, אוזן תומכת, ובונוס רציני אוזן אוהבת או לפחות רוצה.

אני לא יודע מה לומר, מקווה שאלוקים ישלח לך את התשובה.
(יש לי רעיון, אשלח מסר אם תרצי)



סיימתי לקשקש;)

הכתיבה
בבוקר אני כותב 10 חוסר אונים שחוויתי ביום האחרון ובאותו הבוקר, בדרך כלל הם חוזרים על עצמם שוב ושוב, לתקופת זמן, עד שמשתחללים רוחנית, ורגשית.
זה מתרגל אותי להבחין במציאות, ולהסתכל לה בעיניים. להכיר את הקושי, ולהשאיר אותה בין אם אני אוהב את זה ובין אם לא. לפחות אני רוצה, גם אם אני לא מצליח. צעד צעד, ולומדים להתמודד עם חוסר אונים.
אחר כך אני כותב עשר פחדים. פחדים שחוויתי ביום שלפני, וכאלו שביום הקרוב ובעתיד. אפשר לכתוב חרדות במקום פחדים, דברים שאני נלחץ מהם.
הפחד מתפרק טיפה ויורד מהחזה. אבל חשוב לשתף אותם. לבקש שחרור מהם. לבקש מאלוקים שיקח אותן. לא בצורה אובססיבית, לא בצורה של עבירת הסף.
וכמובן, ללמוד לחיות עם הפחד. כולם פוחדים.


אולי יבוא יום ותיהי מוכנה לוותר על הפחד. אני מכיר אנשים שחיים ככה.



אחר כך עשר אסירות תודה. הודאה לאלוקים על מתנות שקיבלתי. עדיף שזה יהיה קשור לחוסר אונים, אולי גם לפחד. אצטרך לברר.
אסירות תודה מלמד אותנו שיש דברים טובים שקיבלנו. העולם הוא לא רק רע. מישהי אמרה לי משל, כשהשמלה מתלכלכת אני רואה רק את הכתם.
זה עוד חלק במציאות, זה לא רק צורה.
אחר כך הצורה הופכת להיות ההסתכלות. ככה אמרו לי. ההתמקדות בטוב משפיעה לאט לאט על המח. היא גורמת לנו לאהוב את החיים.

ובסוף אני מתקשר ל2 חברים ומשתף אותם מילה במילה, את מה שכתבתי.

יש שכלול קטן בכתיבה, אני מניח שכל אחד בוחר את הצורה, אבל זה השלד.


לדוגמה:
חוסר אונים מול מחשבות כפייתיות. זה משגע אותי.
פחד- אני פוחד שאף אישה לא תרצה אדם חולה כמוני.
אסירות תודה על היכולת לחשוב, זה לא ברור מאליו. על היכולת לנתח ולהשתמש בכח החשיבה.


שינויים קורים אט אט, ככה אלוקים יצר את העולם. צריך ללמוד לקבל את זה. אני צריך ללמוד לקבל את זה.

בוקר טוב שיהיה לך~

((אתה לא אדם חולה)).

דילגתי על השאלה, פספסתי.

אם אני קם ביום עם קריז מסויים, כאב ראש, חוסר רצון, דכדוך.
אפעל לפי זה.
קריז (לא אכתוב מה זה, אבל הרעיון)- אני יודע שאני רגיש באותו יום, אז אמנע מדברים שאני יודע שפוגעים בי, אני אשתף יותר, כותב יותר. יודע שהדבר שאני רוצה זה לעבור את היום הכי טוב שאני יכול. זה הדבר הנכון מבחינתי.
כאב ראש נובע אצלי הרבה מלחץ. לשתף חבר, לעזור לאנשים, לתת ולתת מוציא אותי מהריכוז העצמי, מהמחשבות שלי ומכניס אותי לעולם של השני. הכאב מתמעט..

חוסר רצון-משתף חבר שאני לא רוצה דבר מסויים אבל בתוך תוכי אני יודע שכן. מספר על נכונות אמיתות כלשהי לתת לרצון האמיתי שלי לצוף. מוכן לקבל את העובדה שיתכן וזה לא יקרה.

דכדוך, מדבר עם חבר מצחיק, חבר שנותן תמיכה, שמגלה לי את הערך העצמי שלי. יש לי הרבה פלוסים;

אני בעיקר לומד כרגע.. משתף רק מהנסיון ותובנות שלי ושל חברים..

קצת נמצאת כרגע במקום שלא עוזר לי כל כך הדברים האלה..לא מסוגלת לשתף, לא רוצה לכתוב כל כך על זה..

יותר בכיוון של לברוח מהמחשבות שלא ינכחו נונסטופ

לא יודעת אם זה נחשב לפעול לפי המצב .. אבל כרגע זה מה שאני עושה

ככ התאמצתי

עבדתי מלא

והכל פשוט הלך לפח ברגע

לא מצליחה להפסיק לבכות

וכבר כואב לי הראש

ואיך בכלל זה אמור לעבור הדבר הזה

וזה פשוט תקופה דפוקה שהכל יתפוצץ כי גם הסביבה שלי צריכה אותי בכלל עכשיו

ואני צריכה אותי לעצמי

לא יכולה לשחק משחקים ולהיות שם בשבילם

אין לי כוחות להתמודד גם מול זה

וגם לא עוזר לדבר עם מישהו

זה רק מתסכל ומעצבן לחזור על עצמי ככ הרבה פעמים ולהסביר את כל הבלאגן הזה

ונמאס לי ממטפלים מטומטמים שלא עוזרים ורק עושים גרוע

פשוט אין לי כוח להסביר את עצמי כבר

באלי שיבינו לבד

באלי שיהיה פיתרון

ובאלי שזה לא יקח זמן

 

אין לי כוחות עוד

נמאס לי מהחיים האלה

באלי רק לישון ולישון ולישון

ואפילו לישון אני לא מצליחה מרוב הכאב הזה

אני פשוט תלושה והכל מרגיש מטומטם ומיותר ככ

אין לי כוח

מסיחה את הדעת לרגע

ואז זה חוזר שוב

כלום לא עוזר

באלי למות ולשכוח מהכל

עד שאני מדברת ומשתפת אז אומרים לך
'די אל תגידי ככה, זה כואב לשמוע אותך'

הו סליחה באמת.
פשוט יש לי פה חגיגות בפנים ואני נורא נהנת מהמצב

נורא ואיום
אין לי טיפת כוחות
אני סוחבת שנתיים דברים מכל מיני כיוונים
ומרגישה שהכל נשבר עכשיו והתפוצץ וכאילו לא מוצאץ את עצמי בעולם הזה יותר
באלי להיות כמו פאצ' אדמס ולאשפז את עצמי בבית משוגעים

נשמע כואב ממש..
ועוד יותר, נשמע שאת אבודה, אולי אפילו מיואשת (מהמצב לא מהחיים) 🥺

אני יודעת שאני אתגבר ויודעת שאמצא כוחות בסוף
אבל אין לי כוח להתחיל את התהליך המגעיל והסוחט ככ הזה

🙏🏻

כרגע אני נראית חולה נראה לי מרוב הבכי

לכי תראי מה כתבתי שם..

פסיכולוגים זה לא פתרון קסם - חשבתם שיהיה טוב?!

סליחה, למדתי מתמטיקה 😏

זה חשוב מתמטיקה!
אם לא עכשיו אימתי..
בהצלחה..

תודה

לרגע מסתמנת רגיעה
מתה לדעת כמה זמן היא תחזיק
מהמרת על כמה דקות.. אלא אם ארדם ואז כמה שעות

אבל קמתי בבוקר וחזר הכל ..
נסעתי וכשפגשתי אנשים פשוט לא היה לי כוח אליהם
והם רואים שאין לי כוח, ומשגעים אותי
וכאילו הם חמודים.. זה בקטע דואג.. אני יודעת
אבל אין לי כוח לדבר איתם וגם לא באלי לשתף ולפרוץ בבכי מול המוני אנשים. אז אמרתי שלא באלי לדבר ושזה סתם בוקר מעאפן וממשיכים להעיק ולשאול..
אז נפנפתי אותם בצורה לא ככ יפה⁦☹️⁩
ואני לא אוהבת להיות לא נחמדה במיוחד כשבאים לעזור אבל בקושי לעצמי יש כוח, לא יכולה לבזבז אותו על אחרים

לא תמיד אנחנו יכולים להיות בהכי שלנו.
ואנשים אמורים להבין את זה.
גם אם רוצים לעזור, אפשר להבין שכרגע זה לא מה שהאדם צריך ורק לתת להניח לו.
לפחות יש לך קצת שגרה..

וכרגע המגמה שלי היא להעביר את היום ולהגיע למיטה עייפה בלי יכולת לחשוב

השגרה חשובה..
אני חושב שאני לא באמת יכול לדעת מה את חווה, כי באמת זה אינדיבידואלי. אבל אני די מזדהה..

גם אחרי כמה חודשים??⁦☹️⁩

לא בעוצמה הזו..

קורסי חובה בלשתוק