עבר עריכה על ידי ארצ'יבלד בתאריך כ"ט בסיון תשפ"א 06:31
לפעמים אני אומר לעצמי, הלוואי שהייתי אדם רגיל, אין לי את הכח לקושי, לשינוי, להכרת הנפש והרצון הרוחני. אבל לפעמים יש לי כח להודות לאלוקים שעשה אותי שונה, אחרת לא היה לי את הכח, להסתכל על עצמי ולעשות חשבון נפש נוקב וחסר פחד. הייתי אדם רגיל שלא משפר את עצמו. לאנשים כמוני, אחרי החתונה, מקיימים פלטפורמה לנשים שלהם, אחרת הן מרגישות מאחור מבחינה נפשית ורוחנית. לפחות ככה הנשים מספרות.
חברים. אני מזדהה איתך מאוד מאוד. אני לא מדבר עם החברים ה"רגילים" שלי, כי הם רגילים. הם לא חיים את עולם הנפש והרוח עד כמה שהם יכולים. הם לפעמים מפותחים יותר בנושא, אבל לא ביכולת להחזיק שיח כזה. אני לא טוב יותר, פשוט זה התרופה שלי. אני צריך אותה יום יום.
אלו שכן מדברים את השיח, לא נותנים לי לפרוק. נותנים לי עצה, תובנה, עזרה. או מוכיחים אותי. בדרך כלל אני יוצא יותר נפגע, ומאבד בהם את האמון.
אני בקשתי אוזן קשבת, אוזן תומכת, ובונוס רציני אוזן אוהבת או לפחות רוצה.
אני לא יודע מה לומר, מקווה שאלוקים ישלח לך את התשובה.
(יש לי רעיון, אשלח מסר אם תרצי)
סיימתי לקשקש;)
הכתיבה
בבוקר אני כותב 10 חוסר אונים שחוויתי ביום האחרון ובאותו הבוקר, בדרך כלל הם חוזרים על עצמם שוב ושוב, לתקופת זמן, עד שמשתחללים רוחנית, ורגשית.
זה מתרגל אותי להבחין במציאות, ולהסתכל לה בעיניים. להכיר את הקושי, ולהשאיר אותה בין אם אני אוהב את זה ובין אם לא. לפחות אני רוצה, גם אם אני לא מצליח. צעד צעד, ולומדים להתמודד עם חוסר אונים.
אחר כך אני כותב עשר פחדים. פחדים שחוויתי ביום שלפני, וכאלו שביום הקרוב ובעתיד. אפשר לכתוב חרדות במקום פחדים, דברים שאני נלחץ מהם.
הפחד מתפרק טיפה ויורד מהחזה. אבל חשוב לשתף אותם. לבקש שחרור מהם. לבקש מאלוקים שיקח אותן. לא בצורה אובססיבית, לא בצורה של עבירת הסף.
וכמובן, ללמוד לחיות עם הפחד. כולם פוחדים.
אולי יבוא יום ותיהי מוכנה לוותר על הפחד. אני מכיר אנשים שחיים ככה.
אחר כך עשר אסירות תודה. הודאה לאלוקים על מתנות שקיבלתי. עדיף שזה יהיה קשור לחוסר אונים, אולי גם לפחד. אצטרך לברר.
אסירות תודה מלמד אותנו שיש דברים טובים שקיבלנו. העולם הוא לא רק רע. מישהי אמרה לי משל, כשהשמלה מתלכלכת אני רואה רק את הכתם.
זה עוד חלק במציאות, זה לא רק צורה.
אחר כך הצורה הופכת להיות ההסתכלות. ככה אמרו לי. ההתמקדות בטוב משפיעה לאט לאט על המח. היא גורמת לנו לאהוב את החיים.
ובסוף אני מתקשר ל2 חברים ומשתף אותם מילה במילה, את מה שכתבתי.
יש שכלול קטן בכתיבה, אני מניח שכל אחד בוחר את הצורה, אבל זה השלד.
לדוגמה:
חוסר אונים מול מחשבות כפייתיות. זה משגע אותי.
פחד- אני פוחד שאף אישה לא תרצה אדם חולה כמוני.
אסירות תודה על היכולת לחשוב, זה לא ברור מאליו. על היכולת לנתח ולהשתמש בכח החשיבה.
שינויים קורים אט אט, ככה אלוקים יצר את העולם. צריך ללמוד לקבל את זה. אני צריך ללמוד לקבל את זה.
בוקר טוב שיהיה לך~
