אני רוצה להוסיף עוד מחשבה לגבי הנושא של קיום מצווה מתוך צער.
את כותבת ש'לא שווה לקב"ה הצער שאת עוברת בגלל קיום מצווה כלשהי'.
אני מסכימה שהקב"ה לא רוצה שכל העבודה שנעבוד אותו תהיה מתוך צער, בכפייה עצמית, ונגד ההרגשה שלנו.
אבל הקב"ה נתן לנו מצוות שטובות לנו. שבאמת מיטיבות איתנו. וכשאנחנו לא מרגישים את הטוב של חלק מהמצוות, זה כי אנחנו עוד לא בשלב של הגאולה, שאז כולם ירצו לחיות חיי תורה כי האור שלה יאיר בלי המחסומים של החומר והיצר הרע. ואז נבין כמה התורה כולה היא הטוב האמיתי. (ובשלב הזה יהיו גם דברים שישתנו כי נהיה במציאות מתוקנת יותר. ונוכל לחזור לקיים רק את המצוות דאורייתא בלי התוספות והסייגים שחז"ל היו צריכים להוסיף בשביל המציאות של העולם שלנו).
אבל עכשיו אנחנו עוד בשלב של תיקון העולם. זכינו להיות בדור שכל כך קרוב כבר לגאולה, ויש כבר כל כך הרבה גילויים של פנימיות התורה וחיבור עמוק למצוות, שלא היה בדורות קודמים. אנחנו כבר הרבה יותר במדרגת 'בנים', שרוצים להבין את הציווי של האבא, ולא במדרגת 'עבדים', שצריכים לקיים את ציווי המלך בלי להבין את הטעם.
אבל גם עכשיו, אנחנו עדיין מצויים ביראת ה', והיראה כוללת הבנה שהקב"ה גדול מאיתנו באופן שאנחנו לא יכולים לתאר, וכמה שאנחנו מנסים להבין, בסוף יש דברים שהם מעבר להבנה שלנו ואנחנו עושים מתוך התבטלות לקב"ה.
ואני חושבת שדווקא כשאנחנו עושים את זה מתוך צער, מתוך קושי, אנחנו מנצחים את החומר, וממליכים את הקב"ה עלינו מתוך המקום הנמוך יותר, שבו אנחנו עושים את רצון ה' דווקא כשהוא כל כך קשה לנו ולא ברור לנו.
למדתי פעם בשפת אמת פירוש מאוד יפה שנראה לי בדיוק שייך לכאן - כשאברהם אבינו התנסה בניסיון של עקידת יצחק, הניסיון היה דווקא בזה שזה לא היה הרצון של ה' באמת. כי אברהם אבינו היה במדרגה של הגאולה, הוא קיים את התורה כולה כי זה היה הרצון הטבעי שלו, הוא הרגיש מעצמו מה הקב"ה רוצה (כיליותיו לימדו אותו תורה). וכשהקב"ה ציווה אותו לעקוד את יצחק, הוא לא הרגיש שהוא רוצה לעשות את זה, כי בעצם ה' באמת לא רצה שהוא יעשה את זה, אבל למרות זאת הוא הזדרז ועשה את רצון ה', וביטל את רצונו מפני ציווי ה', ובזה הוא עמד בניסיון וביטא את הדרגה האמיתית של יראת ה' - 'עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה'.
אז גם אצלנו, כשאנחנו עומדים מול רצון ה' שסותר את ההרגשה הטבעית שלנו, אבל אנחנו מצליחים להתגבר ולבחור לעשות את רצון ה' למרות זאת, זה ממש ביטוי של יראת ה', כמו עקידת יצחק משלנו (רק שפה זה באמת הרצון של ה', רק שאנחנו לא במדרגה להרגיש את זה).
לכן אני חושבת שלא רק ששווה לקב"ה הצער שלנו בעשיית המצווה, הוא הוריד אותנו לעולם החומר כדי שיצליח להמליך אותו דווקא גם במקומות שאנחנו לא מרגישים, וזה ממש חלק מתיקון העולם. וכל הצלחה כזו, שווה הרבה יותר מאשר קיום מצוות שבא לנו בקלות והשמחה. ועל זה נאמר 'לפום צערא - אגרא'.
וכמובן שכל זה לא סותר את המשך העבודה והבירור שיביא אותנו למדרגה שבה הרצון שלנו יהיה זהה לרצון של ה'. אבל אני חושבת שוודקא ההתגברות לפני שמגיעים למדרגה הזו, יקרה בעיני ה' באופן מיוחד.
אני רוצה רק להוסיף, שבסופו של דבר אני לא עומדת בניסיונות שלך.
לא שאצלי תמיד הרצון זהה לרצון של ה'. ברור שלא… אבל אני מרגישה שהניסיונות שלי הם יותר במקומות שבשכל אני כן מבינה למה נכון לעשות את רצון ה', אבל כשאני מגיעה לניסיון למעשה, הלב שלי עוד לא שם (למשל כשאני כועסת על הילדים, או על בעלי, ואני יודעת בשכל שהקב"ה רוצה שאני אתנהג אחרת, אבל הרגש משתלט עלי ומביא אותי לתגובות שהן לא רצון ה'. ואז אם אני מצליחה לעצור את עצמי ולזכור שה' רוצה שאני אגיב אחרת, אני יכולה להתגבר למרות הקושי ולשנות את התגובה שלי).
אבל באמת לא עולה לי כרגע מקום שבו אני מרגישה שגם בשכל אני לא מצליחה להתחבר לרצון ה' (לא שאני מבינה את כל המצוות, אבל מה שאני לא מבינה, זה לא המקום שיש לי קושי לקיים).
אז אני מבינה שמהבחינה הזו את באמת במקום שונה ממני, ולכן הדרך שאת צריכה לעבור שונה משלי. אבל אני כן חושבת שחשוב לזכור שיש גם מקום שבו הקב"ה שמח בצער שלנו. לא שהוא שמח שאנחנו מצטערים, אלא שהוא שמח שהצלחנו להמליך אותו עלינו ולבחור לעשות את רצונו דווקא מתוך חוסר ההבנה שלנו, דווקא כשזה לא בא בקלות.
)
