המשפט האחרון שלך בעיני לא לגמרי מדויק, וגם לא רלוונטי תמיד.
יש צד אמיתי בכך שילד לפעמים עושה כי הוא מקבל עליו באופן טבעי את הסמכות של ההורים שלו וכי הוא סומך עליהם.
אבל מצד שני, לא תמיד מבוגרים יודעים יותר טוב...עובדה שהורים עושים טעויות, בעיקר עם הילדים הראשונים אבל לא רק.
את חושבת שיותר טוב לנעול סנדלים. מי אמר שאת צודקת? הילד חושב שעדיף בלי.
אז אם יש לך סיבה אמיתית לחשוב שאת צודקת (יש זכוכיות, המדרכה חמה מאוד, יש קוצים) אז את לא צריכה בכלל לחנך אותו לנעול סנדלים כי ככה אמרת. אלא להסביר לו את עובדות החיים, לפי איך שאתה רואה אותם : חמוד, יש בחוץ קוצים וזכוכיות, בלי סנדלים זה ממש יכאב לך, אתה לא יכול לצאת יחף''.
וזהו.
עכשיו את יכולה להחליט כמה את גמישה. או שאת מתגמשת קצת, נותנת לו לצאת יחף'' ומקבלת אותו אחרי כמה דקות בוכה עם קוץ ברגל, מנחמת אותו ואומרת לו שלכן צריך סנדלים, או שאת מתעקשת על זה אבל בלי מלחמה.
אתה רוצה לצאת? תנעל סנדלים.
אין סנדלים? אתה לא יוצא.
כנ''ל כמעט בכל ענין.
צריכה להיות איזו סיבה לכך שאני רוצה שילד יעשה או לא יעשה משהו. והסיבה צריכה להיות ברורה לך.
למה צריך לאסוף את השיער?
כי שיער אסוף נשמר נקי, לא נכנס לאוכל, פחות כינים קופצות אליו.יש סיבות.
את לא חייבת להגיד לילד בגיל הזה את הסיבות, כי מן הסתם הן לא מעניינות אותו בגרוש. אבל שאת תדעי מה הסיבה.
וממש רצוי שהסיבה תהיה אמיתית ולא ''כי מה יגידו'' או ''כי ככה עושים''.
עוד דבר.
אם הילד צריך לעשות משהו, לא משנה מה. ואם אכן זה בגבולות היכולת שלו (לאסוף משחק עם מלא חלקים בשבע בערב, זה למשל לא ביכולת, כי הוא כבר עייף) אז תתעקשי עד שהוא יעשה. לא צריך להתעצבן
כל דבר אחר שהוא ירצה לעשות או לקבל תגידי לו ''בשמחה, אחרי שתעשה מה שאמרתי לך לעשות''.
את יכולה גם לתכנן את זה כך שבבוקר, רק אחרי שמתלבשים, נועלים סנדלים נוטלים ידיים, אז אפשר לאכול ואז זה יוצר לו מוטיבציה להתלבש וכו'.
כנ''ל אם יוצאים לגינה אחה''צ. ''מי שנעל סנדלים ויש לו קוקו מסודר יכול לקבל שלוק או עוגיה ולבוא איתי לגינה''
כנ''ל בערב ''מי שלבוש פיג'מה יכול לבוא לאכול''.
כלומר, את יוצרת לו''ז שבו כדי להרוויח הם צריכים לעשות את כל הנ''ל. ואם לא עושים?
אז לא מקבלים. או שלא יוצאים לגינה.
עוד ענין, זה הגיל...שנתיים זה הגיל שבו הם רוצים עצמאות...רוצים להרגיש שהם מחליטים על עצמם. ולכן מתנגדים הרבה ועושים שטויות לפעמים.
ולכן-
א. תחשבי פעמיים לפני שאת אומרת ''לא''. כי אח''כ תצטרכי לעמוד מאחורי כל ''לא'' שלך וזה עלול להיות מעייף. אז אם אין לך כוח לזה עכשיו, או שזה לא באמת כזה עקרוני, עדיף מראש לא להגיד ''לא''.
ב. אם כבר אמרת ''לא'', אל תשברי את המילה שלך. כי בנקודה הזאת נבנית הסמכות שלך מול הילד. אם אומרים לו משהו, והוא לומד שקצת צרחות או תחנונים משנים את רוע הגזירה, אז הוא יפעיל את כלי הצרחות לעיתים יותר ויותר קרובות וככה את תאבדי את הסמכות שלך.
אמרת- תקיימי.
ג. פשוט להיות יצירתיים. ליצור מעקפים. לא רוצה לעשות קוקו? לספר לו סיפור ארוך ומצחיק ותוך כדי לעשות לו קוקו והוא עסוק בסיפור אז אין לו עכשיו אינטרס להתנגד...
לא רוצה לנעול סנדלים? ליצור תחרות ''בוא נראה מי מוכן ראשון...הנה אני כבר נועלת סנדלים...אני אסיים לפניך...לא? אתה מסיים ראשון? אני לא מאמינה, איזה אלוף...הנה, ניצחת אותי''. (תחרות מולך, לא מול אח אחר בשום אופן)
לא רוצה להיכנס למקלחת? לתפוס אותו עם הרגליים למעלה והראש למטה ולהביא אותו ככה למקלחת. (הילד שלי מאוד נהנה מזה...היה מחכה לזה כל ערב...)
וכו', רק תנסו להיות יצירתיים וכיפים ולא רק להיות בראש של ''איך אני מלמדת את הילד להבין שאני האמא פה ולכן הוא צריך להקשיב לי''.
נכון, לפעמים אם ילדים אומרים ''אבל למההההה??", אז התשובה היא לפעמים ''ככה. כי אמרתי לך ואני האמא בבית הזה''. גם את זה הילד צריך ללמוד.
אבל לא שזה כל הזמן סובב סביב הנקודה הזאת. כי אם זה רק סביב זה, אז יכול להיווצר המון מתח ועצבים.
. אך מתעקש על שלי לשים לה, לא מכריח אותה להבין.
