הבו לי מילים ואם אין. כי איכשהו חמש שנים, ואתמול (רק אתמול) דנתי עם מישהו על איך זה ששנה זה כל כך הרבה ושלוש שנים עוד יותר, ועכשיו פתאום לקלוט שחמש שנים. זה קשה ומתסכל ומפחיד, ובעיקר מציף את הגעגוע, שכמה כבר אפשר להתעלם ממנו אבל הנה הוא חוזר.

בֵּינוֹת הָאֲבָנִים הַלְּבָנוֹת-אֲפֹרוֹת
(קְצָת כָּמוֹנִי, הָאֱמֶת)
מְחַכֶּה לוֹ חָרִיץ דַּק.
פַּעַם בְּכַמָּה זְמַן
אָבוֹא לוֹמַר שָׁלוֹם
לְהַעֲמִיק אוֹתוֹ בְּדִמְעוֹתַי
לִפְרֹק אֵלָיו מִלּוֹתַי.
פַּעַם בְּכַמָּה זְמַן
אַגִּיעַ לִשְׁתֹּק מוּלוֹ
לִצְפּוֹת מֵרָחוֹק בִּדְמוּת, שֶׁגַּם כָּכָה לֹא אֶרְאֶה
לְהָבִין שֶׁרַגְלַי הָרוֹעֲדוֹת יוֹתֵר קְרוֹבוֹת מִמֶּנִּי
קְצָת לְחַכּוֹת לְמַשֶּׁהוּ שֶׁלֹּא יִקְרֶה,
קְצָת לְהַכְחִישׁ אֶת זֶה.
פַּעַם בְּכַמָּה זְמַן
אָנוּעַ וְאֶעֱמֹד מֵרָחוֹק
וְלֹא יִהְיוּ בְּרָקִים וְלֹא מָסַךְ עָשָׁן
לְהַסְתִּיר אֶת שְׁתִיקָתִי.

פעם אחת עליתי להר והיה מוקדם בבוקר ביום חורף נעים, וכל הרצפה היתה מכוסה מים קרים ובמקומות מסוימים קרח. השמש בקושי חצתה את גבול העננים שחיכו בנימוס להפסקת עליית היהודים כדי להמטיר את טיפותיהם, ובאפלה החלקית ששררה יכולתי לבכות בחופשיות. כי פתאום נזכרתי שהבטחתי ואיכשהו רצף טעויות הוביל לזה שבסוף עליתי, אבל מבחינת קיום ההבטחה זה דבר שמעולם לא היה. והיה קר ומעורפל ובדיוק ככה הרגשתי, כאילו אני איפשהו בין לבין ולא בדיוק מצליחה לדייק את עצמי לקיום.
וְאַף פַּעַם לֹא בָּאתִי.
תָּמִיד הִבְטַחְתִּי לְעַצְמִי.
שֶׁכְּמוֹ שֶׁאָמַרְתִּי שֶׁאָבוֹא בַּחֹפֶשׁ,
גַּם עַכְשָׁו אֶפְשָׁר לָבוֹא לוֹמַר שָׁלוֹם.

וְלֹא בָּאתִי. תָּמִיד רָצִיתִי,
אֲבָל בַּהַתְחָלָה לֹא הֵעַזְתִּי,
אַחֵר כָּךְ לֹא יָכֹלְתִּי,
וְעַכְשָׁו גַּם אִם יָכֹלְתִּי - לֹא אַגִּיעַ.
בְּסוֹף (עוֹד) פַּעַם אַחַת
כְּשֶׁנִּסִּיתִי וּבָרֶגַע הָאַחֲרוֹן נָסֹגְתִּי
הִתְיַשַּׁבְתִּי בַּצַּד, קִפַּלְתִּי בִּרְכַּיִם
עָצַמְתִּי עֵינַיִם וְדִמְיַנְתִּי שֶׁאֲנִי בְּהַר
פִּתְאוֹם מָצָאתִי עַצְמִי מְחַכֶּה
וְחִכִּיתִי וְחִכִּיתִי וְלֹא בָּאת,
וְקַמְתִּי לְרֶגַע וְהִתְאַכְזַבְתִּי קְצָת,
שֶׁחִכִּיתִי, שֶׁקִּוִּיתִי, שֶׁהִתְגַּעְגַּעְתִּי אִי-שָׁם וַעֲדַיִן לֹא בָּאתִי
וּמֵאָז אֲנִי שׁוֹמֶרֶת מֶרְחָק. שֶׁלַּמְרוֹת הָרָצוֹן
לֹא אַגִּיעַ, שֶׁלֹּא אַקְוָה, שֶׁלֹּא אֶתְאַכְזֵב,
שֶׁתָּמִיד אוּכַל עֲדַיִן לְהַחֲזִיק אֶת הַכְּאֵב.
*
וכל כ"ג מחדש אני מתלהבת. כי פורים.
וכל כ"ד מחדש - אני שותקת, כי מה יש לומר.
*
יש אנשים שחזקים במילים וחזקים ברגשות ויכולים לבטא את עצמם בקלות ולגרום לך להרגיש בדיוק כמוהם. אני לא. יש לי סבך של רגשות שצריך לפתור איכשהו. הוא לא מספיק ברור לי, וק"ו שאני לא יכולה להעביר אותו הלאה. אני גם לא רוצה. אני רוצה לשתוק לנצח ורוצה לצעוק בלי להפסיק, להסתגר בחדר ולצאת לדבר עם כל העולם. רוצה לעלות לבית ומפחדת להתקרב בכלל. לא רוצה לגרום לאנשים לחוות ולהרגיש כמוני. כן רוצה להעביר קצת, לנסות להסביר לכם מה הפסדתם. אי אפשר. אין לי מילים.

קַר בַּלַּיְלָה.
קַר גַּם בַּשֶּׁקֶט.
קַר גַּם בַּלְבַד.
גַּם בַּשֶּׁקֶט בַּלַּיְלָה לְבַד קַר לִפְעָמִים.

בַּלַּיְלָה, כְּשֶׁאַף אֶחָד לֹא מִסְתַּכֵּל,
אֶפְשָׁר לְשַׂחֵק עִם אֲדָמָה.
לִבְנוֹת מִגְדַּל, לַחְפֹּר תְּעָלָה, לָשִׂים זֶרַע
לְהַפִּיל אֶת הַמִּגְדָּל וְלִרְאוֹת אֵיךְ חַיִּים קָמִים מִתּוֹךְ הַחֻרְבָּן.

לְבַד, כְּשֶׁאַף אֶחָד לֹא שׁוֹמֵעַ,
אֶפְשָׁר לְשַׂחֵק עִם גַּעֲגוּעַ.
לִמְתֹּחַ אוֹתוֹ, לְכַוֵּץ, לְהַדְחִיק, לְהַכְחִישׁ
לִפֹּל אֵלָיו וְלִרְאוֹת אֵיךְ חַיִּים קָמִים בְּתוֹךְ הַחֻרְבָּן.

בְּשֶׁקֶט, כְּשֶׁשּׁוּם דָּבָר לֹא מוּאָר,
אֶפְשָׁר לְשַׂחֵק עִם עִם הַקֹּר.
לְהַרְגִּיעַ אוֹתוֹ, לְהַגְבִּיר, לְהִתְחַבֵּר, לְהִתְנַתֵּק,
לִפֹּל מִמֶּנּוּ וְלִרְאוֹת אֵיךְ חַיִּים קָמִים כְּשׂוֹךְ הַחֻרְבָּן.

עַכְשָׁו קַר.
גַּם אֲנִי רוֹעֵד בְּשֶׁקֶט.
אֲנִי רוֹעֵד גַּם בְּקוֹל, אֲבָל אַף אֶחָד לֹא מִסְתַּכֵּל.
אֲנִי מְחַפֵּשׂ אֲנָשִׁים וּדְמוּיוֹת לוֹמַר לָהֶם שָׁלוֹם,
וְכֻלָּם הוֹלְכִים בּוֹ בִּמְקוֹם אֵלָיו.
אֲנִי שׁוֹתֵק בְּגַעְגּוּעַ, אֲנִי צוֹעֵק בִּכְאֵב,
אֲנִי נִשְׂרַף בְּתוֹךְ יָם אֵינְסוֹף שֶׁל קֹר
אֲנִי נִרְגַּע כְּשֶׁאֲנִי מְזַהֶה אֶת מְקוֹמִי.
אֲנִי מְחַכֶּה, יוֹם אֶחָד הֵם יָבוֹאוּ
יַחְזְרוּ יֹאמְרוּ שָׁלוֹם, בְּחִיּוּךְ
עַד אָז, נוּ, קוֹר זֶה פָּתִיר,
הָבוּ לִי מִילִּים וְעִם עין.

אני שוכב שם על הרצפה, מרוקן, דומם.
שוכב במקום של עומדים מתאמץ להחזיק את הראש מעל המים הגואים, רק להצליח לנשום איזו נשימה של חמצן.
לעמוד לבד להיות איתן.

האם הוא אנוס גוף או אנוס נפש

יואו!

אני שונאת לבכות מדברים מטופשים. אבל,