(הנה בא עוד גל גדול, זהירות רק לא ליפול)
אני מרגישה בתוך רכבת הרים רגשית. רכבת שעוברת דרך כל הפחדים ומכריחה אותי להסתכל להם בלבן של העיניים.
האינסטינקט הראשון הוא לברוח, אין מה להילחם בפחד, הוא לא רציונלי, הוא תמיד מנצח. מנטרל את השכל, מרעיד את הרגש ואז משתק.
אבל מה קורה אם מקשיבים לו? אם עוצרים שניה, ומסכימים להיות בבירור הזה.
להרפות, לשחרר אחיזה, להגיד: אוקיי, אני מפחדת, למה? ממה? על מה זה יושב? האם זה פחד בריא? האם הוא עוצר אותי? מה ירגיע אותי?
לא לחפש פתרונות, להסכים להיות בהשהיה. לחכות. להקשיב. להתבונן. לצעוק את הפחד בתוך הלב. שיהדהד לו. שאהיה המראה של עצמי.
השיקוף העצמי הזה מטביע בתוכו, ואני מתבוססת כמעט עד מחנק. זה בא בגלים. כלפי חוץ לובשים חיוך של יום חול, בפנים הלב על 1200 סיבובי סחיטה.
(בקושי מסוגל לנשום, וחושך מעל פני תהום)
לפסוע אל תוך הערפל, כי שם האלוקים. במודעות גמורה, להכניס את עצמי לכל הבילבולים והספקות והרפש שיש שם בקרקעית הלב, באופק המאיים והמבטיח.
רק ככה מתנקים.
לבכות את עצמי לדעת דרך העיניים, לנקז את אגמי הלב המוצף על גדותיו.
לקלף לקלף לקלף.
להסכים להיות בבירור.
להתברר.
להתברבר.
לדעת שאין פתרונות בסוף, אבל יש רוגע ושלווה.
אין אור בקצה המנהרה כי אין מנהרה.
ערימה של דמיונות.
דמיונות שהם לא שקר, כח המדמה הוא כח חזק וחשוב, אבל מבלבל ומתעתע.
(כל המניעות שיש לאדם כולם, הם רק בשביל החשק)
אם יש מחסום כנראה שצריך לעבור דרכו. לעשות קצת שרירים ולדלג מעליו כמו שצריך, ולא ללכת מסביב.
אם משאירים את האבן באמצע השביל, היא תפריע לנו כשנעבור בו שוב (ורוב השבילים בחיינו הם לא חד פעמיים, נכון?) צריך להסיר אותה, ולטפל בה, שלא תפריע בפעם הבאה.
מותר להחליט שעכשיו אנחנו חלשים,
מנמיכים ווליום,
מאטים את הקצב.
מחליטים שסדר העדיפויות משתנה עכשיו,
שמתפנים רק למה שדחוף והכרחי,
שכרגע מתרכזים בעצמנו.
(מעליות עולות יורדות ומתרסקות, אבל אני גבוה מכולן)
ולפעמים יש אבנים שחוזרות על עצמן
מערבולות זה דבר ספירלי
והרגשות שלי באים בגלים
גאות ושפל
אפשר לפגוש את אותן הנקודות
וזה בסדר.
(ושוב הלב שלי יוצא, לרקוד עם הפחדים)
לא לשכוח,
שאחרי שמרשים לעצמנו להתבוסס בפחד,
פתאום יש זקיפות קומה מסויימת,
הבעיות לא נפתרות,
אבל אין רעשים,
יש שקט כזה,
ביטחון, רוגע ונחת.
יש פחדים, ויש מבט מפוכח ששם אותם בפרופורציה הנכונה.
(ולא, לפחד מהפחד)
