כשמתקרבים כשאסורים, זה קרבה נפשית הרבה יותר חזקה לדעתי

וגם זה עוזר באמת לפתור את הדברים עד העומק

הרבה פעמים המגע מחפה על הקשים, ואז כשאסורים אפשר להגיע לנושאים חשובים וללמוד איך להתקדם בזוגיות (כן כן, להתקדם גם בתקופה הזאת)

הנושא של המקווה ממש אהוב עליי,
אני אוהבת את זה וממש רוצה לקחת את הזמן ולהנות עם עצמי קצת
אחרי כל הטרוף של לסדר את הילדים ולהתארגן בבית...

אבל יש לי כזה תחושה שבעלי ממש לא אוהב שלוקח לי מדי הרבה זמן
הוא עוקץ אותי כל פעם שלוקח יותר זמן מהרגיל...
מצד אחד זה מרגש אותי כי הוא ממש ממש כבר מחכה(: לכן לא רוצה לגרום לו לחכות יותר מדי
אבל גם רוצה זמן לעצמי
אשמח לעצות!

האמת שמה שאותי מחזק הרבה פעמים זו המחשבה שאני עוד חוליה, חלק משרשרת של נשים ששומרות על זה.

אם אמא שלי, וסבתא שלי, וסבתא רבא (ועד הסבתא של סבתא של סבתא שטבלה במי קרח ברוסיה) כ"כ התאמצו לשמור על זה, בטח בתקופות שזה היה הרבה יותר מורכב מהיום - אז גם אני מסוגלת. עכשיו הגיע תורי.

ואז במצבים שממש קשה זה עוזר לי לעשות קצת זום אאוט, לראות את הכל בפרספקטיבה הרבה יותר רחבה. נותן להכל משמעות רחבה יותר ממה שקורה כאן ועכשיו, וזה מקל עלי קצת. עוזר לי לרצות להתאמץ יותר.

(ד"א, המחשבה הזאת עזרה לי מאוד גם בלידה ואחריה. להרגיש שאני לא הראשונה ולא האחרונה שעוברת את זה. כל הנשים שלפני עברו לידה ובזכותן אני כאן, ועכשיו הגיע הזמן לעשות את החלק שלי. ומתרגשת לחשוב על כך שבעתיד בעז"ה אלווה את הבת שלי כשהיא בעצמה תלך ללדת...)

ואשמח לקרוא גם את התגובה שלך @בארץ אהבתי, תמיד לומדת ממך הרבה

כי לי דווקא זה ממש עזר

צריך להיות עקביים וסבלניים ובעיקר אמונה בה' ואמונה בשיטה

או שאני לא זוכרת...

קודם כל שרשור חשוב! יישר כח!

מבחינה טכנית, אני מרגישה שהכח שלי הוא בלהכיר את ההלכות. פשוט לדעת כי ידע זה כח. ורוב הדברים הבסיסיים פשוט כתובים בדרכי טהרה או בספרים אחרים של טהרת המשפחה. (כמובן שכשצריך לשאול רב- לשאול אבל ההתנהלות הבסיסית של הבדיקות, ההרחקות, ההכנות וכו' אפשר למצוא כתוב.) קורה לי לא פעם פשוט לפתוח ספר בעצמי. כך גם פעמים רבות מבינים מה הלכה ומה חומרה. ומודה שרמת ההקפדה על חומרות משתנה. לדוגמא אחרי הפלה הורדתי כמה שיותר דברים שהם לא הלכה אלא חומרה.

עוד עוזר לי קצת לקבל את זה כעובדה קיימת ולא להכנס לתסכולים כל פעם למה זה ככה וכו'.

עוד משהו- להשתדל להוריד בנושאים האלה את השורש פ.ד.ח. אין פדיחות! באופן אישי, שואלת בד"כ רב שהוא קרוב משפחה ומכיר אותי טוב, ולא נכנסת רגשית (גם בזכות האישיות המדהימה שלו, הענייניות והניתוק של זה משאר הקשר המשפחתי).

כנ"ל לגבי הטבילה. משתדלת שלא יראו, ואם ראו, ראו.

ותמיד לשאול-נו, ואז? הרב יודע שעשיתי היום הפסק- נו, ואז? גיסתי יודעת שטבלתי. נו, ואז? 

מבחינה רגשית- זה קשוח. מאוד. לי אישית אחרי שמתחילים ה7 נקיים יותר קל, גם כי רואים את האופק וגם כי "התרגלתי" כבר לחיות בלי חיבוקים וכו' הימים הראשונים יותר קשים. מה שעוזר לי זו המחשבה על הימים הטובים שיבואו אחרי (ב"ה ב"ה עם מחזורים יחסית ארוכים) וגם ההבעה של הגעגוע אחד לשני. מה שעוד עוזר זה לא לוותר על פינוי זמן לשיחות משמעותיות ומקרבות בינינו, במיוחד לפני השינה.

לגבי המקווה- אני ממש אוהבת. ב"ה יש קרוב אלינו מקווה מהמם ממש וזה משדרג את האוירה. הכנתי לי רשימת שירים שמכניסים אותי לאוירה שמחה ורגועה ומשמיעה אותם בפלאפון בזמן שאני מתארגנת במקווה.

סתם תדעי שברוב המקוואות הגדולים

יש מנקות מיוחדת במקווה

שכל תפקידן הוא בדיוק מה שאת עושה-לנקות בין הטובלות ()גם מחטאות שירותים ואמבטיה..הכל)

אני בהלם שאת צריכה לעשות את זה

לי למשל, זה היה ממש גורם לתחושה רעה אחרי כל הנקיון וההכנות לנקות חדר לא שלי

וחוץ מזה את מהממת וכתבת מהמם

ממש נגע ללב המסירות שלך למצווה

צריך לעמוד עם 10 קילו ברזל, והוא חושב שצריך חמישים..

אז מה ,תשימי 10 ותטמני את הראש בחול? באמת מנסה להבין.

הרב לא עובד בשבילך ואומר לך את מה שאת רוצה לשמוע. 

זה לא עובד ככה. רב להשכיר?

ומתחברת לגישה של בעלות מוחלטת על הגוף וכו

אבל מפה ועד לבוא בגישה שחייבים להתיר לי

ושבגלל שקבענו חדר במלון אז זה ברור יצא טהור 

הדרך רחוקה

התורה היא תורת חיים

ויש הלכה שצריך לעמוד בה כן גם אם נגרם מזה צער או אכזבה..

אבל ברור שבכל מצב אם קשה עדיף להקל 

אבל מתוך איך שכתבת

היה נשמע שזה מעבר

התורה חייבת תמיד להיות בהתאמה מוחלטת עם רצונותינו ותשוקותינו?

לא.

הדיאלוג שתיארת עם ההפסק

לוקחת את זה

במקום הלחץ הזה של 'יאללה עד נקי, ורק שלא יהיה פה איזה משהו ולא בא ליייי'

זה כזה משחרר!

אהבתי! תודה!

ועשית חשק ללכת לקורס

רבים וממושכים,

ולאחר שנה שלמה בה היינו מותרים סה"כ ימים בודדים,

בפעם האחרונה שעשיתי הפסק והייתי מאד סקפטית, מתוחה ומאד לחוצה ומפחדת

פתאום נכנסה לי המחשבה- מה עם לבקש מה'?

מה עם פשוט להגיד לו, אני רוצה להיות טהורה לבעלי,

אני רוצה לקבל חיבוק מבעלי,

רוצה להרגיש אהובה

ואכן- מאותו רגע, פשוט התחלתי להתפלל על זה,

בכל רגע שהזדמן לי...

לפני כל בדיקה,

לפני כל כניסה לשירותים (כל פעם כזו מהווה טראומה עבורי ממס' הפעמים שהכל השתבש לי....)

בקשתי, דברתי אתו, הסברתי לו שהוא אבא שלי והוא בטח יודע כמה אני זקוקה כבר לחיבוק, כמה אני זקוקה לפעם אחת שבעה נקיים בלי שאלות, כתמים, ועוגמת נפש רבה

וב"ה, ב"ה, באהבתו הרבה אלי הוא אכן זיכה אותנו בשבוע נקי וזך, בלי שאלות ובלי תהיות

מודה, ומבקשת על העתיד

ומשתפת אתכן

כי הוא כ"כ אוהב אותנו

הוא רק רוצה שנבקש

מאחלת לי ולכולן הרבה הצלחה וסיעתא דשמייא

ושהתקופות הללו רק יקרבו אותנו אל הקב"ה

בס''ד

בשנים הראשונות של הנישואין, זה היה תחום נוראי בשבילי.

אין לי מספיק מילים כדי לתאר לכן את רמות הקושי שהיו לי עם סעיפיו השונים. פשוט אין לי מילים.

אני חושבת שמההתחלה, לצד הקושי הנוראי, חיפשתי.

חיפשתי מדריכה טובה (וזכיתי לאחת כזאת ב''ה, רק זה לא היה מספיק),

חיפשתי כתובת שמתאימה לנו מבחינת השאלות ההלכתיות,

חיפשתי תשובות לשאלות הנוקבות והכואבות שהיו לי,

והייתי בטיפול, גם...

בדרך נתקלתי בשליחים לא משהו, שעשו נזק לא קטן.

אבל המשכנו בעלי ואני בחיפוש -

ותודה לה' וזכינו גם לקבל

כתובות שטובות לנו,

תשובות והסברים שכליים וגם תשובות בתוכי,

דברים שהחיים הביאו לנו וששינו אותנו ואת החיים שלנו מאד,

משמעות לכל המסע המטורף שעברנו סביב הנושא הזה.

לא הכל קל לי עדיין, אבל ב''ה אני היום במקום אחר ממש.

הייתי יכולה להתחיל לפרט -

את הדברים שעזרו לי להתפייס עם הבדיקות,

את הדברים שעוזרים לי להתמודד עם הטבילה,

את הדברים שעזרו לי להתמודד עם בעייה של ביוץ קבוע לפני טבילה,

את הדברים שעוזרים לי לעבור ממצב של היתר למצב של איסור (והפוך),

את הדברים שעוזרים לי להעריך מאד את תקופת האיסור ולזרום עם דיני ההרחקות,

את הדברים שעוזרים לי לגבי העניין הזה של לשתף אדם שלישי (רב, יועצת וכו')

את המסקנות שלי לגבי הנושא של בודקות טהרה וכו'

אבל נראה לי שיותר מועיל לסכם את העניין

ולכתוב שבעיניי המפתח הוא לחפש - עד שמוצאים. 

זה נכון לגבי מקווה שמרגישים בו בנוח וזה נכון לגבי כתובת הלכתית להתייעצויות.

[וספציפית לגבי רב פוסק, בעיניי קריטי לחפש דמות שמרגישים איתה טוב מאד.

מישהו שממש מבין את הדברים שאני מסבירה. שיש לו סבלנות לשמוע את כל הצדדים של המקרה. את כל הפרטים.

אם יש קושי או מצוקה רגשית, שיש לו את חכמת הלב להקשיב גם לזה, עד הסוף.

שיש לו אמפתיה אמתית, שמבין מה זה כאב ומה זה צער ומה זה נפש האדם ומה זה שלום בית.

המסע האישי שלנו הוביל אותי להכיר שיש הרבה מאד קולות, ביניהן גם קולות גדולות מאד ומפתיעות מאד.

כידוע, כדי לשמור על ההלכה, ברבים מורים בצורה מסוימת וסטנדרטית. אבל כשזה מגיע למקרים פרטיים, כשיש מורכבויות, כשיש סבל נפשי וכשיש פגיעה בשלום בית - קיימות דרכים שהן אמנם בדיעבד לרוב הציבור, אבל יכולות להיות לגמרי לכתחילה בשביל זוגות מסויימים.

ולכן כל-כך חשוב להתייעץ, להעיז לשאול, לשקף באופן אמיתי מה המצב שלנו.

וכדי לעשות זאת, חשוב לחפש דמות שמרגישים שאפשר להפנות אליה שאלות רגישות, ושזה יהיה שווה את המאמץ הגדול הזה].

שנזכה לקיים את המצוות האלה מתוך אמונה, ביטחון, שמחה וקלות ❤🙏🏼

בכלל על השרשור המחזק שלך,תודה

אבל הכיוון הזה, מאיפה הרעיונות המהממים האלה?יש לך שיעורים קבועים?

התחברתי במיוחד לחלק של הטומאה והטהרה בזמן המקדש ומה שנותר מכך, כמה קדושה הזוגיות שלנו 

ותדעי שהיית חלק משרשרת מופלאה של ה' להוציא אותי מקושי מאד גדול ומתמשך בנושא

נראה לי אני אקנה את הספר בזכותך"

כותבת גם מה שעולה לי בנושא:

* כמה דברים על הפן הטכני

מה שלי אישית עוזר מאוד הם כמה דברים:

1. רב צמוד (הרב זכריה בן שלמה המדהים) לכל שאלה שהיא, בין אם זה בבדיקות, מראות, מהות וכל דבר שקשור לנושא הזה של טהרת המשפחה.

כמובן שגם רבני מכון פועה, נשמת וכו' גם ליווי אותי הרבה מאוד בחיים.

בתקופה של השנים האחרונות אני צמודה לליווי של הרב זכריה, ומרגישה שהזוגיות וגם בפן האישי - כל אלו מאוד נתרמים.

המון רוגע.

המון שלווה.

המון שמחה. 

ב"ה!

2. פיתוח העצמי והאישיות, התפתחות אישית וכו' - מאוד תורם לכל העניין גם של טהרת המשפחה וגם של יחסי האישות עצמם אצל כל איש ואישה - כיוון שחלק חשוב מאוד במיניות טובה הוא חיות (בשורוק) - ככל שאנחנו מרגישות יותר "חיות", יותר בעשייה, יותר פועלות, יותר בעלות ערך ומשמעות וטוב - זה יכול להשפיע לטובה גם על הפן הזה.

3. דימוי עצמי חיובי - כל מה שגורם לאישה להריגש טוב עם עצמה.

להרגיש יפה.

להרגיש נחשקת.

להרגיש מושכת.

בין אם זה בגדים, סטייליסטית שתעזור בכך,

קוסמטיקאית,

לייזר או הרדת שיער אחרת לצמיתות,

קרמים, בשמים, שמנים עם ריחות טובים,

תסרוקות, איפור, נעליים, אקססוריז, ביגוד מחמיא לאינטימיות וכן הלאה.

כאשר האישה מרגישה טוב עם עצמה - זה מקפיץ את כל הנושא בכמה וכמה דרגות.

דימוי עצמי הוא חלק מאוד חשוב במערכת יחסים.

4. להבין וללמוד ולדעת מהם ההלכות מעיקר הדין

ומהם חומרות או הנהגות וכדומה.

מעיקר הדין יש כמובן את ארבעת הכללים הידועים:

אשתו - אחרי חופה וקידושין

אשתו בטהרתה - לאחר טבילה כהלכה

בחדרי חדרים - כאשר רק שניהם נמצאים שם

ברצון שניהם - מובן

ועל גבי אלו שאר הדברים יכולים להיות מנהגים שונים, פסיקות שונות, חומרות, מחלוקות וכן הלאה.

אבל זה הבסיס.

וזוג שלשניהם מתאים אותו הבסיס ומרגישים גם אישית, גם הלכתית וכו' שזו דרכם - זה יכול מאוד מאוד לשמח את שניהם, להרגיע, להוריד תפיסות דתיות שעלולות לעכב וכן הלאה...

5. כנ"ל כמו בסעיף 4, גם לעניין הבדיקות והזמן שאסורים עצמו.

ללמוד.

לשאול.

לעיתים לכתחילה יורו לזוג לעשות את המינימום הנדרש בבדיקות (הפסק + בדיקה 1 בראשון לנקיים + בדיקה אחת בשביעי לנקיים), לקצר את ימי הדימום, 

לא להיאסר כאשר מותרים

כל דיני כתמים כמובן וכל מיני עצות איך לא להיאסר,

וכמובן ידיעה מה מקבל טומאה ומה בכלל לא, גם אם ראינו עליו דם ממש (למשל נייר טואלט, תחתונית וכן הלאה - שוב, אולי לא לפי כל הפסיקות. אבל לפי גדולים ורבים כן.)

כל העניין הזה של ידיעה מראש שממש לא כל דם או כתם אוסר,

שממש לא צריך "להתאבד" על מספר הבדיקות וכל השאר -

אלא יש מרחב הלכתי מאוד מאוד רחב ומאפשר,

מבין ויודע,

קשוב לנפש האדם,

קשוב לצרכים של הזוג הספציפי הזה,

ערכים שונים שרב עםפ כתפיים רחבות לוקח בחשבון

וכמובן עומק וידע הלכתי - כל אלו גורמים באמת לאותו משפט שאומרים": שרב עם כתפיים רחבות יודע דווקא איפה להתיר ולא איפה לאסור.

וזו נקודה מאוד מהותית שמשפיעה על כל עניין טהרת המשפחה, ועל כל החוויה של זה.

6. במקווה עצמו -

שוב, ללמוד מה צריך,

מה ממש לא צריך,

את הנחת הזו,

את הידיעה שהתפקיד של הבלנית או אך ורק לבדוק שכל הגוף והשיער במים ותו לא.

בידיעה של האוטונומיה של הגוף ושמותר ואף רצוי לבקש מהבלנית להסתובב וכדומה אם לא נעים, ורק לעשות את תפקידה האמור,

בחירת מקום נעים, נשים נעימות שיהיו הבלניות, מקום נגיש ונוח וכן הלאה.

הכנה כמה ימים קודם על מנת לא להיכנס ללחץ,

עשייה מאותו היום - יום מרגוע, להוריד בו כל מיני משימות שהן לא בגדר חובה, לקבל עזרה, להקליל בסטנדרטים שלנו לניקיון הבית וכו' באותו היום

וכל מה שיגרום לנו להגיע רגועות כמה שיותר, נינוחות כמה שיותר, שמחות כמה שיותר.

7. למידה של כל ההלכות וקבלת הדרכת כלות טובה, או למידה עצמאית בהמשך אם לא (או אם כן ורוצים להעמיק)

גם בדיני הרחקות, גם בימי פרישה וכו' - כל זה שוב לקבל הדרכה מרב ששנינו הולכים על פיו, ביחס לזוג עצמו, למצב עצמו, ולימוד נכון שלא גורם לנו ךחשוב שהכל רק מעיק מעיק ואסור אסור וחושך אחד גדול. ממש לא כך.

* כמה דברים על הפן הרגשי-מהותי

אז ב"ה נשואים 14+ שנים, וכמובן שבשנים הראשונות כל פעם של קבלת המחזור הייתה מלווה בעצב גדול וקושי גדול,

אבל בשנים האחרונות אני מרגישה שמשהו שם השתנה.

הגעתי למצב שהתפיסה שלי על כל הנושא הרבה יותר חיובית.

אני ממש מרגישה כאשר אני מקבלת מחזור ש"עוד 12 ימים בערך אנחנו מתחתנים!"

ממש מחזיר אותי לתקופה של האירוסין,

כמה היה קשה לשמור נגיעה, כמה חיכינו לחתונה, כמה ספרנו את הימים.

אז מבט כזה אצלי שאומר לי "הנה עוד שבוע את מתחתנת!

עוד 4 ימים החתונה!

הקירבה!

המפגש!"

זה גורם לי להתרגשות,

געגוע

כמיהה

כיסופים

ואני מצליחה הרבה יותר להבין את המשפט של חז"ל "שתהא חביבה עליו כשעת כניסתה לחופה".

תמיד קראתי את המשפט הזה כלאחר יד.

אבל בשנים האחרונות, בעיקר בשנתיים האחרונות, ממש מרגישה אותו על בשרי.

*אני* מרגישה ממש כלה!

מרגישה שזה יום החתונה!

העוצמות של הקירבה,

העוצמות של הגעגוע,

של ההתחדשות

של הרצון

של הכמיהה

וואו זה עושה כ"כ כ"כ הרבה טוב לקשר בעיניי

הפעמים הללו שיש מפגש מחודש לאחר התקופה שבה היה אסור, ממש מדמות את יום הנישואין עצמו, את ההתרגשות תחת החופה, את הבחירה אחד בשנייה, התשוקה העוצמתית, הפרפרים בבטן, המחשבות הטובות על האהוב/ה, ההתכווננות, התפילות, המעמד,

זה ממש מרגיש לי מתנה אדירה.

אני מרגישה בתוך המעגל הזה של הטהרה איך נשים יכולות לזכות לחוות עוצמות חדשות בזוגיות ובתשוקה, שלא חלמתי שאפשר להגיע אליהן ועוד אחרי שנים רבות, וזה כל פעם מפתיע מחדש מעוצמה והאפשרות והגודל של הדברים.

ממש מעניקות לעצמנו (ולבן הזוג ולביחד שלנו) מתנה של קבלת חוויה מדהימה ועוצמתית ומיוחדת וייחודית ואדירה.

יכולה עוד להאריך בזה אבל לא נראה לי שאצליח להביא לידי מילים את ההרגשה או החוויה הזו...

כמה שזה נשמע מצחיק אבל בכנות אני מדמיינת שעוד מעט אני מתחתנת שוב וכך אני סופרת את הימים עד שתגיע החתונה...

אז גם אם זה 12 ימים,

אני אומרת לעצמי, אה! יופי! רק עוד 12 ימים נשארו לחתונה! מה זה 12 ימים בשבילך? קטן עלייך! הרי חיכית הרבה הרבה יותר מזה!

אולי זה גם יותר קל לי כי המחזורים אצלי יותר ארוכים בממוצע (30+ ולא פחות), כל שזמן הטהרה הרבה יותר גדול מזמןם האיסור.

ב6 וחצי השנים האחרונות (בעצם 5 וחצי אם מורידים את ההנקה) המציאות שלנו היא באמת של חודש חודש, אבל כאמור- משהו כמו חודש + כל פעם בגלל הנתון הנ"ל. וזה ממש טוב לנו ב"ה.

- כמובן שגם בתקופה שבה אסורים, התקשורת, הבעת האהבה בדרכים אחרות שמגע אינו כלול בהן,

העמקה של הזוגיות, שיחות עמוקות וארוכות,

עשיית דברים משותפים יחד או כל דבר אחר שיכול לחזק ולהעצים את הזוגיות מעוד בחינות - מבורך ועוזר מאוד מאוד.

וגם עשייה של דברים מחות לזוגיות,

בין אם זה לתת זמן לעצמי, במיוחד בימי הוסת עצמה,

זמן של יותר מנוחה

של יותר הקשבה לעצמי, לגוף שלי

של יותר התכנסות פנימה

לדעת גם לעצור לפעמים.

לקבל את המתנות שיש בלעצור.

ובהמשך להתרכז גם בעוד מעגלים בחיים שיש להם יותר פנאי כעת - משפחה, הורים, אחים, חברות, שכנים, עבודה, תחביבים, העמקה עם הילדים, פרויקטים שחשובים לנו ואין תמיד פנאי אליהם וכן הלאה...

בעצם מחלקים את הזמן שלהם לעוד ועוד מעגלים

ממש כמו "לכל זמן ועת..."

והאיזון שזה יוצר יכול לשמח מאוד.

- נקודה נוספת: לראות את יום הטבילה כהזדמנות להתחבר יותר לגוף שלנו,

לשים אליו לב,

לאהוב אותו,

לטפח אותו,

להרגיש יפייפיה, נשית,

להקדיש לו את מלוא היחס החיובי והאוהב ותשומת הלב

לעבור איבר איבר בגוף ולהודות לקב"ה שהכל בריא, שאני בריאה,

שהכל מתפקד ב"ה, 

ניקיון, טיפוח, ממש ה"עיון" הזה שעושים וכל ההכנות - הן הזדמנות מצוינות להתחבר מחדש לגוף ולאהוב אותו ולשמוח בו, כל איבר וכל פיסה מהגוף. תודה לך ה' עליה!

הזדמנות מצוינת לעצור רגע ולהתבונן גם בצד החיצוני ולהקדיש לו את הטיפוח הכי טוב שמגיע לנו, ממש "טיפול 10,000 " ומתוכו לשמוח גם בפנימיות שלנו.

* כמה דברים על הוסת עצמה:

האמת שלימוד עמוק עד כמה המחזוריות הזו והוסת עצמה היא בעצם *טובה* לגוף שלנו,

היא בעצם מנקה,

מוציאה פסולת,

אפילו מרזה,

עד כמה הגוף שלנו בריא כך

ועוד העמקה בכך - יכולה מאוד מאוד לעזור (לי עוזרת אישית).

שמעתי כמה וכמה הרצאות ולימוד בנושא. אבל אני חושבת שהכי התחברתי להרצאות של עינת לב שמדברת על כך,

ולשמוע עד כמה התהליך עצמו תורם לאישה, היה מפעים. בנכות.

אני מרגישה עכשיו אחרי שנים רבות של קבלת וסת, שאני אפילו שמחה בכך.

מרגישה את הבריאות ואת הטוב שזה נותן לי לגוף. ממש כך.

קצת קשה להסביר זאת כך בלי לשמוע את העומק של הדבירם, אבל מאוד ממליצה.

יש בפודקאסט של ד"ר מיכל פרינס ממרכז יה"ל כמה שיחות עם עינת לב בדיוק על הנושא הזה. ממליצה בחום לשמוע.

ומצרפת עוד נקודה עליה כתבתי בעבר בהרחבה:

* לגבי הנקודה של הבדידות כאשר אסורים -

זו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (ואולי כולן?) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבההה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!!!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- מממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

אז מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

אבל זה רק מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

זה לא שבעלך לא אוהב אותך פתאום

זה לא שהוא רוצה להתרחק ממך

וברור שגם לא את ממנו

זה בדיוק בדיוק להיפך!

שהוא כל כך אוהב אותך לכן זה כל כך קשה לו!!!

שאת כ"כ אוהבת אותו לכן כ"כ קשה לך!

וזה לא פחות ממדהים!

מדהים מדהים מדהים!

תראי את הקירבה הזו

הרצון הזה

האהבה הזו

איזה כיף ואיזו זכות שיש ביניכם את זה גם אחרי שנים של נישואין!

זה כ"כ לא מובן מאליו וממש לא כולם זוכים לכך!!!

המקום הזה שכתבת,

שדווקא כשאסורים את רוצה קירבה נפשית ומילולית וכו' - זה כ"כ טבעי ונורמלי ושמעתי את זה מכ"כ הרבה נשים (כולל אני עצמי

העניין הוא שלפעמים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!!!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!!!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!!!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!!!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיךלהבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרותאולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו 

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל 

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!!!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יוםפ.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

זהו נראה לי

שוב תודה @בארץ אהבתי היקרה על השירשור המדהים.

קודם כל תודה רבה לך על כל המילים הטובות והמשמחות, מחמם את הלב מאוד

מנסה לענות (וסליחה אם בקצרה כרגע, לא מגיעה כרגע ליותר מכך לצערי):

1. אז קודם כל כמובן כמובן שהגוף שלך לא דפוק חס ושלום!

הוא בריא, ופורה, ומתפקד

הוא מדמם כי כעת זהו זמן הוסת,

כי כרגע התהליך הביולוגי שלו של כל ההתנקות והמעגל הביולוגי מורה לו להוציא כל מה שלא נצטרך החוצה.

אם הדימום גורם לך לאי נוחות שלא מאפשרת לך להיות ניידת כלל - אולי כדאי לחשוב על כיוון של טמפונים מספיק חזקים או גביעוניות.

בדרך זו לא צריכה להיות כל בעיה בהתניידות, אין שום לכלוך או טפטוף, כמעט לא רואים ולא מרגישים את ההתעסקות עם הדם עצמו, חוץ מהחלפת הטמפון, בצורה נינוחה רגועה ופרטית בשירותים...

- לגבי הכאב מהבדיקות - אם יש כאן עניין של כאב, וכאב אפילו יותר מהממוצע - אולי שווה לבחון את הנושא בצורה פרטית.

כלומר, גם בצד ההלכתי של הקלות ופסיקות שיותאמו *לך* אישית

וגם בפן הרפואי מה ניתןלעשות כדי להקל

וגם בפן הנפשי כנ"ל.

- זה שאת עושה בדיקה אחת בראשון שביעי והפסק - את ממש לא צריכה להרגיש דפוקה מזה, כי אם זוהי הפסיקה עבורך - המצב הזה הוא *לכתחילה* *עבורך* ועם כל הנתונים המשוקללים שלך!

ו*זה* רצון ה' במקרה הזה!

- ואם צוואר הרחם רגיש - הוא חלילה לא דפוק, אלא רגיש ואולי יותר נוטה להיפצע.

לכן שוב, עם גב הלכתי, הטכני, רפואי ונפשי - ניתן להתייחס ספציפית למקרה הזה ולמצוא פתרונות שיגרמו לך לרווחה נפשית שכה חשובה כאן.

- לגבי הנקודה ש*את* עוברת הכל - נכון יקרה. לצערנו חלק מהקללה של חווה וחטא האדם הראשון...

יחד עם זאת, אולי כדאי לשנות את ההסתכלות דווקא על הימים האלה לימים של *התכנסות פנימה*

שבמקום לצפות ליהות 100% עבור כולם כמו כל הזמן -

להיות כמה שאפשר 100% כלפי עצמך.

לחמול על עצמך

לתת לעצמך מנוחה

רגיעה.

התכנסות פנימה.

צבירת כוחות.

מה שאומר - לקבל את כל העזרה והסיוע בימים הללו, בלי שום נקיפות מצפון

להוריד סטנדרטים מראש בימים הללו - גם, בלי מצפון,

למצוא כמה שיותר זמן למנוחה, מנוחת הגוף ומנוחת הנפש,

כמה שיותר לשכב, לפנק את עצמך, להשתבלל, לנוח, להתרוקן, להעניק לעצמך את האהבה וההכלה גם במצבים כאלה,

להעניק לעצמך את היכולת לעצור ולעשות סטופ מדי פעם.

לאפס את השעון הפנימי.

וכל, מתוך ההתכנסות הזו פנימה דווקא,

לאחר מכן תוכלי אפילו להעניק לסביבה ביתצר שאת ועם יותר כוחות.

כי כשאת מלאה ומתמלאת בעצמך - יש לך הרבה יותר כוחות ויכולת להעניק לאחרים,

יש לסביבה הרבה יותר *אותך*, הרבה יותר "ציפצופית"

2. לגבי המרחב ההלכתי הרחב ,המאפשר וכו' - אולי אם בנקודה הזו עדיין מאוד קשה ויש פערים - זה אומר שאת, אתם, עדיין בדרך במציאת הכתובת המדויקת עבורכם בפן ההלכתי?

אולי זה האיתות לחפש ולמצוא רבנים ודרך פסיקה עם כתפיים רחבות שכן קשובה לכל הצרכים של האדם, של האישה?

ויש, ב"ה יש בשפע!

הזכרתי בהודעתי את הרב שאני הולכת לפיו, ויש עוד הרבה מאוד, שווה לברר, לבדוק, לחפש, עד שמוצאים ב"ה

3. לגבי הלימוד הנכון שלא גורם לנו לחשוב שהכל רק מעיק ואסור:

אני חושבת שהתמקדות במה *כן* אפשר בימים הללו,

מה כן מומלץ,

איפה כן לכוון את הכוחות,

במקום רק במה לא - יכול מאוד לעזור.

(פירטתי על כל המה כן בהודעה המקורית שלי בשרשור)

וגם לגבי המה לא -

את ממש ממש לא מצורעת!

*אתם* כרגע, בעלך ואת, בתקופה של איסור. הוא בדיוק אותו דבר כמוך. אסורים אחד לשניה.

בגלל מושגים שאנחנו לא מבינים בהם של טומאה וטהרה, אבל לא מתוך מקום של פחיתות חלילה או מצורעת חלילה, ממש ממש לא יקרה!

אלא להיפך, מתוך מקום שדווקא הקשר בין איש לאשתו הוא קודש הקודשים

ובכדי להגיע לקודש יש את התנועה הזו של ריחוק וקירבה, זמן איסור וזמן היתר,

מתוך הגדולה של זה, מתוך הגדולה והייקר שלך, ולא חלילה מצורעת!

- וגם כאן לגבי כל דיני ההרחקות - למצוןא ולחפש פסיקה שבה תרגישו שזה מותאם אליכם, ללא החמרות אלא מעיקר הדין. יש כמובן דברים שהם אסורים, אבל יש כאן מרחב של עוד דברים שהם חומרות, ואולי במצב כמו שאת מתארת החומרות הללו ממש לא נכונות, אלא ההתרכזות רק בעיקר הדין?
 

בהצלחה רבה יקרה,

איזו מקסימה את שאת מבררת ושואלת ורוצה לדייק ובסך הכל רוצה לעשות את דבר ה' יתברך ולהרגיש גם טוב בדרך, זו שאיפה מקסימה בעיניי ונכונה כ"כ!

וזה לגמרי אפשרי ב"ה!

את בדרך ואת תגיעי!

השרשור המדהים הזה והנשים המדהימות בו יכוליםפ לשפוך עוד קצת ועוד קצת אור על כל הנושא, כל פעם מזווית שונה וייחודית שכל אחת מביאה, ולעזור בכך לכולנו

רק אור וטוב יקרה 🙏❤🙏

מבינה אותך מאוד!!!

שבמילא חצי לא מחסנים

אז אין לי איך להמנע מלחיות..אני לא אעבור לחינוך ביתי ולא אנעל בבית

אני כן שומרת על הז שלקטן לא יתקרבו חברים לש הילדים..ובכללי במילא לרוב הוא צמוד אלי

אנ י גם חוששת לפעמים

זה לא שלא

אני לא אומרת לך מה לעשות

אני במקומך כן היתי הולכת

כי ירושלים זה עיר גדולה

זה לא שההתפרצות עכשיו היא בכל בית שני וכו

ובכללי בחיים יש אצלי כן איזה גבול בין השתדלות להשתדלות עודפת

אצל כל אחד הגבול עובר במקום אחר

ולכן באמת ההחלטה היא שלך

אבל סתם משתפת שזה לא כזה חד משמעי שאסור להפגש עם אף אחד לא מחוסן..

ואני יודעת שמי שהגבול שלה שונה משלי תבוא ותביא לי את כל מקרי המוות חו''ש וכו

אני יודעת

ואני גם לא מתנגדת ולא אומרת לאף אחת מה לעשות

זה עניין של ניהול סיכונים.

אבל פשוט מכירה קצת את עצמי ויודעת שאני אהיה כל הערב בלחץ שהילדים שלהם לא יתקרבו לתינוק, ואחכ שבועיים אני אהיה בלחץ ואבדוק כל סימן שנראה לי חריג אצלו אז לא יודעת אם שווה לי הלחץ הזה

שללכת ולשמור על התינוק בעגלה שלא יתקרבו אליי זה מספיק

הם לא היחידים ואנחנו מסתובבים בין הרבה אנשים 

וגם יש הבדל בין זה שמישהו סביבי לא מחוסן אבל אני לא גרה במקום שיש בו התפרצות, לבין להפגש עם אנשים שכן יש סבירות מסויימת שהם יכולים להידבק ולהדביק.

וגם בעלי די מטיל וטו על ההגעה של התינוקי (מבחינתו הוא גם מוכן להשאר בבית, אבל זה הצד שלו אז פחות הגיוני😅)

זה לא שלי יותר חשוב. גם בעלי רוצה לפגוש את המשפחה שלו ומן הסתם יותר ממני

למרות שכרגע הוא אומר שלא מרגיש טוב אז אולי בסוף יצא שבאמת אני אלך🙊

מתכוונת לחיסונים בכללי? או לא מחוסנים לשפעת?

בכל אופן הייתי הולכת ואת התינוק שומרת יותר שלא יתקרבו... או מרדימה בחדר (תלוי גיל)

בכל אופן אין לנו מושג מי מסביבינו מחוסן או לא....

אי אפשר לא לצאת מהבית וחבל שתגרמי לעצמך להפסיד 

וספציפית לחצבת

זה מסיבה באיזה אולם קטן אז אין חדר שאני אוכל לשים אותו שם.. אחרת זה באמת יכל להיות פתרון נוח

מבינה את ההחלטה שלכם.

וזה באמת מבאס שהחלטות של אחרים צריכות להשפיע גם עליכם..

אולי לשים אותו במנשא עליך כל הערב?

או לחילופין להיפגש עם חברה אחרת?

פרי (אני דואגת שיהיה מבחר)

דייסה (שיבולת שועל דקה, טיפה מלח, מים רותחים, חלב וחורי טעם כמו דבש/קינמון/רסק תפוחים)

פרוסת לחם

שימי לב שיקח זמן להרגיל אותם שכבר לא מקבלים ביסקוויט. צריך להכין עתודות כח בשביל השינוי

היום בעיקר שטויות (קורנפלקס, בייגלה, ביסקוויטים וכו').

אפשר קרקרים או פריכיות.

3 כיוונים שחשבתי, לא יודעת אם מתאים

גם באמת לא מכירה את הסיטואציה אז אולי הרעיונות שלי לא טובים

1. אולי לחגוג אבל לא ממש בתאריך היום הולדת?

2. לחגוג ביום ולהזכיר במהלך המסיבה מול האורחים את מה שארע לפני 16 שנה ושהתינוקת הזאת שמורה לך בלב עד היום

3. אולי עצם זה שתחגגו את המסיבה יעזור לך להתמודד יותר טוב עם התאריך הזה?

שזה בסדר להיות באבל גם אחרי שנים ארוכות

גם אותי מלוות תחושות (אחרות לא אובדן) שנים ארוכות ואני נותנת להם מקום

אם בעלך רוצה לחגוג בגדול

אולי שהוא יארגן את המסיבה

אולי השתתפות בה בלי הארגון תהיה יותר קלה

נראה לי שזה בסדר שלפעמים חוגגים אירוע בשביל הילדים/ הבעל ופחות בשביל עצמנו

כמובן שזה גם בסדר לא לחגוג אירוע

(אנחנו עושים יומולדת סימלית גם בגיל 3)

(לנו היתה בר מצווה לילד קצת אחרי ה7 באוקטובר

עשינו את האירוע בלי חשק בכלל

אבל לא ביטלנו בגלל הציפייה של הילד

בסוף היה אירוע טוב למרות שהגעתי אליו שאני פיזית לא מרגישה טוב בגלל חרדות

ושמחתי שלא ביטלנו אותו)

א. נשמע שהרגש שלך לא מקבל מספיק מקום

הוא צריך שיראו אותו שיבינו ללב הכואב הזה שיחבקו אותו ..נמשע שאת מנסה להשתיק את הלב..כי ככה נדמה לך משצפים ממך

שנו כבר עבר זמן אז ,...

ונשמע לי שאולי הלב צריך שם מקום יותר להביע את מה משרגיש גם היום אחרי כל השנים

ושזה יתקבל באהבה ובחיבוק ..אולי ללכת אפילו חד פעמי לטיםול שיקשיבו למקום הזה זה לפעמים משחרר.. או לשבת עם חברה לבקש לשתף

או עם עצמך..לכתוב...לבכות את זה ..

ב. מעשית - בוודאי לחגוג להם צריך גם נפרדות מול הילדים - בלי קשר למה שאת מרגישה..

רק מה

לא חייב באותו היום שמאוד רגיש

לא חקרה כלום אם ץבחרו תאריך אחר קצת לפני או קצת אחרי

לגיל שנתיים אני אישית חוגגת בבית רק עם המשפחה המצומצמת ברמת המתנה קטנה ועוגה קנויה ובלון העיקר לרקוד לה ולשמח אותה בפשטות

וגיל 3 היתי עושה חלאקה

גם חלאקה אפשר פשוט יחסית

אבל כן חגיגי וכן עם הזבא וסבתא ומי שחשוב לכם

אבל הניתוק מאותו היום ובעיקר הלתת לעצמך מקום גם בלי קשר לזה אולי ישקיט קצת את הרגיושת הספציפית

נשמע לי שכדאי לך כבר עכשיו לנסות לעבד את התחושות הקשות של האבל, עוד לפני שתגיעי לבר-בת מצווה, שהם אירועים בלתי נמנעים (וגם הילדים יהיו זקוקים להם).

לא יודעת אם כדאי שתעשי את זאת באירוע כזה, שיפיל אותך לתוך המים, אבל כן כדאי כבר עכשיו להתחיל בתהליך, ואולי כן להצליח לחגוג להם עכשיו ברמה זו או אחרת.

היית בטיפול סביב האובדן?

(משתפת מהמקום שלי, אף שזה שונה: הבת הבכורה שלי נולדה כמעט בדיוק שלוש שנים אחרי הולדת אחותי, שנפטרה בגיל חצי שנה. בעיניי וגם בעיני הוריי זו הייתה נחמה גדולה... אני חושבת שזה בזכות תהליך שחרור שעשינו מול התינוקת שנפטרה. היה לנו קל יותר, כי היא הייתה תינוקת מיוחדת, ובעצם הולדתה היה סוג של אבל. אבל עדיין...)

הרבה כוחות, יקרה❤️

קודם כל חיבוק גדול

אני לא מדברת מנסיון

ואני מטבעי שכלתנית יותר

אבל בכל מקרה אני מאמינה שאבל והתמודגות עם אובדן זה מאוד אינדיבידואלי

אז בסוף זה מה שנכון לך

1. אני לא חסידה גדולה של טקסים

וחלקה בסוף זה טקס... אין חובה שכזו

2. מעט מאוד תאריכים הם קדושים בעיני... וגם תאריך יומולדת הוא לא קודש, הוא הזדמנות (ואני אגיד בעדינות שגם אזכרות)

3. אני חושבת שחשוב להקשיב לעצמך, לרגשות שלך, למה שאת מסוגלת ולהיות רחומה וסלחנית כלפי עצמך, שיפוטיות היא רעה חולה גם כשהיא מופנת פנימה

4.(מקווה שאני אצליח להעבירהאת הנקודה הזאת)

אני מאמינה שהחיים חזקים יותר מהמוות

אם זה ביצר החיים על האבל או ששמחתם של אנשים החיים קודמת לזכרם של המתים

ולשם צריך לשאוף

יש פה את בעלך ואת ילדי היומולדת וצריך בזהירות למצוא את האיזון לתת מקום לרגשות שלך אבל במקביל גם לא לדחוק אותם הצידה

16 שנה זה תהליך ארוך

אבל יום יבוא ויהיו בתאריך הזה גם בר מצווה ובת ממווה ואני חוששת שמה שלא קאה ב16 שנה לא יקרה גם בעוד עשור

ובסוף בסוף בסוף

את כותבת בעצמך שאת לא מצליחה להשתחרר

ואולי כדאי לראות איך אפשר לעבור תהליך של אבל ולדעת לחיות לצד הכאב

הלוואי וירבו השמחות במעונכם

והבית יהיה מלא חיים ובשורות טובות

אני חושבת שיש פה עניין של בחירה אם לשחרר את האבל או לאחוז בו כל כך הרבה שנים. במיוחד שמעורבים פה ילדים ואולי הם משלמים או ישלמו בעתיד מחיר מסוים.

אפשר לתעל את הזיכרון והרגש לכיוונים אחרים, למשל להקים גמ"ח לזכרה או כל דבר אחר שאת מתחברת אליו. אולי ללכת לטיפול שיעזור לך

(ניסיתי לכתוב בעדינות, סליחה אם לא הצליח לי. אני מרשה לעצמי לכתוב רק כי עברתי את זה בעצמי)

מבינה לגמרי את הכאב, עברתי גם אובדן הריון. אני חושבת שזו בהחלט חוויה שמלווה לאורך החיים אבל זה שמשהו מלווה לא אומר שהוא פוגע ברמה משתקת שלא מאפשרת שום דבר חגיגה באיזור התאריך. את כותבת שמרגישה נשארת לבד.

 קושי שפוגע בך ולא מתקדם 16 שנים מצריך רמה מסוימת של טיפול, של עיבוד ממליצה ממש לעשות את זה עבורך ולטובתך 

ליבי איתך

דילמה בנושא כואב כל כך

אני הייתי שואלת מה את מרגישה?

אם תחגגי להם מזה אומר? שאת כבר לא עצובה? ששכחת את התינוקת שנולדה?

ולהתעקש להנכיח (בצדק..) את האבל של אותו יום מה ייתן לך להרגיש?

ומה עם הילדים? לא יחגגו ימי הולדת?

זה סתם שאלות שעלו לי

לא פשוט בכלל

❤️❤️❤️❤️

להקשיב לעצמך שהזמן הזה לא מתאים לך אם זה המצב.

ויחד עם זה אולי בתאריך קצת יותר מוקדם או מאוחר, כשאפשרי לך, לחגוג על הילדים הקיימים ב"ה.

זה לא אמור להיות ככה? שאני יבין באמת אם אני צריכה ללכת ולטפל. כי להבדיל ילד שנפטר כל החיים זה יום של אבל אז למה פה זה שונה? זאת הילדה שלי כל החיים, כל הזמן אני מתפללת אליה, סחבתי אותה 9 חודשים, ילדתי אותה ,מה שונה פה? אולי אני ה"מוזרה" בסיפור שלא מוכנה לשחרר

ולמה זה עדיין קשוח לי למרות שעברו ככ הרבה שנים? יש לי מלא חברות שילדו בזמן שלי וקשה לי מאוד לראות את הבנות שלהם, זה בעיה או שזה "נורמלי" ? 

בחוויה שלי אובדן הריון הוא אחר, אבל בחוויה שלך זה כן דומה.

אני לא יודעת להגיד לך מה עושות משפחות שאיבדו ילד אבל אני חושבת שגם בזה יש שונות ולא כל משפחה נוהגת אותו דבר.

אני מתחברת לשאלות של @תהילה 3>, של מה יקרה אם לא תאחזי כ''כ חזק באובדן, מה המשמעות של זה עבורך?

אני לא חושבת שזו שאלה של נורמלי ולא נורמלי אלא של מאפשר תפקוד ולא מאפשר תפקוד, כרגע נשמע שהאבל לא מאפשר לך לתפקד וזה דבר שכדאי לטפל בו, לבחון אותו לגעת בכאב הזה באופן רגיש ולחשוב אותו, להחליט מה לוקחים הלאה ומה משאירים בעבר

יום הזיכרון לא חייב להיות יום של אבל.

בשביל זה יש לנו ביהדות הלכות אבלות מאונן, לשבעה, חודש, שנה, אזכרה שנתית. הדרגתיות באבל.

יש משפחות שהופכות את יום הזיכרון ליום אבל שאי אפשר לעשות בו כלום. ויש משפחות שבוחרות בחיים למרות הקושי שוודאי קיים, ועושות משהו לזכרו או לעילוי נשמתו של הנפטר.

כאן אפילו לא ממש היו חיים בעולם הזה. לא שהצער לא קיים. והגיוני שאחרי לידה שקטה יש קושי לקום ולהמשיך הלאה. אבל אם אחרי 16 שנה את עדיין באותו מקום משתק אז בהחלט ממליצה על טיפול.

אני עברתי אובדן של עובר (שהיה בשלב בו יכולתי לבחור בין לידה שקטה לבין גרידה ובחרתי גרידה). זה היה בשלב כשכבר הרגשתי תנועות. וגם הרגשתי כשהן פחתו... כך שזה ממש הרגשה שהיו חיים ונעלמו... התקופה שאחרי היתה קשה. לקח זמן לחזור לעצמי. לי אישית עזר כן לדבר על זה ולשתף אנשים שקרובים אלי ולספר את הסיפור והשתלשלות הדברים. אחרי זה ילדתי עוד 2 ילדים אחד צמוד לתאריך הגרידה ואחד צמוד לתל"מ של ההריון שנפל. ומרגישה שהתאריכים האלה הם דווקא סמליים ומשמחים אותי שיצאו ככה כי בזמן שלא זכיתי להביא חיים, היה תיקון וקיבלתי מתנה (וד"א הילדה שנולדה אחרי הגרידה שהיא ילדה מהממת! לא היתה נולדת ללא אותה הפלה. אז זו גם דרך להסתכל...)

ממליצה גם על הספר 'כחלום יעוף' של הרב אברהם סתיו.

כמעט, זה דבר שב"ה לא חויתי (חויתי אובדן קרוב אחר) אבל ממי שמכירה שחווה זה אובדן קשה ממש.

בכל מקרה אני לא חושבת שאת צריכה להשוות את עצמך לאחרים, אלא להיות קשובה לעצמך.

אם *לך* קשה שזה עדיין כל כך משפיע עלייך, אפשר לנסות לטפל בזה, אבל באופן כללי אובדן זה דבר קשה וכואב וזה טבעי.

שאת היחידה שנשארה להחזיק את הזיכרון, השאר המשיכו הלאה.

אולי במובן מסויים חלק מחוסר היכולת לחגוג ימי הולדת,

נובע מתחושה שאם חוגגים= השארנו מאחור לגמרי את האובדן?

כי אם כך את מרגישה (אפילו אם זה רק במובן מסויים..)

אז מאוד מובן למה את מתקשה לשחרר ולחגוג.

אז אולי אפשר אחרת וכן להנכיח באירוע את האובדן? כלומר אפשר גם לשמוח בשמחת הילדים שנולדו ב"ה, וגם לזכור שיש להם אחות גדולה שאיננה.

ואני זוכרת שהלידה של הבת דווקא הכי טלטלה אותך, וזה היה רק לפני שנתיים,

אז הגיוני שעדיין הדיסוננס הזה קשה לך..

כיוון נוסף, אולי אפשר לתעל את האירועים לא לחגיגה רגילה, אלא לעשות משהו ערכי ומיוחד יותר שיעזור לך להכיל את המורכבות.

אולי נסיעה לקברי צדיקים לתפילה וטקס חלאקה או נסיעה לכותל.

אני לא מכירה יותר מידי, אבל זה נשמע כמו פעילות נחמדה לגילאים האלו.

מניחה שיש משהו באזור, לא ממש מכירה בעצמי..

אשמח לעוד

לא הכי הכי קרוב...

ילדים נכנסים חינם

ב‘ה בנושא הזה אני מושא קנאתך אבל ההריונות שלי קשים בטירוף! ואני הרבה מוצאת את עצמי מקנאה באילו שרצות ויפות ואוהבות להיות בהריון...

ועדיין מודה על רגע על ההיריון ומאוהבת בתוצאות שלו...!!

ההריון לא קל, הקאות נון סטופ והרבה ריצות לבדיקות אבל זה שגם הלידה אולי תהיה בניתוח וכל הלחץ סביב זה ממש קשה לי.

יש לי ניסיון עם קיסרי, לי זה היה נורא בעיקר נפשית

שמכירה נשים שילדו גם ככה

אשמח לעזור בזה אם תרצי כתבי לי בפרטי

וכמה מרגש לשמוע את פרסום הנס שלך ❤️

ב"ה שתזכי לעוד ועוד ניסים ונפלאות וישועות גדולות במתיקות שלמה 🙏

אני אעשה גם בע"ה.

שתראי עוד ניסים 

תוהה האם זה נכון לשתף את הילדים בזה. מתלבטת אם זה לא יגרום ליותר מידי אכזבה אם הדברים לא יתגשמו כמו שהם מבקשים.

ילדים מתקשים לפעמים להבין מציאות מורכבת

והםתק/סגולה/אמונה , בטח כשנניח לא הכל מתקיים

יכול להיות קשה להכלה.

זאת רק דעתי ואין לה שום ביסוס

תמיד בתקופה הזאת הרשתות למינהם מלאות בבנות (בעיקר) שמספרות את איך שהבקשות שלהם התמלאו, והרבה פעמים זה קשור להריון ולידה.. בתור מטופלת פוריות, אני יכולה להגיד שהקבוצות של מטופלות בתקופה הזאת מלאות גם בסיפורים על בנות ששמו פתק אבל לא התגשם להם.. ואת כל ההאכזבה שלהם, והכאב לראות בלי סוף סיפורים על כאלו שכן התגשמו להם התפילות.. אז לשים לב כשמפרסמים שיש כאלה שזה רגיש להם, וכל שזה רק סגולה ולא מבטיח כלום.. גם לפעמים זה נותן הרגשה שכל מה שצריך זה לעשות את בסגולה הזאת וזהו, הכל מתגשם (ואז מחשבות שהיו לי בכל מקרה, מה, אולי בגלל שלא עשיתי את הסגולה אני לא נכנסת להריון?) אז גם כשמפרסמים חשוב לשים לב שזה לא פיתרון קסם או הבטחה להצלחה..

וכל מי שעושה את הסגולה, לחשוב על זה גם..

עבר עריכה על ידי אמהלה בתאריך א' בטבת תשפ"ו 2:04

זהו יום מיוחד שמסוגל לתפילות וישועות גדולות.

כל אחד בדרכו שלו

קראתי מר' אלימלך בידרמן. כתוב בתהילים: (צ"ב, ז')

"איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת"

אומר ר' אלימלך שאדם שלא מבין את "זאת-חנוכה" הוא כסיל ובער....

והאריך על כך עוד הרבה

וסיים במילים "בזאת אני בוטח".

אינני יודעת את מקור הסגולה להטמין פתק בחנוכיה

גם אני מצאתי פתק שלא זכרתי שהטמנתי מלפני שנתיים

וב"ה אכן תפילתי התגשמה.

אבל צריך לזכור שהסגולות נועדו בשביל לעורר את הלבבות לתפילה

ולנצל את היום המיוחד זאת חנוכה לתפילה ולתחנונים במיוחד ל"בניי ומזוניי"

בשורות טובות

שיתקבלו כל התפילות לטובה

והרופאה נתנה טיפות מסוג אחר.

אולי גם אצלכם יעזרו טיפות אחרות.

ואם הוא מצונן, יכול להיות שזה חלק מהצינון, ולא דלקת.

שדלקת עיניים עוברת לבד, באמת ראיתי את זה על הילדים שלי,  לי, שאני לא ילדה היתה דלקת עיניים שפשוט סבלתי ממנה, הביאו לי משחה בסוף

אם את רואה שמחמיר או לא עובר, תחזרי אל הרופא, אולי ייתן לך סינטומצין, זה עוזר ממש

וגפ הוא המליץ לכבס את המצעים והמשחקים אבל לא עשיתי את זה😅

מה בעצם את מתלבטת

אם ללכת עכשיו למיון?

אני חושבת שבאמת אין כ"כ מה לעשות עכשיו חוץ מלחכות למחר בבוקר ולקוות שלא יצא לבד

ולעבור את הגרידה כמתוכנן.

אולי אם תקפידי ממש לשכב כל הזמן עד הגרידה זה יעכב  במידה מסויימת.

חיבוק גדול ושיעבור בקלות.

היא האם זה שהופיע דימום אוטומטית פוסל את הגרידה?

זאת אומרת אם מחר כשאגיע ואגיד שהתחיל דימום יסרבו לבצע גרידה?

כדי לא לעשות סתם גרידה אם כל התוכן יצא.

הרבה נשים מגיעות מדממות לגרידה