אני לא שייכת לשם.
רוצה הביתה.
תציל אותי. ה'.
איך שדברים כאלו מורכבים.
איך שהלב הזה עוד פועם. איך איך.
לא רוצה שאף אחד
ינתח אותי
ויחליט עלי
ויחליט מי אני
ומה אני.
אסור להתקרב אלי.
צריך לא לאהוב אותי.
צריך להתנהג אלי כאילו אני לא שווה.
צריך להראות לי שאני אוויר.
צריך להגיד לי שכל מה שכתבתי עכשיו מראה כמה אני בבעיה נפשית. ובלה בלה
אני צריכה לישון. לילות. וימים.
עייף לי. כבד לי.
נפשית ופיזית. וביחד.
אין לי מקום בעולם הזה.
שאנשים יפסיקו לשפוט. יפסיקו.
קראתי ואין קול. רגלי טובעות בחול. בחשיכה אני פוסע. לרדת עוד אנ'לא יכול. ידי כבדות מעול. ושיעבוד פוצע.
וכשאני קורא. אני מחכה. שתענה, שתענה. קראתי בלי מילים. צעקתי בין הצלילים. בין הצללים.
שומע תפילות. עונה בעת צרות. האם צעקתי נשמעת. שומע תפילות. יודע נסתרות. הדממה הזו פוצעת.
וכשאני קורא. אני מחכה. שתענה, שתענה. קראתי בלי מילים. צעקתי בין הצלילים. בין הצללים.
עוד לילה קר. צעקתי נשמעת. אסוף אותי דממה מתעתעת. אסוף אותי. אסוף אותי. אסוף אותי.
עוד לילה קר. צעקתי נשמעת. אסוף אותי. דממה מתעתעת. עוד לילה קר. צעקתי נשמעת. אסוף אותי.
שומע תפילות. עונה בעת צרות. צעקתי נשמעת.
אודי דוידי
כמה שנאה עצמית. כמה.
אני רק מחכה לרגע הזה שיוותרו עלי.
שונאת תמצב הזה שרוצים. שונאת שונאת.
זה מזכיר לי אולפנה. וחמישית.
ומורה מתלהבת. ולחץ מכל כיוון.
מכל כיוון.
ואת הבום בבחירה בעצמי. ואת הכאבים בכל מה שהם רצו ולא הייתי. והלבד. והביחד.
בעכס. זה כואב מדי.
ואת הצפיות האלו. שכאילו אני צריכה להיות או לספק.
ואת ההשוואות אליה. והמועקות. והשברים על גבי שברים שהיו שם.
ואת זה שתמיד לא הייתי מספיק בשבילם. עם כל הכוונות הטובות שלהם.
אעאעאעא. כואבב לי. כואב לי. כואב לי.
אני לא רוצה להיות במקומות שעושים לי רע. ואני אלופה בלהתנתק.
אשכרה 'אני אהיה לי בית לעצמי'. יש עוד הרבה לכאוב על מה שהיה שם ביום ההוא.
אני איתך. מבטיחה לטפל בשרירי הלב שנחלשו, שחייבים העצמה. האזור כואב מדי. מרגישה בהלוויה.
צריכה כוח לקום. ולבחור בלהמשיך. להיות קשובה לעצמי, וכמה שיותר לעצמי, ביחד עם חיבור(מלא) אליך ה'.
זה ככ חי בי. וכמה זה כואב להם המקום המחובר הזה. ואיך בהתחלה זה מתסיס אצלי כעס ורק ביישוב הדעת עולה לי רחמים. ורק בהמשך יעלה לי רחמים של אהבה. איי עבודת מידות. זה מבהיל. זה קשה. ואנוייכי. מה איינוכי. איי. בע. וכואב לי כואב לי. וזה חלק בלתי נפרד עכשיו מהתהליך. ולא בא לי על כלום. אני ככ מבולבלת.
אני לא אפסיק לרצות
אני לא אפסיק לרצות
אני לא אכנע לרעיון הזה
שאי אפשר
ואי אפשר
ואי אפשר
זה עניין של הישרדות
גם אם תגידי לי שדי כבר ונגמר
אין לי ברירה אלא לרצות את האפשר
רונה קינן.
אני צריכה להחליט מה אני עושה עם שירים כאלו.
זה ככ נוגע בי ומנגד, זה ככ רחוק ממני.
צריך להתפלל על זה ממש.
על כל התהיות האלה בתחום של השירים.
ונחת. נחת נחת.
ועוד דברים.
היא שרה את השיר הזה ושומעים שכואב לה. שומעים. והסוף של השיר שורט שורט.
ומי שלא טוב לו עם מי שאני עכשיו שפשוט ילך ממני.
שקט.
את הסוף שלו
כל אחד לוקח את זה אחרת
להסתכל מהצד זה מעניין
החופש זה המקום המרתק הזה שרואים בו בעצם את הצהרת הכוונות שלך מתממשת
כמה אתה מזיין במוח לגבי תכנונים ומגדלים שאתה רוצה להוציא לפועל וכמה אתה באמת עושה
די לדבר לך תעשה משהו
עדיף 75 במציאות מאשר 100 על הנייר
את רוצה לשנות משהו תפעלי
אפילו תקבלי עזרה
תפסיקי רק לדבר על זה
זה הורג את הנפש ומזהם את הנשמה
שלא התבגרו ולא הבינו לאן הם נכנסו התחתנו
זה הסיכום של הכל כל פעם מחדש
כן יאכל לא יאכל
רעב רעבה
היא לא בישלה לו
הוא לא עובד מספיק
יאללה מה זה פעוטון? חחח
כמה מיותר באמא
אבל הם חמודים ובאו ברצון טוב או לפחות היה רצון כזה ונגמר
יהיה בסדר
מקסימום יש הקלה מאוד גדולה במוות אני בטוח
אף פעם לא חזרו להתלונן משם
חופש זו התקופה הזו שאפשר להתחיל לשתות קצת יותר מוקדם
גם בשבוע וגם בשעה
לשבת עם כמה חצאי בירה ולבהות בסרט על אדריכלות קומוניסטית אוונגרדית משנות ה-70
להרהר ביופי הבריאה וביופי שלה
GOD HAVE MERCY
היתה בשמרנות
הפטריארכיה השנואה לא היתה השד הנורא אחרי הכל
כל אחד ואחת ידעו את מקומם הטבעי
אף אחד לא הטיף לכלום
לא בכוח ולא בכפיה
כמה כפיה יש בלדחוק מישהי להיות מישהו או הפוך
לשלוח אותה ליום עבודה מ-6 עד 5 בערב כולל פקקים ונהיגה או עבודה פיזית
לך אתה גבר תפרח שם שחרר אותה לבית היא תפרח שם
כל הקמפיין הזה של אימהות מטורללות שמחזיקות את הילדים שלהן ותומכות עם תיוג ברוצחת הילדים שלה
השד יצא מזמן מהבקבוק והוא לא הולך לחזור אליו
וזה די מפחיד
עומק הגיהנום של הנפש האנושית כשהיא לא מוחזקת
לא מאולפת לא מסכימה לקבל על עצמה משהו שהוא מעבר לעצמה
אלוהים פה
זאת הדרך היחידה
החרדים צודקים
והייצוג של הדת בכל מקום בדרך כלל שמרני ויותר נכון
זאת עם השיר (והמראה איזו יפה היא היתה) ג'ולין והיו לה טובים יותר עם הטריו ב-87 והאלבום מ-71 Coat of Many Colors
אז שומע קאנטרי עכשיו לא ידעתי שניגנה כל כך יפה.
כל הדורות נעלמים
גם אנחנו
ובכללי מה שהיה יהיה שוב ולא המצאנו כלום
כמה בורות והתיימרות יש אצל מי שחושב שהמצאנו משהו
המצאת הבדידות
היה לפני ויהיה אחרי
תמיד יסבלו
יותר ופחות מאיתנו אבל זה תמיד כאן
שאפשר לבקש לגבי מישהו
שותה קפה עם קפקא הבוקר כנראה
כל אחד בטוח שהוא חווה את העולם מחדש שהקרן של האור זורחת לו מהמצח או ממקום אחר
אין חדש תחת השמש
הרגש זהה גם אם הוא נחווה בצורות אחרות
תמיד היו מסכנים וסובלים
וצרת רבים לא מנחמת בכלל גם לא חצי
מסורת של בדידות וסבל
100 שנים של בדידות
לא רוצה להגיע ל100 אין בשביל מה
אני צריך להצטרף לאיזה כת של נ נחים שיהפכו אותי לשמח
או שזה סתם השפעה של חומרים
שזה לא שלילי כמו שטרנס מקינה אמר
אבל פטריות זה לא טעים
ואין מי שיקשיב לי
עמוס מוצף נסחף
עוד יום מתיש מלא וגדוש עבר
לאן החיוך נעלם
לאן השמחה הלכה
בטח מתחבאים מאחורי כל מסכים המבדילים ביני לבין....
קשה שקשה
קשה שעמוס
קשה שהרבה אנשים מצפים לעזרה שלי
ומי יעזור לי?
מרגיש לבד
מרגיש בודד
אין אוזן קשת
מרגיש לי כבר שלישון בלילה זה ככ בזבוז זמן
יש הרבה תוכניות הרבה שאיפות
החיים הולכים קדימה ומהר מידי
איך עוצרים את הטירוף הזה
אבא קשה לי אני יודע שהכל ממךומה שאתה עושה לי זה הכי טוב בשבילי
תן לי כח תן לי אנרגיה תן לי מוטיבציה
היאוש מדכדך
קשה לי כל כך הם שתמיד היו עוזרים לי עכשיו אני צריך לעזור להם
וגם להם
ואיכשהוא גם לעצמי
(ואם אתה רוצה, אני פה)
I hate myself for giving in to the bad mood
באמת מרשים שאפשר לעכוב אחרי כולנו עם דרכונים ומאגרים ביומטריים. אי אפשר לקנות מגבונים וסיגריות בלי שיצלמו לך את העינית מכל הכיוונים מה כולם מתרגשים?
ואז קובלים על ילדה אתיופית קטנה ומסכנה שנעלמה ליד הבית, למה לא מוצאים אותה?
אמא ובת יצאו בפיג'מות מיקי מאוס להיעלם, כל הכבוד להן
תמורה טובה לחשבון משלם המיסים, תסריט שלא היה מבייש את נטפליקס או כל סטרים אחר.
הצהיבות קיבלה את המנה שלה, כל תיאוריות הקונספירציה קיימות תמיד פשוט מחפשות כל פעם משהו אחר לרכב עליו.
האנושות בחוסר האונים שלה החולשה האיומה אם לא תהיה הסחת דעת.
ריכול
לשון הרע
חנה ארנדט כבר דיברה על זה כמה חוסר אונים יש בחברה נטולת שייכות כאוטית כולנו הופכים לקרקע פוריה לשקרים וקונספירציות.
השעיר לעזאזל מתחלף זה הכל
עמדתי בבוקר חיכיתי למעלית עד כאן הכל רגיל
נכנס לוחץ 8 הדלתות נסגרות ורגע לפני הסגירה יד עדינה עם לק בצבע צעקני מדי עוצרת את הדלת ונכנסת עובדת צעירה שאני לא מכיר.
לוחצת 5 ונעמדת לידי תוך שניה בחוסר שקט מוציאה את הטלפון ומתחילה לגלול בלחץ פוסטים על אנשים שמדברים על מיינדפולנס מדיטציה והצורך לעצור את המירוץ ולנשום.
היא מקשיבה, קוראת עיניים חצי עצומות מעייפות או משהו אחר וכל פעם שנתקעה לרגע האפליקציה לשניה היא מתחילה לדפוק עם הציפורניים על המסך מתוסכלת שהשלווה לא נטענת מספיק מהר.
המעלית עוצרת ב-5 הדלתות נפתחות והיא שועטת החוצה כמעט דורסת עובד מסכן שעומד שם כי הראש שלה עדיין קבור בסרטון על איך להיות נוכחת ברגע.
הדלתות נסגרו
אני לבד לפחות לעוד כמה שניות מהרהר בכמות הידע שנדחף לי לראש בעל כורחי בשניות האחרונות
עובדת חמודה מאוד ונראית גם חרוצה עדיין נוגע ללב
הפרדוקס
לצרוך שקט בדיגיטל
נלחצים להירגע כמה שיותר מהר
מפספסים את החיים האמיתיים שקורים ברווח שבין הקומות
8
ירדתי
לצאת לאיזה שבועיים משוק העבודה הסזיפי לחיק המשפחה האישה והילדים
לנשום קצת
לא לקום לפנות בוקר
לצאת לנסיעות ארוכות לבזבז כסף על גלידות באמצע שום מקום
לנהוג בחלון פתוח
בכלל לעזוב כל הרגל שרכשת לטובת פסק זמן ממי שאתה למי שאתה
כמה כיף ומתיקות וטוהר יש בילדים הקטנים האלה
שאלות תמימות שעוד לא חוו כלום מהעולם
שעוד לא התלכלכו ממנו
אני מזין את התמימות נזהר לא לפגוע בה
אני שומע איזה זמרת גרמניה ששרה אלקטרוני כבד בגרמנית
לא מבין מילה ממה שהיא אומרת אבל יכול לנחש טוב מאוד שלא כדאי שהיא תהיה בפלייליסט בנסיעות בחופש
הם כבר בחופש
אני אצטרף
אומרים שבהופעות שלה אנשים בוכים
אהיה עובר אורח
ממלא מקום בדרך שזנחתי לא לשווא
לפרנס זה אחת מהמהויות הגבריות שלקחתי על עצמי
אז היום עובד וממחר קצת זמן
תלוי בין הקצוות
כמו ציפור
מזכיר את נובאק והשירים הסלובניים שלו
לעכוב ולא לעקוב
מדאיג ומצחיק
