אני לא שייכת לשם.
רוצה הביתה.
תציל אותי. ה'.
איך שדברים כאלו מורכבים.
איך שהלב הזה עוד פועם. איך איך.
לא רוצה שאף אחד
ינתח אותי
ויחליט עלי
ויחליט מי אני
ומה אני.
אסור להתקרב אלי.
צריך לא לאהוב אותי.
צריך להתנהג אלי כאילו אני לא שווה.
צריך להראות לי שאני אוויר.
צריך להגיד לי שכל מה שכתבתי עכשיו מראה כמה אני בבעיה נפשית. ובלה בלה
אני צריכה לישון. לילות. וימים.
עייף לי. כבד לי.
נפשית ופיזית. וביחד.
אין לי מקום בעולם הזה.
שאנשים יפסיקו לשפוט. יפסיקו.
קראתי ואין קול. רגלי טובעות בחול. בחשיכה אני פוסע. לרדת עוד אנ'לא יכול. ידי כבדות מעול. ושיעבוד פוצע.
וכשאני קורא. אני מחכה. שתענה, שתענה. קראתי בלי מילים. צעקתי בין הצלילים. בין הצללים.
שומע תפילות. עונה בעת צרות. האם צעקתי נשמעת. שומע תפילות. יודע נסתרות. הדממה הזו פוצעת.
וכשאני קורא. אני מחכה. שתענה, שתענה. קראתי בלי מילים. צעקתי בין הצלילים. בין הצללים.
עוד לילה קר. צעקתי נשמעת. אסוף אותי דממה מתעתעת. אסוף אותי. אסוף אותי. אסוף אותי.
עוד לילה קר. צעקתי נשמעת. אסוף אותי. דממה מתעתעת. עוד לילה קר. צעקתי נשמעת. אסוף אותי.
שומע תפילות. עונה בעת צרות. צעקתי נשמעת.
אודי דוידי
כמה שנאה עצמית. כמה.
אני רק מחכה לרגע הזה שיוותרו עלי.
שונאת תמצב הזה שרוצים. שונאת שונאת.
זה מזכיר לי אולפנה. וחמישית.
ומורה מתלהבת. ולחץ מכל כיוון.
מכל כיוון.
ואת הבום בבחירה בעצמי. ואת הכאבים בכל מה שהם רצו ולא הייתי. והלבד. והביחד.
בעכס. זה כואב מדי.
ואת הצפיות האלו. שכאילו אני צריכה להיות או לספק.
ואת ההשוואות אליה. והמועקות. והשברים על גבי שברים שהיו שם.
ואת זה שתמיד לא הייתי מספיק בשבילם. עם כל הכוונות הטובות שלהם.
אעאעאעא. כואבב לי. כואב לי. כואב לי.
אני לא רוצה להיות במקומות שעושים לי רע. ואני אלופה בלהתנתק.
אשכרה 'אני אהיה לי בית לעצמי'. יש עוד הרבה לכאוב על מה שהיה שם ביום ההוא.
אני איתך. מבטיחה לטפל בשרירי הלב שנחלשו, שחייבים העצמה. האזור כואב מדי. מרגישה בהלוויה.
צריכה כוח לקום. ולבחור בלהמשיך. להיות קשובה לעצמי, וכמה שיותר לעצמי, ביחד עם חיבור(מלא) אליך ה'.
זה ככ חי בי. וכמה זה כואב להם המקום המחובר הזה. ואיך בהתחלה זה מתסיס אצלי כעס ורק ביישוב הדעת עולה לי רחמים. ורק בהמשך יעלה לי רחמים של אהבה. איי עבודת מידות. זה מבהיל. זה קשה. ואנוייכי. מה איינוכי. איי. בע. וכואב לי כואב לי. וזה חלק בלתי נפרד עכשיו מהתהליך. ולא בא לי על כלום. אני ככ מבולבלת.
אני לא אפסיק לרצות
אני לא אפסיק לרצות
אני לא אכנע לרעיון הזה
שאי אפשר
ואי אפשר
ואי אפשר
זה עניין של הישרדות
גם אם תגידי לי שדי כבר ונגמר
אין לי ברירה אלא לרצות את האפשר
רונה קינן.
אני צריכה להחליט מה אני עושה עם שירים כאלו.
זה ככ נוגע בי ומנגד, זה ככ רחוק ממני.
צריך להתפלל על זה ממש.
על כל התהיות האלה בתחום של השירים.
ונחת. נחת נחת.
ועוד דברים.
היא שרה את השיר הזה ושומעים שכואב לה. שומעים. והסוף של השיר שורט שורט.
ומי שלא טוב לו עם מי שאני עכשיו שפשוט ילך ממני.
שקט.
אומרים שצליל זה רטט של אויר או תדר
זה לא נכון
צליל זה הגעגוע לשקט.
רגע אחרי שהשקט מופר יש צליל שהוא בדיוק הגעגוע הזה.
כלי נגינה לא מייצרים מוזיקה הם רק מפרים את הדממה, פוצעים את השקט.
הדם שנוזל מהפציעה הזאת זאת המנגינה.
כשמישהו מנסה לדחוס מוזיקה לקבצים או למדוד אותה בתדרים זה חילול הקודש.
חילול המנגינה.
החטא לא באוזן החטא בזה ששוכחים שהמוזיקה לא נמצאת בצלילים היא נמצאת ברווח שביניהם.
בשקט
בחלל
עד עכשיו היו צלילים של סערה שהלכו והתחזקו
ועלו
ונמתחו במתח מטריד
לא השאירו כמעט שקט ומרווח לנשום.
אתמול הכל התפרץ באיזה פראיות של טירוף.
עכשיו יש שקט
ומתחיל הצליל הבא.
כולם מחכים לדעת מה יהיה הצליל הבא
מה נשמע
מה נראה
מה יהיה
מי ינגן
אף אחד לא שם לב לשקט ולמרווח בין הכל.
פיזיקה של צלילים
לקחת קצת חופש
לרדת לסיני
אולי לחלק המערבי שלה
באזור חנוכה, קצת לפני
לסיני יורדים
אחר כך עולים בחזרה
מסע של חורף
למכרות הטורקיז
הצבע שלא מתאים לכלום
עם כלום
גם לא עם עצמו
כמה סמלי.
כשהכל כמו לולאה סגורה צריך לשבור אותה
שניה לפני חנוכה
רגע לפני האור
יורדים מערבה
צבעים
טעמים
צורות
צלילים
מים
חול
שמים
בעלי חיים
עננים
רוח
כן כן
עכשיו.
מממממ
יש שם עבודה זרה
לא נסתכל ולא נכנס למקדשים שלהם
סגור?
😂😂
מאנשים קרובים שאני מכיר והיו שם - התרשמתי שהודו יכולה להיות מדהימה, מיוחדת, למלא אותך בחוויות יוצאות דופן, נופים מדהימים, אך בו בזמן מאוד דוחה ומגעילה. הלם תרבותי, צפיפות, לכלוך, רעש, אשפה ברחובות, עוני מחריד….
הצבעים הריחות... החופש
באלי לטייל הרבה ועם הנופים שם
זורמת גם לסיני
מאוד פופולארי לטייל שם בשנים האחרונות- נראה לי אפילו נהיתה יותר פופולריות מהודו.
(ואחותי טסה לויטנאם בעוד כמה שבועות, לטיול של 10 ימים)
לכו להצביע!
גם בגשם!
