היא עומדת מולו,
כל-כך קרוב,
מביטה לו בעיניים,
רואה את אהבתו אליה,
אבל בכל זאת לא יכולה לגשת,
קיר של קרח עומד ביניהם,
למרות החום השורר בחוץ,
היא יודעת שכל מה שהיא צריכה,
זה להניח את ידיה על הקיר,
ולחמם אותו עד שיימס,
ידיו שלו כבר מונחות שם,
אבל הוא לא יכול לבד,
הוא צריך אותה,
את הרצון שלה,
זה צריך להיות הדדי,
דו-צדדי,
אבל היא לא מניחה,
מפחדת מהמגע,
מהכאב,
מהקור,
עיניו מתחננות אליה:
"רק תתחילי, תראי לי שאת רוצה"
היא מתגברת,
מניחה,
קור הקרח חודר אליה,
צורב את כפות ידיה,
היא מרפה, משפשפת ידיים,
רואה את מבטו המאוכזב,
על שלא התאמצה,
שלא מספיק רצתה,
היא שוב מנסה,
מרגישה איך הקרח נמס אט אט,
ואז מגיעה הצריבה,
מעיפה אותה לאחור בעוצמה,
מותשת,
מביטה בו בחשש,
מזווית העין ורואה,
גם לו קשה,
וקר,
אבל הוא לא מוותר,
הוא רוצה אותה,
לידו קרוב,
רוצה שיהיה לה רק טוב,
נעמדת שוב ליד הקיר,
אך לא מעיזה להניח ידיים,
"אין דרך אחרת??"
היא זועקת בכאב,
הוא מניד בראשו לשלילה,
"זאת הדרך שבשבילך נבחרה"
לרגע קט היא שוקלת לוותר,
לשחרר,
אבל היא יודעת שהיא צריכה אותו,
קרוב,
את החיבוק שלו,
אך היא לא מעיזה,
מפחדת מאותה הצריבה...
עוברים ימים, חודשים,
הוא מחכה,
ובסוף מגיע הרגע,
שבו היא כבר לא יכולה,
מתגעגעת,
מרגישה חסר,
כל-כך רוצה אותו לידה,
אז היא מנסה,
מההתחלה,
מתקרבת,
מניחה,
נצרבת,
את כפות ידיה כבר אינה מרגישה,
מעוצמת הקור,
"כמה עוד יהיה עליה לעבור?"
מנסה לשאוב חיזוק מעיניו,
חושבת על כל הטוב שיביא איתו,
על החיבוק המנחם,
על זה שיהיו כבר קרובים,
דמעות זולגות מעיניה,
והנה,
יש שכר,
הקרח נמס,
שכבה אחר שכבה,
דמעה ועוד דמעה,
ופתאום היא מוצאת את עצמה עומדת מולו,
בלי שום מחסומים,
והוא מתבונן בה ואומר:
"חיכיתי לך, בתי,
הניסיונות שהבאתי עליך היו כולם מאהבה,
רציתי כבר מזמן להרגיש את הקרבה,
אך יותר מכל, רציתי שתיהיי איתי מבחירה"
היא לא מצליחה לדבר,
מאושרת,
נופלת אל בין זרועותיו,
לוחשת:
"אבא!! חזרתי בתשובה,
מאהבה..."