להשתמש בכך כלל.

זה נכון שאם למשל ילד נותן מכה קשה לאחיו, ומקבל איזה פליק כזה בליווי "זה כואב לו".. אז יש בכך המחשה כלשהי בשפה במובנת לו שמשהו כאן לא בסדר. 

זה ממש לא חייב לבוא מתוך "חוסר שליטה" של מי שעושה את זה - אם הוא פועל מתוך שיקול דעת וללא כעס - וגם לא משהו שגורם שילד יעשה/לא יעשה דווקא מתוך "פחד". סוג של המחשה. 

אבל למעשה, לדעתי לרוב אין בכך כל תועלת. זה לא טוב. לפעמים גם הופך להיות לא משהו נדיר, ואז משאיר אצל הילד רושם לא טוב להמשך. בפרט שלא פעם דברים באים מאיזו היפראקטיביות ואי אפשר שזו תהיה ההתנהלות הקבועה על הילד.

אפשר כשצריך "פעולה" כלשהי, לתפוס יד או כד'.

העיקר זה הדיבור, כל ילד ברמתו, טון הדיבור.

כמובן, גם לגבי דיבור צריך לשים לב. להעליב ילד, זה בד"כ יותר גרוע ממכה..

במכה לא קשה בישבן, ולא מתוך כעסנות, זה לא עושה לילד רגיל שום דבר. גם לא פחד.

ואין בכך שום דבר שיגרום לילד להיות אלים,

ובוודאי שעצם ההסתכלות כאילו זה אומר ש"פותרים בעיות בעזרת אלימות" היא עצמה הבעייתית.

כבר עמד על כך הרב דסלר בספרו.

מי שעושה דבר כזה מ"אלימות", זו בעיה אצלו.

כמו שכתבתי, סוג של המחשה, בשלב ששפת ההסבר בלבד אינה נהירה ומשפיעה דיה.

אלא מה?

שאני חושב שאכן בזמננו אין לזה מקום. וכמו שהסברתי.

החשש להיזק הוא גדול מהתועלת. ואת התועלת אפשר להשיג בדרכים טובות יותר.

הוא, כאשר זה הופך להיות דבר "רגיל", כשזה בא מכעס, כשזה בא בשלב לא מתאים בחיים וכו'.

אם ילד ירביץ חזק לאחיו, ויקבל תוך כדי גערה גם מכה ממחישה בישבן, לא יקרה לו כלום.

אלא, כמו שכתבתי, דעתי היא שלמעשה אין בכך צורך.

ואני  לא מסכים עם זה שדברים כאלה מההורים הם אלימות. זה כינוי שלא שייך לענין, כשדמובר בהורה שלא מאבד את הראש. הם צורת חינוך, שבעבר היתה מקובלת יותר, והיום פחות מתאימה.

וזה ממש לא כמו אדם זר. כפי שכתבתי, בספר מכתב מאליהו מעיר על כך, שהגישה הזו עצמה היא חלק מההריסה. ברגע שחושבים שהורה זה "כמו אדם אחר אלים", אז ממילא זה מה שיכול לגרום גם לאלימו של ילד. כשהורה אינו נתפס ככמו אדם אחר - וברור שאצל הורה נורמלי, גם מי שנוהג כך, הענין הוא אחר לגמרי ורוצה בטובת ילדו ולמנוע אותו מרע - אז ילד גם לא יעלה בדעתו "להשאיל" מההתנהלות הזו כלפ יחסו עם החברה.

אין לי ענים להמשיך בדיון, גם כי אין לכך סוף.. סה"כ הגישות די הובנו.

וגם, כי למעשה אני חושב שלא טוב להשתמש בזמננו בכלי הזה.

כשאדם שקיבל מאבא שלו מכות, וגדל להיות איש משפחה לתפארת, שחי חיים נורמליים ולא אלימים. ואומר לך שלעיתים הוא מעניש את ילדיו באופן פיזי - זו בחירה שלך לומר "הנה הנה, הוא גדל אבא מכה".

אפשר לומר הפוך לגמרי: אדם ראה שעליו זה לא השפיע לרעה, הוא גדל טוב ונפלא, הוא רואה שזה היה רק לתועלת, ולכן הוא לא מאמין בכל ההפחדות המיותרות...

זה בערך כמו לרסס נגד פילים ולהוכיח שזה עובד - שהרי אין בסלון שלך פילים...

בפרט, כשאנשים גם אומרים שאין להם שום כעס על הוריהם, אלא רק הערכה.

וביותר: היה אפילו שרשור בפורום נוג"ה בו מספק ניקים הזכירו שיצא להם לקבל קצת..., והם עוד לא בגיל של להיות בעצמם הורים אלימים, וכתבו שאין בהם כעס והם מבינים וזה היה לתועלת. 

ובוא, כולנו יודעים על כאלו שעברו התעללות וכן כועסים על ההורים שלהם, כנראה שבכל זאת שי הבדל בין התעללות והורה אלים לקצת פאצ'ים מחושבים, כשהילד מפנים וחש שהאב רוצה בטובתו.

למעשה, הכללת כל מכה שתהיה כ"אלימות" ו"להרביץ לילדים" זו שטחיות מהזן הגרוע ביותר, ויותר גרועה מכל הכללה שבעולם.

אין שום קשר בין אדם שמתפרץ ומשתולל בזעם, לבין אבא שלוקח ילד, בנחת ובאורך רוח, אומר לו "מה שעשית עכשיו זה חמור מאוד, אסור לעשות דברים כאלו, ומי שעושה צריך לקבל עונש" ואז נותן לו פאצ' בישבן. שום שום קשר. וכל מי שאומר אחרת הוא גם שקרן וגם עושה עוול הרבה יותר גדול מהמכה לילד...

לא יודע מי הצליח להסביר שם ומי לא, אבל התועלת ברורה מאוד, כשהיא לא מגיעה מתוך כעס וכו' אלא באופן שתיארתי - אין המחשה טובה כמו זו.

הגר"א כותב באיגרתו לאשתו - שאם ילדים משקרים שתתן להם מכה, כדי שיפנימו את חומר המעשה. נדמה לי שהחינוך שלו דווקא הצליח לו...

ושלא יספרו לי סיפורים. ילד מרגיש טוב מאוד מאוד מאוד מתי אבא מכה אותו כי הוא מופרע ואלים שלא שולט בזעמו, ומתי אבא מרגיש יחד איתו את הכאב ומאחל לעצמו אלף פעם שלא יקרה שוב, אבל רוצה לחנכו ולהדריכו בדרך הישר.  הילדים מרגישים את זה הרבה יותר טוב מאיתנו...

א. לא הבנתי את הפלפול. מכל מקום טענתי היא שיש להבדיל ב"סכינא חריפא" בין מכות של זעם למכות מתוך שיקול דעת ועדינות. המציאות מראה שאנשים רבים שחונכו על ידי הוריהם כולל שימוש פיזי, וגדלו להיות אנשים לתפארת ולא אנשים אלימים.

אני נוטה להאמין שגם המחקרים המדוברים לא נעשו על ילדים שקיבלו פאצ' בישבן, אלא על ילדים שהוכו בזעם וחוסר שליטה.

והאמת? גם אם לא, בתרבות הפוליטיקלי-קורקט בה אנו חיים, המחקרים האלו לא מרגשים אותי בכל מקרה.

ב. לא ידידי, אתה לא קראת מה שכתבתי.

התועלת היא שהילד מפנים באופן מוחשי את חומרת הענין, הוא מבין כמה זה מפריע לאב (ולכן, אגב, שוב: מדובר כשניכר מהאב שהוא עושה זאת בכאב. אחרת זה באמת סחר תועלת, מלבד שזה מזיק. עצם המטרה לא הושגה) עד כדי שהוא הוכרח להכאיב לו. 

הבנה כזו נחרטת בילד הרבה יותר מהדקות הקרובות.  כשהילדים של הגר"א שיקרו ובתמורה הוא נתן להם פאצ' - הם הזדעזעו וקלטו כמה חמור לשקר, ושפוט הפסיקו לשקר. לא לדקות הקרובות אלא לכל חייהם.

לא פוליטיקלי קורקט? שלא יהיה.

זה כמו לאסור נסיעה ברכב בגלל תאונות, ולהתעלם מההבדל בין נסיעה עם חגורה לנסיעה בלי. זו ההשוואה הנכונה.

יש לנו בהחלט דרך - והיא כפי שפירטתי. אני ערב לכך ששום ילד שיקבל מאבא פאצ' בצורה האמורה, לא יקבל שום מחלת נפש מהרשימה שלך. נאדה. כל קישור בין הדברים האלו שנגרמים ע"י הורים אלימים "פשוטו כמשמעו" להורה שמעניש בצורה מושכלת, הוא דמגוגיה פשוטה.

ומה לעשות, לעם היהודי יש רפטואר עשיר של ניסיון בנושא.  אני לא חשוב שיש לנו מה להתבייש בראשונינו ואחרונינו. סליחה ב'מת.

הדמוניזציה שהעולם המערבי עושה לזה היא השקר. לא הביטוי שלי.

הגיחוך שהופך אדם כמו הגר"א או החפץ חיים, לשווה ערך לשיכור שמתפרע בבית והילדים מתחבאים ממנו מתחת לארונות, זה מה ש"שוכח מה עומד מאחורי זה".

זכותך לרחם. אני מרחם על מי שגדל להורים ששונאים אותו.

"חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, שׂוֹנֵא בְנוֹ"

וגם "מחקרים" בנושאים כאלה, כמובן לא "חוקרים" ספציפית לפי סוגי אנשים, ויש בהם השקפות עולם.

עם זה, כפי שכבר כתבתי, לענ"ד כיום עדיף לגמרי בלי זה.

וכנראה שמכל מיני סיבות, הנזק של "הדרכה" כזו, עלול להיות מרובה על התועלת, במכלול. אם כי אכן אסור למפרע להכליל שזה מה שקורה (כמה שזה נשמע מצחיק, יש כאלה שבבגרותם זה דווקא נשאר אצלם כאחת החוויות היותר משמעותיות מה"תקשורת" עם ההורה, במובן החיובי.. תחושת הצער של ההורה, ההעמדה במקום.. הדבר היחידי שמצער אותם, זה שציערו את אביהם..)

וכתב הרב וולבה זצ"ל, שהרב לאפיאין זצ"ל, חסיד וקדוש, שגידל עשרה בנים מפוארים, אמר שלמפרע הוא מצטער על כל מכה שנתן..

מבחינתי, וכמו שכבר כתבתי לעיל - מי שיחיה על מכות כל הזמן - יוזק. אבל מי שמידי פעם בשעות הצורך יקבל, ובצורה שקולה, - לא יוזק. ולא כי סטטיסטית יש פחות סיכוי, אלא כי יש כאן שוני מהותי. ה"עיתים נדירות" הם לא סיבה לפחות נזק, אלא סימן לסגנון שקול ואחראי. שוני עצום ומהותי.

השוני הזה, שבין אבא אלים לאבא כמו הגר"א.

וחבל שאתה בוחר להתעלם לאורך כל הדרך מהעיקרון הזה.

ויש לי גם אלוקים ותורה שהוא נתן.

המחקרים, אגב, גם כופרים בקיומו.

וקצת מצחיק שאתה באמת מצפה שאני אקח ברצינות מחקרים בנושאים שברור שהמגמה היתה צפויה בהם מראש.

קח לך כספקולציה מקרה שבו חוקר יגלה שבאופן מסויים מכה דווקא לא תזיק נפשית. כמה אחוזים אתה נותן שהוא לא יושתק?

הבחירה להאמין אוטומטית לכל מחקר מוטה בעל אג'נדה, היא זו ש"חבל".

אה, וגם קצת המחשבה שדוד המלך, שלמה המלך, רבי יהודה הנשיא והגר"א מוילנא - כולם היו אלימים, ולא הבינו בנפשות של ילדים.

וגם טיפה ההתעלמות מהמציאות בת שלשת אלפי השנים - שהוכיחה שהילדים של אותם "גברי אלימי" הנזכרים דווקא יצאו אחלה חבר'ה.

ובהמשך לויכוח הישן שלנו, כשחז"ל קובעים דבר כהלכה אני לא מוכן לקבל את ההנחה שהמדע יכול לבטל אותה. תודה באמת.

ואני לא אפסיק לחזור על הטיעון שלאנשים האלו זה הצליח משום מה, למרות שאתה מתעלם מזה לכל אורך הדרך.

א. אין ראיה אפילו לנזק של מיעוט. אצל כולם זה הצליח.

ב. אם ברוב המקרים זה הועיל ובמיעוט זה הזיק - לא מפסידים את הרוב. (בשונה מחגורה, שאין שום ענין לא לחגור)

אבל אני לא מסכים עם ההגדרה "אלימות" שאתה חוזר עליה שוב ושוב, כחלק מהינסוד התודעה ששם בשורה אחת את הגר"א עם איזה שיכור מופרע.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....