גם היום, כשאני אדם בוגר החי בביתו ומפרנס את עצמו, הצלקות משפיעות על חיי.

בלי להתייחס לעצם הנושא, שכבר הבעתי לגביו לאן דעתי נוטה, בכמה הזדמנויות כאן.

אם אתה סבור שבהכרח הורה שמשדר ש"מכה קלה בכנף מתוה כיוון", יגרום שילדים ינסו את זה על אחרים - זו בעיה בתפיסת המקום של הורה תקין אצל ילד (ואם אתה עוסק ב"ניתוחים" - אולי אדרבה..אינני יודע. אולי זה שחווית לטענתך יחס כמו שאתה מתאר, "חוסר קבלה קיצוני", הוא זה שגורם לך לאי ההבדלה הזו. למחשבה שילד "מעתיק" מההורים אל החברים? כך טוען הרב דסלר זצ"ל, שהמחשבה הזו נובעת מתפיסה של תרבות מעוותת את מקומם של ההורים באופן עקרוני).

וזה ממש לא "דבר מוכח" .לגמרי לא. היום רגילים לזרוק על כל נושא, "דבר מוכח".. 

ילד שיגדל להיות ילד אלים בגלל מכות שקיבל בבית - זה ילד שקיבל בבית מכות של אלימות. גדל אצל אדם של"ע הוא בכללי אדם אלים, וחלק מזה גם היה בבית.. דהיינו, קודם כל יחס של טינה (אגב, יחס של טינה, הצטברות של תיסכולים, יכול לגדל ילד שפורק את תסכוליו על הסביבה, אפילו אם לא היתה מעורבת בכך כל מכה פיזית...), של פראות, והצד הפיזי היה אחד הביטויים של זה..

באופן נורמלי, אצל הורה נורמטיבי, ילד מבחין לחלוטין בין התוכחה והצער על התנהלותו שהתבטאו בתגובה כזו - לבין יחס שלו אל חבריו וסביבתו. כמובן, "חוקרים" שבעצמם לא מכירים מציאות כזו - יגיעו למסקנות שמתאימות למציאות כמו שתיארתי לעיל.

כפי שכבר כתבתי כאן, אני לא חושב שיש ענין בזמננו בחנוך בצורה כזו. אפשר להשיג תוצאות טובות יותר בדרך אחרת שמתאימה יותר כיום. אבל לא להקצין לאמירות קשות על אנשים טובים ורגילים (בכלל, כדאי להבחין על מה מדברים... רק בשלב מאוחר יותר של קריאת חלק מהתגובות כאן, הבנתי שיש כאלה שמתייחסים למקרה של ילד קטן שרץ אל הכביש וכד'.. שוב, אני חושב שהתוצאה האופטימלית לא תושג דווקא כך. אבל לעשות מהורה כזה "אדם אלים"?.. ולחשוב שילד לא תופס מה זה מביע?... הגזמה גמורה).

וכמו שכבר אמרו, פליקים בישבן וכד'.. היו צורת תגובה מקובלת בדורות לפנינו במקרים של חוצפה או הכאת אח אחר וכד'. וכפי שרגילים לומר - גידלו דורות מפוארים... (אגב, גם אז היו אנשים מופרעים, סתם אלימים נפשית או פיזית, והם  גרמו לבעיות קשות ל"ע..). אבל כמו שגם תעניות וסיגופים היו דרך מקובלת בדורות קודמים והיום לא; כמו שלפני עלית תנועת החסידות היה מקובל שהמגיד מגיע לעיירה ומתאר בצבעים חיים איזה עונש יקבלו עוברי עבירה וכל הקהל היה מתמוגג - וכבר זמן רב שזו אינה דרך המלך.. - כך גם בנושאים כאלה יכולים לחול שינויים.

ובכללי, דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום. להרבות חום, אהבה, עידוד, הכוונה; וגם הערות וגבולות ניתן בדרך זו.

בלי איבוד שליטה שגורמת נזק.

כך שעדיף שלא להכות גם אם הכי נראה שצריך

שמתמקדים אם הכאה כן או לא.
מפספסים את הסיבה בגלל המסובב..

והיום יש  בתים שמשתמשים באלימות מילולית  הרבה אחרי גיל 20, בגלל הסיסמאות של כן או לא הכאה במקום מה זה חינוך..

אני נגד זה אני חושבת שפעם הורים היו עושים את זה יותר

היום אנחנו בעידן מודרני 

אם הילד עושה משהו ממש גרוע אפשר לתת מכה מאוד עדינה ביד אבל גם את זה אני לא עושה אין לי לב להרים יד על הילד שלי 

יבין שכאן הוא עבר את הגבול ושזה מעשה חמור במיוחד שעליו לא חוזרים. אלא אם כן ההורה בעיניו הוא אדם רע מלכתחילה וזה לא סביר במשפחה נורמטיבית

אני לא מוכן לראות את הילד מסכן את חייו ולקחת את זה לשיחה, זה לא קורה בגיל שאפשר לשוחח וחייב להבהיר לילד שזה אסור

, כשהם קטנים שאני נותן מכה על היד. זה קורה בעיקר סביב התפרצות לכביש, הורדת חגורה בזמן הנסיעה וכו. נדיר אבל קורה, לרוב פעם בודדת או פעמיים לכל ילד. אני מדבר פה עד גיל 3 לרוב.
שוב להבהיר, אני לא אבא מכה, אני לא מרים יד על ילדיי, בעניין סכנת חיים אני גורס שמכה על היד או צעקה מבהירים גם לילד קטן שזה אסור. 

קרו פעמים שאיבדתי שליטה ונתתי מכה (אחת) מתוך כעס- שוב פעמים בודדות, זאת התמודדות שלי (כילדים חטפנו, לא היינו מוכים אבל כשאבא כעס על לימודים או חוצפה זה נגמר במכה או שתיים) ככה גדלתי ואין ספק שזה משפיע. נלחם עם זה יום יום וכמו שאמרתי אני לומד מכל איבוד שליטה לזהות למה זה קרה ולהזהר לפעם הבאה.

זה כלשעצמו - בלי ייסורי מצפון, מספיק ראוי וחשוב לילד כדי לגדול ביציבות.
גבולות ברורים, והורה שלא מתנצל ועושה זאת לשם חינוך - זה מתנה!

מי שלא מבין את זה - 
נותן חינוך חלבי לילדיו.. בעולם שכולם בו טורפי נבלות..

והדימוי לטורפי נבלות הוא למקומות שפלים שאדם יכול להגיע אליהם..
לא לאנשים.
חינוך חלבי לא מאפשר לילד להתמודד עם האתגרים בחיים.

ילד שלא מקבל גבולות ברורים. יתקשה להתמודד עם החיים.
עדיף שיקבל את זה ככה, מאשר לא יקבל את זה בכלל.
במקרה הזה - שים לב שהחמאתי לאבא על הבחירה שלו להציב גבולות ברורים ולא להתנצל עליהם.
לא דירבנתי אף אחד להכות.

ומתחילים לספר סיפורים של יפי נפש - 
גם לא מציבים גבולות ברורים לילדים שלהם, ואם כן - גם אוכלים ייסורי מצפון על כך.

ואת השפה הקבועה בבית לפליקים וסטירות..
זה מדהים שאי אפשר לדון בנושא הזה בלי שאנשים יקצינו תגובות כמו של מגירה פתוחה
ויהפכו את הבית למינימום מוסד לעבריינים צעירים.

לא יושבים על מכות נקודתיות של חינוך.
אלא על שפה של אלימות כללית.
ככה שלא ברור איך אתם עושים את ההיקש בין זה לזה..

והיא בד"כ מפרשת את המחקר בדרכה.
מה עומד מאחורי המושג "מכות חינוכיות"..
אם זה עדיין אובדן עשתונות בסופו של דבר (אובדן עשתונות ממשהו לא חינוכי שהילד עשה) - זה לא חינוכי.

את זה למודעות!
היא לא מחקר..
את הסטטיסטיקות על סימטריה באלימות בין נשים לגברים אני לא מביאה מהכתבה.

מושכלת ולא מתוך אובדן עשתונות.
לכן זה לא הוצאת כעסים ומתחים על הילדים.

במקרי קיצון זה נדרש לעיתים.
כל עוד זה נובע מבחירה מודעת ומושכלת של ההורה, ולא מאובדן עשתונות - זה בסדר גמור.

אותי לימדו שצריך גם חסד וגם גבורה בשביל איזון.

ולהבין שהוא צריך להבין כאן ועכשיו שזה לא קורה שוב?
שההחלטה על סטירה מגיעה מקור רוח מוחלט?

זה שאתה לא מכיר את זה, לא אומר שזה לא קיים.

ומאמינה בה.
מי שבוחר לעוות ולעשות מהדברים הכתובים פה - מה שהם לא- זה אתה.
אבל אפשר כבר להסכים שאנחנו לא רואים את העולם באותם עיניים.
אתה יפה נפש שמאלן.
ואני פסיכופטית מעודדת טרור..
עכשיו - אפשר להפסיק להגיד לי איך אני צריכה לכתוב ומה?
זה קטע בפורומים שלא הכרתי.

יגיעו למקומות בעייתיים בלי קשר למה שאני אכתוב פה.
אם הייתי כותבת את זה על כל הודעה שנראית לי מסוכנת פה - 
חצי מהפורומים היה מסומן..
זה הרי כל הודעה שאני לא מסכימה איתה.
אז תיאלץ להתמודד גם עם התגובות שלי.

ככה זה כשאתה נער גבעות וגם עושה תואר במשפטים, מישהו צריך לעצור את זה..

שכוללות הטפה חוזרת ונשנית - לא מוצאת חן בעיני..
תיאלץ להתמודד עם המציאות שאני חושבת אחרת ממך ודעותיי מתקבלות או לא - 
מסוכנות ככל שיהיו בעיניך.

לא רואה עוד מקום להגיב לך כשאתה עושה זאת.
רוצה לדון עניינית? תפאדל.
רוצה לסתום לי את הפה - דבר לקיר.

נסכים שלא להסכים

 

לא קראתי מאומה מן השיח ביניכם.

אבל ההערה העוקצנית הזו, בבחינת כביכול "מכה מתחת לחגורה", אינה במקומה.

אני בשום אופן לא רוצה להיכנס לענין הזה (ומבקש גם ממך לא להיכנס בניצלו"ש לנושא הזה כעת) - אבל כמי שיודע פרטים על המדובר, זה אחרת לגמרי-לגמרי ממה שהתפרסם.

ראוי להתנצל.

כל טוב.

תמכתי בתג מחיר.
והייתי מוכנה לשבת על זה גם יותר.
הם ניסו לסנדל את זה עם טיעון שאמרתי דברים דומים על חיילים.
למרות שגם השופט אמר להם למחוק את הטיעון הזה כי הוא לא יעמוד במבחן ההוכחות בניהול התיק..
עד שעברתי הפלה - ושם החלטתי להודות במה שירצו ושיעזבו אותי.

הבעיה איתי היא לא שאני צודקת, אלא שאני אומרת מה שאני חושבת.
אתה לא מתווכח על הצדק שבדבריי, אלא על האם מותר לי לכתוב אותו - 
אז במחילה מהדיקטטור - תיאלץ להתמודד עם קיומי ודעותיי..

אגב - אתה מתהדר בכך שאתה לא מכה את ילדיך -
אבל שכחת מ"ארור מכה רעהו בסתר", כאן אתה מרשה לעצמך להיות אלים ופוגעני.

ועל הדרך אתם גם מנצלשים. 
רוצים לדון דיונים אישיים - יש שיחה אישית בשביל זה. 
@or1900 @אלירז @מעורב

לפורום הזה יש כללים וצריך לכבד אותם.

אם הוא מעוניין לקיים דיון כזה מול כולם שילמד לעשות אותו בדרך יותר מכובדת ומכבדת.
לרדת לפסיים אישיים לא מקובל. 

בבחינת "אוי לרשע ואוי שכנו". 
וחלילה אני לא קורא פה לאף אחד או אחת רשע -  אז לא להבין אותי כך.

תקרא בעיון את מה שנאמר ותבין שאתה מטמא את טהור 

תשתדל לקרוא ולהבין את התגובה לפני שאתה מגיב.

אם תגובה מסוימת בעיניך פוגעת (מידי) או שמקומה לא בפורום אתה יותר ממוזמן לדווח לי 

אין לי משהו איתך או עם כל כינוי אחר בפורום באופן אישי.
(אם היה כתוב דיוק את אותו הדבר - רק בכינויים היו הפוכים או אחרים - הייתי פועל בדיוק באותו אופן)

שזה קו אדום בוהק בעיניך.

אבל לא להשתמש בטיעונים אישיים שאינם ממין הענין.

אדרבה, אמירה כמו "זה קו אדום בוהק בעיני" - ללא ירידה לנושאים אישיים שמלבד שאינם נכונים גם אינם ממין הטענה - תשיג יותר את המטרה. זה אומר חד וחלק את עמדתך בענין.

ממש טוב לכולנו, להרגיל את עצמנו לדון, גם להתווכח לפעמים אפילו בצורה חד משמעית, ממש לגופו של ענין.

תגובה יפה.
אם אתה יודע שילדיך לא זקוקים לזה - נהדר.

עכשיו אני מרגיש מה זאת בגידה 😥

אני שמעתי ממישהו, מהדור שלפני הדור שכותב כאן בד"כ,

שהוא זוכר כל מכה ומכה שקיבל מאבא שלו (זה כמובן לא קרה כל שני וחמישי) - אדם נפלא ועדין נפש - לטובה.

רק מצטער על שציער אותו..

על כגון דא אמרתי, שלדעתי יש שינוי בדורות האחרונים. וגם שיש ענין "למיגדר מילתא". סוג של "גדר" כזה.

[אגב, הרב אליהו דסלר זצ"ל כותב, שהמחשבה שמישהו שאביו היכה אותו ייהפך לאדם אלים ומכה - באה מערעור התובנה הבסיסית של הורים וילדים. באופן נורמלי ומתוקן, ילד תופס את אביו לא כאדם זר, אלא כאבא שלו שאיכפת לו, רואה עצמו אחראי על חינוכו ועל תוכחתו, אחראי עליו - לא כאילו סתם "אדם". ועל כן גם לא יעתיק את זה למחוזות אחרים.

כמובן, מדובר על אבא כזה, שהוא באמת אדם נורמלי ומתוקן. לא איזה "פורק עצבים" באיבוד עשתונותיו או מבעיות אחרות שיש לו, ל"ע.

ומכל מקום, דבריו נכתבו עקרונית, ולא היום. אינני יודע אם היום היה אומר את זה גם בתור "הלכה למעשה".

אבל גם היום חשוב לדעת שהורים זה הורים. לא להפוך את סדרי המציאות..]

תראה, אני מוכן לשמוע דעות שונות והכל, אני מאוד פתוח ומאוד רוצה ללמוד מכל אדם.

ספציפית, האמירה שלך גורמת לאנשים לחשוב בצורה לא נכונה ולפגוע באנשים אחרים, ואין לה מקום בכלל בעולם.

אם אתה תגיד את הדעה הזאת, אנשים יקראו אותה ויאבדו כל חוש אחריות. מה שיקרה זה לגמרי תוצאה של מה שאמרת.

ואנחנו, כציבור, לא יכולים לקחת אחריות על התוצאות, לכן אנא ממך, הדר (מלשון "הדרה") עצמך מהשיח המכובד הזה.

(ציניות, כן? תחשוב על זה, וכן, כל זה מסתתר באמירה "מסוכן")

לא ראיתי פה אנשים שמסכימים לא להסכים.

ראיתי פה אנשים שטוענים שכל הרמת יד היא מחוץ לתחום (גם כשאני אומר את המשפט הזה אני שואל את עצמי "וכי יכול להיות אחרת?". אולי גם זה מההשפעה של סיסמאות ולא של בחינת דבר לגופו.)

ככה נורא פשוט- או שאתה לא אלים בכלל, או שאכלת אותה.

ואז יוצאים מהבית ומסתכלים- מישהו לא פסל אלימות מכל וכל => אי אפשר להגיד שהוא לא אלים בכלל => אכל אותה.

אני מגנה אלימות מכל וכל => זה אומר שאני לא אלים בכלל, כי אני מגנה => אני סבבה, חסכתי צלקת מהילדים.

תהיה מכה קטנה על היד.
דברים קיצוניים כמו חוצפה חמורה מאוד או מעשה חמור מאוד.
מכה קלה. לא מכאיבה ומשפילה. מדין חינוך ולא מאובדן עשתונות.
וגם זה רק עד גיל 5.

כאילו הייתי זורמת עם ההערה אם היא היתה "חשבתי שאת בעד מכות רק לערבים.."
אני לא בעד מכות. 
זה כלי שלפעמים נאלצים להשתמש בו.
בחינוך עדיף פחות. לעיתים צריך! מדין חינוך.

ילד קטן שמכניס יד לשקע, או שירביץ שוב ושוב לילד אחר, ויקבל מכה קלה על היד - לא יקרה לו מזה שום אסון..

כך גם אם דיבר בהשתוללות חריגה אל ההורים, וקיבל המחשה קלה על הפה שלא מדברים כך.

אבל האמת, שעם הזמן רואים שאין בכך כל צורך. משיגים תוצאה טובה יותר, ובלי זה.

[צריך גם לזכור שגיל כזה עדיין אינו ממש גיל חנוך. אם כי יש בו כבר דין "להפריש מאיסור" על ההורים]

כנראה שכל אחד כאן מדמיין גילאים שונים כשהוא מדבר על נושא כזה. אולי כל אחד לפי מה שמכיר והתמודדויותיו..

"גם אם נתתי לילדה שלי מכה כמה פעמים מתוך איבוד עשתונות- זה לא אומר שאני אלימה!!
זה אומר שהיא הצליחה להוציא אותי מהכלים בצורה שאף אחד אחר בעולם לא עושה!!!"

זה בדיוק כמו "גם אם נגעתי בה בלי שהיא רצתה, זה לא אומר שאני אנס!!

זה אומר שהיא התלבשה בצורה חושפנית וגרמה לי להימשך אליה בצורה שאף אחד אחר בעולם לא עושה!!!"

הילדה הוציאה אותך מהכלים?

קחי כדור הרגעה, תספרי עד 10, תלכי לחדר שלך עד שיעבור הזעם, תשלטי בעצמך.

ככה בדיוק, אבל בדיוק, נראית אלימות הורית שמגיעה מתוך התפרצות כעס.

זאת הדרך הבטוחה לגרום לילדה שלך להבין שאם מישהו מוציא אותה מהכלים - אז זה לגיטימי להרביץ לו.

עד עכשיו, גם אלה שתמכו כאן במכות, כתבו שזה לא מגיעה מתוך כעס אלא מתוך שיקול קר שזו טובת הילד.

והנה יצא המרצע מן השק, המכות מגיעות מתוך איבוד עשתונות אחרי שהילדה "הוציאה אותך מהכלים".

וכמוך עוד הרבה אמהות. שרחוקות מלהקרא אלימות.

וזו, לצערי, תגובה מאד אלימה... 

ומי שמכיר מ"כאן" את הכותבת הזו, המכונה "בת 30", יודע שהיא אחת האימהות הותר מעולות שכאן.

אני עצמי, שב"ה יש לי כבר נסיון בחיים, עם הרבה גילאים, ממש למדתי לא פעם מדבריה. קראתי דברים שכותבת, וקרה שעיינתי שוב - כדי להפנים... גם קרה ש"למדתי למפרע", ואמרתי לעצמי, חבל שלא חשבתי על זה מקודם...

את כמובן לא "הורה אלים".. וגם לא אדם אלים.

ולהעביר לדבר כמו שתיארת את המושג של "האשמת הקרבן", זה עצמו בעיני אלימות. אי הבחנה בסיסית בין עולמות שונים לגמרי.

מה שאת מגיבה כך, זה כי כל מכלול החיים של האחריות על הילד, הוא עלייך. הרי על מישהו אחר, בכל גיל, שהיה "מטריף את דעתך", לא היית מוציאה כך את רוגזך.

אז יאמרו שאדרבה, זה כי הוא כביכול "בידייך" - אלו שטויות לדעתי במקרה כמו זה (למרות שזה נכון לגבי אנשים אלימים. לא את ולא שכמותך). זה כי יש מכלול של חיים בין הורים לילדים, שאינו קיים במקום אחר. את מאכילה, מחנכת, קמה בלילה, מנקה את הילדים - אז יש לך תחושה טבעית איפה זה חלק לא חריג-בצורה-קיצונית מהסימביוזה הזאת, וגם הילד חש את זה (גם לא כל הילדים אותו דבר)... ולכן הוא לא ייעלב ולא ייפגע, בצורה שהיתה קורית אם מישהו אחר היה עושה לו את זה. הוא מרגיש: אמא אוהבת, מספרת, מחבקת, נותנת פליק כשהצלחתי להוציא אותה מהכלים... זה לא "מכה" של אלימות. אפשר לחלוטין להירגע.

רק שכבר אמרתי, שנסיון החיים למפרע, גם של כאלה שנהגו כך, מראה שבעצם אפשר להסתדר אחרת..

וגם שעדיף "לגדור" את הענין בדרך כלל - וזה נותן כחות אחרים, של צורת שיח מגיב גם מאופק, שמשיג אותה תוצאה. אולי יותר.

אבל צריך להבחין היטב: יש הבדל בין גישה עקרונית, כשדנים מה ראוי לכתחילה בזמננו (בדרך כלל.. יתכנו גם חריגים) - 

לבין העמדת הדבר על אותו מישור של, חלילה, סתם "אלימות"  לבני אדם ח"ו. ולבין "שיפוט" של מי שקורה לו - והוא אדם נורמטיבי, אוהב ורגוע בכללי, ועוד לא תמיד מצליח אחרת - כאילו הוא "הורה אלים". חס ושלום. רחמנא ליצלן מהאי דעתא.

ןהאלימות לא מגיעה מהבית..
מכה של חינוך אינה אלימות. וכשהיא ניתנת מתוך מחשבה עמוקה על טובתו של הילד - 
זה מה שהילד מפנים..
(אלא אם כן, ההורה סוחב אח"כ שנים ארוכות ייסורי מצפון, ואז הילד מבין שההורה שלו לא חשב על טובתו)

אני בשוק

"בעיני זה הרבה יותר אלים לקרוא לבן אדם הורה מכה, מאשר לתת פליק קטן על היד של הבן שלך כשהוא עושה מעשה שלא ייעשה"

יש פה הרבה עומק במשפט הזה, תודה.

אני יכול לקחת אותו להרבה כיוונים, נראה לי שבאופן כללי הוא מבטא את ההרגשה שלי שיש פה הרבה "פוליטיקלי קורקט"- התנגדות למכות מתוך כך שזה ברור שצריך להתנגד אליהם.

שזה לא דבר רע.

הדבר הרע הוא ככל הנראה לחשוב איפשהו עמוק בפנים שכל עוד אתה לא מכה זה בסדר.

יש להדגיש- כמובן שהמשפט והאמירה שלי לא מוכוונים אישית לגבי אף אחד מהדיון, מה גם שאם אני אשאל כל אחד פה האם אלימות היא בסדר, הוא יגיד שלא.

זה יותר ההרגשה שאני אישית קיבלתי מהדיון, ככל הנראה בגלל שאני שופט אנשים לשלילה, ולא בגלל שאנשים פה טועים במשהו.

אלא שבתגובה אחרת, את כתבת שאת מכה את הילדים שלך כשהם גורמים לך לאיבוד עשתונות, אחרי שהם "מוציאים אותך מהכלים".

זה פשוט עצוב.

לראות איך המכות שקיבלתם גרמו לכם להרביץ לילדיכם, ובכל זאת אתם מסרבים להכיר בכך שהמכות האלה השפיעו עליכם לרעה.

עצוב עליכם.

עצוב על ילדיכם.

עצוב על נכדיכם שעוד לא נולדו, וכנראה גם הם יקבלו מכות.

אם כי אפשר באופנים אחרים.

זה גם לא מעט ענין של נסיון. מוצאים שיטות טובות עם הזמן.

מורכבת.

אני לגמרי מסכים איתה, כמו שכתבתי, שזו אינה "אלימות".

ואני גם חושב, כמו שכתבתי, שעם זה, למרות ההבנה למציאות שציינה, שלכן זו באמת לא "אלימות" - אפשר להשיג לא פחות טוב בלי זה.

ואני באמת חושב (כלומר, יודע...), שעם הנסיון מוצאים בקלות אופנים כאלה, טובים יותר.

אם הייתי רוצה לומר כמוך - הייתי אומר את זה. לא אני זה שלא יאמר דבר כי "זה לא פופולרי".

כשמגיבים לנושא/הודעה שמעורב בו לא רק "מה אתה חושב הכי טוב לכתחילה עקרונית", אלא גם התייחסות לכאלה שמעידים שנוהגים לעיתים קצת אחרת, וגם מעורב בו דיבור על מציאויות איזוטריות שברור שלא יקרה מהן שום נזק לילד לטווח קצר או ארוך - אז התגובה המתאימה אינה "לא מכים ילד בכל גיל" וזהו. 

מה לכתחילה אני חושב שכדאי, כבר כתבתי כמה פעמים.

ואני אכן מסכים איתך - כבר כתבתי כמה פעמים  - שיש בדרך כלל שיטות טובות יותר שמתאימות יותר כיום. ואכן אני סבור שזה יכול להיות גם ענין של נסיון חיים.

לגבי בעיות שונות בעתיד שעלולות לבוא כתוצאה ממילה וכו' שלא במקום - בוודאי שיש התנהגויות שיכולות לגרום בעיות בעתיד, ל"ע.

אבל האמת היא, שזה לא יקרה מאיזו מכה קלה חריגה, שבאה לא מתוך יחס עוין. זה בעיקר ממציאות שמעליבה, לא נותנת אמון, או מציאות שגורמת לילד לחיות בפחד ח"ו. ואכן מאד צריך להיזהר. בפרט לא להיות כעסנים בצורה שמטלה אימה על ילד. לשים לב לרגישויות של כל ילד. 

והייתי גם מציע לך להיזהר עם ה"מסקנות" לגבי מי מגדל את ילדיו מתוך שליטה...  לא רק כי אדם שבטוח בעצמו אינו אמור לראות צורך לומר כך - אלא גם כי הנסיון להחליש כאן אימהות יקרות על דברים מקומיים שכלל אינם מבטאים את מכלול היחס שלהן - אינו פחות גרוע. גם זה סוג של אלימות לדעתי. וגם מזה צריך להיזהר ביחס לחינוך. ילדים קולטים גם את זה. ואם הם יתרגלו בדרך כלשהי, שהוריהם "קוטלים" כל מי שלא נוהג לדעתם בדיוק לכתחילה, ומתנשאים עליו - את זה הם באמת עלולים לחקות. הנזק מדבר כזה גדול בהרבה ממכה על היד פה ושם...

אז חכמים היזהרו בדבריכם. מספיק להביע דעה בהירה מה ראוי לדעת כל אחד לעשות ומה ההשלכות לדעתו. וכל אחד יוכל לעיין לעצמו ממה כדאי ללמוד.

עצוב מאוד לקרוא. כואב בבטן ממש.

הלוואי שאנשים ילמדו את הלקח.

אף אחד לא יודע כמה הנפש של ילדו עדינה, וכמה מכות הוא צריך לקבל בשביל שיהיו לו שריטות עמוקות לכל חייו.

יש כאלה שחטפו על ימין ועל שמאל ונותרו אדישים לעברם, ויש כאלה ששתי מכות הצליחו לכרות זיכרון של אימה בנפשם.

ראיתי שתייגת אותי.

קראתי את דברייך וכאב לי איתך מאוד מאוד...

לא כ"כ יודעת מה עוד לכתוב מעבר לחיבוק גדול גדול ותמיכה...

ניסיתי לקרוא קצת מהשרשור הזה אבל לא מצליחה להגיע להכל...

תרצי אולי לדייק אותי לאיזה כיוון רצית שאגיב בתיוג?

רק טוב יקרה

מה יכול אולי לעזור לך יקרה?

תרצי אולי לשוחח קצת ולפרוק את הכאב הזה החוצה?

רוצה לכתוב קצת כאן? במסר? בטלפון?

מרגישה את הכאב שלך, כמה זה מרגיז וכואב ומציף אוף

אותם הורים, אביך ואמך, שבסכלותם השפיעו על הנפש שלך בצורה רעה כזו,

גם אם זה מחוסר ידע, או מודעות,

או אם בעצמם היו מלאים בקשיים

או בעצמם חוו דפוס הורי כזה מאבא ואמא *שלהם*

או תסכולים וקשיים שפרקו אותם על הילדים -

לא משנה מה הסיבה - זה עדיין כואב וכאב לך מאוד מאוד מאוד, גם בתור ילדה וגם עכשיו

(ואולי אולי הידיעה שאת מדהימה כמו שאת. ותמיד היית!

וזה רק *הם* שטעו, כשלו כישלון חרוץ

לא ידעו לנתב את הרגשות והכעסים שלהפ - בלי טיפת קשר אלייך

יכולה אולי לנחם במעט, אולי.)

ולגבי ההווה והעתיד ב"ה:

ב"ה מיליון פעמים שיש לך את האיש שלך,

החצי השני שלך,

שנותן לך אור ואהבה

ושמירה

ועוטף ומרגיע ומרפא

והמלאך השומר שלך

ובונה לך בית מלא אהבה, שניכם יחד

ואת צומחת איתו ובזכותו עוד ועוד

זה גם המון. ממש המון. ותודה לה' שהביא לך אותו

חיבוק יקרה כל כך

וחיזוק 

וכוחות

והרבה אהבה

(לב)

הרי אחד התסמינים הכי ידועים של ילדים מוכים, זה שהם הופכים להיות הורים מכים.

אתה היית ילד מוכה, הפכת להיות אבא מכה, ואתה ממשיך להגיד שוב ושוב שההכאה לא השפיעה עליך לרעה.

בכל מקרה,

אני פורש מהדיון.

באמת שזה כ"כ כואב לי לשמוע על ילדים קטנים שמקבלים מכות, והכאב הזה מתורגם למילים שאני כותב כאן.

אין טעם להמשיך בזה, מה שהיה לי לכתוב כתבתי.

ילד שחווה אלימות או חוסר קבלה ומרוב שהוא אנטי אז הוא לא מעמיד שום גבולות לילדים וחושב שהוא אבא בסדר כי הוא לא "אלים" 

עכשיו אתם יכולים לנחש מאיפה מגיעות למגזר כתבות של "הורים מכים- תופעה נפוצה יותר ממה שחשבנו".

אני די בטוח שיחד עם השימוש הנפוץ פה בתיוג "הורה מכה", יש גם אנשים שקוראים ומזדעזעים מכמות ההורים המכים שנחשפו פה.

ראיתי אבא וכמה ילדים ברחוב שאחת מהילדות הקטנות פשוט רצה לכביש והוא תפס אותה ברגע האחרון ונתן לה מכה קטנה על היד.

הילדה בכתה אבל לדעתי המסר עבר.. לא בטוח שהמסר היה עובר בצורה של מילים בלבד.

בגדול אני נגד הכאת ילדים אלה אם כן מדובר במקרים של סכנה ממש כמו התפרצות לכביש וגם אז רק מכה קטנה ולא חזקה, בעיקר כדי להעביר את המסר. 

קשה לי להאמין שיש הורים שמרביצים מלכתחילה על מנת להכאיב...  

אם זה נעשה בתכיפות מאבדים את כוח ההתרעה.

וגם חשוב לעשות זאת כשלא באמת כועסים כי הילדים עלולים להרגיש שזה נעשה משנאה.

כן צריך שיהיה כעס הפנים בלבד.

אפשר להגיע לתוצאות טובות בלי זה.

והנזק הפוטנציאלי גדול מהתועלת.

מה גם שלא כל הורה הוא בגדר של "כעס הפָנים" בלבד - ומוטב לגדור עצמו מראש, מאשר להשאיר אצל ילדו נזקים לטווח ארוך.

[אגב, "מכות" בצורות דיבור פוגעניות, עלבונות ח"ו וכד' - יכולות לפגוע קשה יותר. גם כשהן נאמרות "בשקט".. זה נכון גם להורים וגם למחנכים]

א. קודם כל, האמירה של כמה אנשים כאן ששוללת מכל וכל הכאה של ילדים - לדעתי מוטעית לחלוטין. ממש מהיסוד. במשך מאות שנים גדלו ילדים, קיבלו מעט 'משכנתאות' (כינוי למכות...), התחנכו, וגדלו להיות אבות מדהימים, שאוהבים את ילדיהם, בלי שום חסכים או התפרצויות למיניהן, כמו שתיארו כאן כמה אנשים ע"פ מחקרים. הם אהבו את ילדיהם לא פחות ממה שכל הורה כיום אוהב את ילדיו, אולי אפילו יותר, וגם אותם הם חינכו. והם יצאו מחונכים, אנשים טובים, אנשים משכילים וחכמים, עם מידות ונפש למופת. 

בסדר, תמיד יהיו יוצאי דופן. אין כלל בנושאי חינוך שאין לו יוצאים מן הכלל. אבל הרוב - לדעתי - הוא כמו שתיארתי לעיל.

ב. יש הרבה ילדים שמבחינתם מילה של הורה היא לא דבר שמונע מהם לעשות כחפצם. המלצה ותו לא. ההורה הוא סתם אדם שיכול לומר מה שהוא רוצה, ובסוף אני אקבע מה באת יקרה. וזה כמובן, מצב פסול לחלוטין, שבו לדעתי מכה קטנה יכולה להכניס ולצרוב בתודעה של הילד טוב טוב שאת החינוך ההורים מנחילים, ולא הוא עם כזית מוחו וטון חוצפתו. זה מדבר לגבי מקרים חריגים של חוצפה.

וגם; במקרים של שקר להורים - אפשר לדבר הרבה דיבורים, לשלוח לפסיכולוג, לקנות ממתקים, או כל דבר אחר - הכל טוב ויפה. אבל אל לנו לשכוח שמדובר בילד! מה ילד מבין? ילד לא מבין דרך שכל (זה חד וחלק. לא צריך להפוך ילד לאיינשטיין ולהסביר לו בנחת ובנועם בצורה לוגית ושכלית על הפחיתות של השקר). ילד מבין דרך רגש. וכאשר הוא חוטף איזו מכה קטנה (הכל לפי המקרה והחומרה) הרגש שלו יזכור את זה לכל החיים. ואם זה בפעם הראשונה - רוב הסיכויים שלפני שהוא ירצה לשקר פעם הבאה הוא יחשוב טוב טוב, ולא ישקר בסוף (אגב, לתפוס כזה דבר בפעם הראשונה זה עקרוני מאוד מאוד, אבל זה כבר דיון אחר).

וגם; גניבה: ילד שהתגלה שגבר עליו יצרו ולקח כסף בלי רשות - גם כאן לא יעזרו דיבורים. צריך משהו שיחרת במוחו, שבאופן טבעי הוא לא ירצה יותר לעשות כזה מעשה. והמכה הקטנה הזו תצרוב את התובנה שמגניבה, שקר, חוצפה וקללה (כן, גם על קללה וניבול פה) - רק מפסידים, והתוצאות של מעשה כזה יהיו לא טובות.   מה לעשות, ככה עובד מוח של ילד. לא בחישובים לוגיים.

ג. לגבי ההשפלה: אני כן חושב, שלהכות ילד בפומבי זה הדבר הנורא ביותר שילד יכול לעבור. ממש נורא. אם צריך וכשצריך - לקחת את הילד לחדר (לא להכות מתוך איבוד שליטה, אלא מתוך שיקול דעת), להסביר לו את הבעייתיות של מעשיו, ולתת לו מתת יד קלה. וגם אקט משפיל כמו חגורה רח"ל, בעיטה (ממש רח"ל), או הכאה בחוץ - זה הדברים שבחיים אסור לעשות. אנחנו לא רוצים להשפיל את הילד, בשום פנים ואופן, אלא לחנך אותו ולהביא אותו לתודעה שמעשיו הם חמורים, ולצרוב לו את זה בתת מודע. אם כן, הכאה,שנעשית באופן מחושב ומבוקר, מתוך דאגה לשלום הילד ולחינוכו, ושמירה על כבודו (כי אכן, הילד שלנו הוא לא ממש שלנו. יש לו את חייו, אישיותו, רגשותיו, ואסור לנו לפגוע בהם כמובן) - לא רואה בה שום בעיה.

ג. ומה קורה היום? החוק, במדינת ישראל לפחות, נותן את הלגיטימציה לילד לדווח למשטרה על הכאתו בידי האב. נכון, יש באמת מקרים חריגים שממש מחייבים את זה, אבל הרוב הקובע ממש לא כך. והתוצאה היא שהאב מפחד מהבן שלו! מפחד שידווח על 'מעללי ופשעי' אביו! אתם מבינים מה זה אומר שילד מדווח למשטרה על אביו? בעיני זה פשוט דבר בלתי נתפס. בנאדם שהביא אותך לעולם, גידל אותך, טיפל בך, תמך בך -  א ת ה   נותן לו סטירה בפרצוף ומדווח עליו? בסיידר, יכול להיות שבכמה נקודות החינוך שלו לא מושלם. יכול להיות שיש כמה נקודות מוטעות לחלוטין. אבל מכאן ועד מצב שבו יש סמכות לילד לשפוט את ההורה?  ז ה  לא חינוכי!

זה לגבי הנקודה של כבילת ידי ההורים ונתינת סמכות שפיטה של ההורה לידי הילד.

אבל גם שגיאות קשות לדעתי.

מי שיכה ילד על שקר - לא יגרום לו לא לשקר בד"כ, אלא להסתיר. גם לשנוא את אביו.

נכון שדורות על דורות היו משתמשים גם בהכאה בשעת הצורך (ויש אזהרה בספרים שלא תבוא מתוך כעס ונקמנות), אבל יש גם דברים שמישתנים עם השנים. כמו למשל לגבי תעניות רשות, שהיום מובא בהרבה מקומות שאינה הדרך - הדורות נחלשו.

המחנך הגדול, הרווב וולבא, כותב בספרו "בנין וזריעה בחינוך", שלמשגיח הגדול שגם הוא היה מחנך גדול, הרב אליה לאפיאן זצ"ל, היו עשרה בנים, שכולם יצאו תלמידי חכמים לתפארת עם ישראל. ושהרב לאפיאן אמר, שהוא מצטער על כל מכה שנתן.... וכך מדריך גם הרב וולבא למעשה, שאין לכך מקום היום.

זה לא אומר שכל מי שעשה דבר כזה בזמננו, מטעמים חינוכיים וכד', הוא כבר "עבריין". ויש גם איזו הרמוניה במשפחות נורמטיביות שצריך להיזהר ולשקול טרם שמפרים אותה (כמו שצריך להיזהר גם ההיפך במקרים חמורים) - אבל זה בהחלט נותן כיוון.

לא חושב שזה יגרום לו להסתיר. יש משהו בכך, אבל כמו שהדגשתי אם תופסים את הילד על הפעם הראשונה הוא ימנע מכך, רוב המקרים והסיכויים. כמובן ייתכן מאוד שגם בשאר המקרים. בתודעה שלו מונחת הידיעה שרק רע יצא לו מזה. ולכן הוא  ל א  ישקר. אדרבה, מעניין אותי תהבין למה אתה סבור שהוא דווקא יסתיר (מסכים שיש מקרים, אבל אני חפץ לדבר על הרוב).

לגבי מה שכתבת בשם הרב וולבה - לא מכיר, חזק וברוך. אבל יש עוד הרבה חכמים גדולים בדורנו שסבורים שהכאה באופן זהיר ומוגבל יכולה להועיל. כמובן לא מבטל את דבריו ח"ו, אבל שוב, יש הרבה גישות.

ממה שאני מכיר עם הלך הרוח של ילדים - רוב הסיכויים שזה אכן מה שיקרה. הילד שהוכה על שקר - יסתיר ויפתח טינה לאביו ח"ו.

אני לא חושב שכיום יש חכמים גדולם המבינים בחינוך שעושים אידיאליזציה מהכאה, בתור כלל.

מכל מקום, זו המסקנה שלי מנסיון חיי והתבוננותי. כולל שיש שינוי בין הדור כעת לבין לפני שני דורות למשל, וצריך להביא את זה בחשבון.

וגם, שלמרבית הפלא.., גם כשנראה לנו בילדים ראשונים לפעמים שכאילו "אין ברירה", אצל אלו שאח"כ זה כבר הולך "כמו מים"... הסמכות הטבעית והנינוחה מובנת. מספיק דיבור, דיבור סבלני שיודע גם לעמוד על מה שצריך.

שהילדה דחפה אצבעות לשקע ואפילו ניסתה (וקצת) הצליחה להוציא מהקיר נתתי לה מכה קטנה על היד ואמרתי לה אסור.

אבל אחרי פעם אחת שניסיתי להכניס שקע והיא נתנה לי מכה ביד הבנתי שאני לא נותן דוגמא טובה למרות שכוונתי לטובה.

מה שכן לפעמים "לחץ פיזי מתון" בעיקר שאני מחליף טיטול והילד משתולל ומלכלך הכל

עקרונית אני לא נגד אבל צריך להעשות אחרי שיקול דעת

אז כן, כשצריך - פליק קטן. אבל אף פעם אף פעם לא מתוך כעס. ומיד אחרי - אומרת לה שאני אוהבת אותה מאוד, אבל אסור לה לגעת בתנור או מה שזה לא יהיה.

לי יש גישה שהעלתי פה בתגובות השונות, וסקרן אותי לדעת איך אחרים עושים סוג של סקר כזה, את הסיומת של השאלה האם בצורה מכאיבה שאלתי כי נתתי סטירה כואבת ורציתי לשמוע מה דעת האחרים, סוג של סקר דיוני.

ואגב מנצל את התגובה לציין דעה נוספת שיש לי לגבי ילדים: כרווק יצא לי כמה פעמים לדסקס עם חברים על ההורים, כמעט לכולם יש פינות חבויות שסבורים שבנקודה זו או אחרת ההורים טעו, ילדים לא מקבלים שום הדרכה ביחס למבט על ההורים בניגוד להורים שיש להם אינספור מדריכי חינוך.

ראוי גם להוציא מדריך לילד, לילד בן 15 16 כבר מותר להבין שההורה לא מושלם, מותר לו להבין שההורה הוא בן אנוש שלפעמים עושה טעויות עם מלחץ החיים עם מכל נושא אחר, והכי חשוב צריך לדעת לסלוח גם להורים.

 יש אנשים שמאשימים את ההורים בכל תחלואי החיים (לא מדבר על הורים פסיכופתיים או מכים במובן האמיתי..) כמה זה חבל.. 

דברתי לא מזמן עם בחור בן 20 שנורא כעס על הוריו 'כל החיים שלי דפוקים בגללם' אמרתי לו סתכל קדימה, החיים לפניך, תשקיע בעתיד במקום בעבר, אתה כבר ילד גדול, אתה רוצה בגיל 80 להיות דפוק? והעיקר שיהיה לך את מי להאשים? זה החיים ששלך!! לא חבל לשרוף אותם בגלל כמה טעויות שההורים שלך עשו? ולסיום דברתי איתו על 'זויות' הסברתי לו במקרה שלו מאיפה נבע הטעויות של ההורים שלו, ההורים שלו הם מאוד אוהבים ואכפתיים אבל הם גדלו להורים ניצולי שואה ומה שאותו צעיר עבר הוא כאין וכאפס למה שהם עברו מההורים שלהם, הסברתי לו כמה ההורים שלו סבלו כילדים פי כמה, ומה שהם עשו לו זה לא ממקום של רוע (והוא הסכים איתי שזה לא מרוע אלא מסוג אופי). אז לגיטימי להתעצבן, אבל גם לגיטימי וחשוב אחרי העצבים, להתיישב. 

זהו. חפרתי. לילה טוב לכל המגיבים.

אני משתף בצורה קיצונית.

זה העלה את הזוגיות שלנו עשרות מונים למעלה,

פתר הרבה מאוד בעיות שהיו לנו (בעיקר לי),

ושחרר הרבה מתח וחרדה.

אבל זה הגיע עם השנים, לא חושבת שהיינו בנויים לזה בשנים הראשונות.

צריך ביטחון עמוק אחד בשני ובמקום שלנו, חוסר שיפוטיות וקבלה, לא רק בתחום הזה.

צריך המון נפרדות והבנה שלא כל מעשה שהשני עושה קשור אלי. 

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

מתכון לכריך אחיות:

מצרכים:

שתי פרוסות לחם גדולות

2 כפות ממרח תמרים

אחות חסרת טאקט

6 דמעות של אבא מתוסכל להמלחה

הכנה:

לוקחים אחות חסרת טאקט

ממלאים את נחיריה בשתי כפות ממרח תמרים

מטפטפים דמעות לתוך עיניה

עוטפים בלחם

לוחצים חזק חזק עד שהטאקט יישפך מכל הצדדים

עוטפים בניילון נצמד כדי שלא תוציא עוד מילים מיותרות 

חזק ביותר!

אז מבינים שזה מביא אותו לסף תסכול גדול.

אבל מי שלא מכיר (וכנראה שאותה אחות לא מכירה) לא יבין ששאלה כל כך תמימה תביא אותו לכזאת התפרצות.

מניח שיש עוד דברים דומים שמביאים אותו להתפרצות כזאת. אבל לא הייתי שופט לחומרה את האחות, השאלה הזאת בסך הכל לגטימית ל99% מהמקרים.

זה לא מוריד לרגע מהתסכול שלך על שאלה חסרת טאקט לגמרי מול הבן שלך.

ואני לא בטוח שהוא ישמח לאכול כריך אחיות

ואני לא בטוח שכדאי לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול כריך כזה 🫣

מדובר על ילד בן 3, שלפני 10 דקות התעורר מהרדמה.

גם ילד במצב רגיל בגיל 3, לא תמיד יגיב באדיבות כשישאלו אותו למה הוא אוכל תמרים ולא שוקולד.

קל וחומר אחרי התעוררות מהרדמה, כשהוא עדיין לגמרי לגמרי מעוך.

חוץ מזה, שאחות לא צריכה להתערב בבחירות התזונתיות שלי, בטח כאשר ההצעה שלה עוד פחות טובה ופחות בריאה ממה שאני הבאתי.

וגם אם כן, אז לא מול הילד עצמו, כשהוא בן 3 ואחרי הרדמה 👿👿👿

זה כל-כך בסיסי, באמת. אתה תבוא לילד שמשחק בטרקטור קטן בזמן שהוא נהנה לשחק בו, ותשאל אותו ''למה ההורים לא קנו לך טרקטור גדול יותר''?

זה כל-כך חריג, עד שאני בכלל לא בטוח אם היא לא ניסתה בכוונה לעורר מהומה.

אני לא מבין איך לדעתך זאת שאלה לגיטמית ב99% מהמקרים... 

זאת לא השאלה עם טקאט

אבל זה לא היה מביא את הילד לסף תסכול כמו הילד שלך.

ממה שאני מכיר. מקסימום זה היה גורם לילד לא להסכים לאכול את התמרים.

לילד בן 3 ממוצע זה היה "עובר" אחרי 5 דקות

אז נכון.

זאת לא שאלה עם טאקט

מצד שני. זאת לא שאלה של סוף העולם

לגיטימית הכוונה שאלה רגילה עם קצת חוסר טאקט.

אם אותה אחות היתה אומרת לו איזה פיג'מה יפה יש לך. לבן שלי יש משהו דומה עם סטיץ'

זאת שאלה לגטימית?

הוא יהיה מבולבל לחלוטין, לא יבין איפה הוא נמצא, הרבה פעמים יהיו לו סחרחורות ובחילות ועייפות קיצונית. אם זה יהיה אחרי ניתוח, אז השפעת ההרדמה על העצבים תתחיל לפוג והוא יתחיל לחוש כאב. 
 

אז קח את כל זה, ותשים על ילד בן 3.

וכן, הרבה ילדים יבכו אם ישאלו אותם ''למה אבא לא הביא לך שוקולד'', גם בלי כל ההשפעות של הרדמה. אז קל וחומר.

לא חוויתי ב"ה התעוררות מהרדמה לילדות שלי.

אבל אף פעם לא היה מקרה כזה, גם בתסכול הכי גדול.

זה אכן חסר טאקט..

אבל לא בעוצמות שאתה מתאר

אולי אחרי הרדמה זה אחרת

את התמרים,

זה לא להבין בכלל את הסיטואציה ושזו בדיוק המטרה עכשיו, שהוא יאכל.

וגם אם זו לא המטרה, הילד לגמרי לא במרחב הבטוח והמוכר שלו, לא בגיל שדיבורים בהיגיון בהכרח משכנעים, פלוס קם הרגע מטושטש מהרדמה. כל סעיף כאן הוא סיבה ממש מעולה לאחות לנצור את לשונה מההערה המיותרת שבהחלט יכולה לגרום לילד רגוע תיסכול שיהיה קשה להתגבר עליו עכשיו דקות ארוכות,  ומטופשת ברמות אחרות היתה ההתערבות הזו.

רפואה שלמה והתאוששות קלה ומהירה!

בין לא יאכל

לבין לא יאכל. ימרר בבכי. יצעק. ישכב על הרצפה וירביץ לקיר.

שבכל המקרים זו הערה מיותרת

וברובם היא תגרור את ההתנהגות המוגזמת.

חד משמעית הערה מיותרת

אבל לא יוצאת מגדר הרגיל.

לצענו נפוץ מאוד חוסר הטאקט אצל אחיות ועוד יותר אצל רופאים

זה כמו שתשאל ילד בן 3

למה תפוח ולא סוכריה?

בטח שזה יגרור התקף במיוחד בבית חולים ילד מותש

על אותו ילד או אותו סיפור כולל עליו אתה מדבר (התכוונת לסיפור הכולל שבעבר @פשוט אני.. שיתף כאן על אחד מילדיו?)

וגם אם אכן מדובר באותו ילד - עדיין האמירה של האחות חסרת טאקט ומזמנת תסכול באמת לכל ילד, בטח במצב כה רגיש לאחר הרדמה.

שרק יהיו לנו בריאים כולם 🙏

למה היא מתערבת?
האבא הביא כריך שהילד שלו אוהב מה אכפת לה מה יש שם?

זה היה לפני שקרה את התגובות האחרות,

וזה אחרי

חצי+ מהאחיות והרופאים שפגשתי היו חסרי טקאט

ושאני מקבל הערה חסרת טקאט מצוות רפואי זה לא מזעזע אותי כמו שזה זעזע את פותח השרשור

אפשר לעשות שרשור אמירות חסרות טאקט של צוותים רפואיים. אבל זה יהיה שרשורפלצת

האם היא צריכה להאמר? לא

האם נפלתי בגללה מהכסא? גם לא

לא משנה מה הרקע.

ובטח בתור אחות שקצת בעינייני הבריאות אמורה להבין שאם הילד אוכל את זה בכיף אין צורך להתערב.

אלא רק לחייך ולקוות שגם הילדים שלה יעדיפו ככה תמרים ולא שוקולד.

אבל אין שמץ של ספק שמדובר פה בשיח לגיטימי ובשאלה תמימה לחלוטין. לא חוסר טאקט ולא דומה לזה. אני מניח שהיא ראתה יותר ילדים שמתעוררים מהרדמה מאשר אתה רואה, ולכן אני מניח שהיא בהחלט סברה שזה דווקא נחמד לילד שמפתחים איתו שיחה ומתייחסים אליו...
 

זה אמנם התפוצץ לא כמו לפי התיכנון, אבל עדיין לא הייתי שם אותה בתוך הכריך. הילד כנראה היה אוהב סנדוויץ' כזה עוד פחות.. איך אוכלים את כל הבשר הזה..

למה הוא אוכל x ולא y,

כאשר ברור ש-y טעים יותר אבל הרבה פחות בריא,

זה לא לגיטימי בשום צורה ובאף סיטואציה.

כאמור, ההרדמה והסיטואציה רק מוסיפים למורכבות. 

ואני חש התנשאות לא נעימה... 

בכל מקרה כתבתי פוסט הומוריסטי על סיטואציה הזויה, לא חשבתי שזה יהפוך להיות ויכוח יסודי בהלכות התנהגות לפעוטות ..

כאילו לא עשתה מספיק נזק

שאלה מטופשת גם לשאול את הילד האישי שלך

ב"ה שתהיה רפואה שלמה במהרה ורק בשורות טובות 🙏