גם היום, כשאני אדם בוגר החי בביתו ומפרנס את עצמו, הצלקות משפיעות על חיי.

בלי להתייחס לעצם הנושא, שכבר הבעתי לגביו לאן דעתי נוטה, בכמה הזדמנויות כאן.

אם אתה סבור שבהכרח הורה שמשדר ש"מכה קלה בכנף מתוה כיוון", יגרום שילדים ינסו את זה על אחרים - זו בעיה בתפיסת המקום של הורה תקין אצל ילד (ואם אתה עוסק ב"ניתוחים" - אולי אדרבה..אינני יודע. אולי זה שחווית לטענתך יחס כמו שאתה מתאר, "חוסר קבלה קיצוני", הוא זה שגורם לך לאי ההבדלה הזו. למחשבה שילד "מעתיק" מההורים אל החברים? כך טוען הרב דסלר זצ"ל, שהמחשבה הזו נובעת מתפיסה של תרבות מעוותת את מקומם של ההורים באופן עקרוני).

וזה ממש לא "דבר מוכח" .לגמרי לא. היום רגילים לזרוק על כל נושא, "דבר מוכח".. 

ילד שיגדל להיות ילד אלים בגלל מכות שקיבל בבית - זה ילד שקיבל בבית מכות של אלימות. גדל אצל אדם של"ע הוא בכללי אדם אלים, וחלק מזה גם היה בבית.. דהיינו, קודם כל יחס של טינה (אגב, יחס של טינה, הצטברות של תיסכולים, יכול לגדל ילד שפורק את תסכוליו על הסביבה, אפילו אם לא היתה מעורבת בכך כל מכה פיזית...), של פראות, והצד הפיזי היה אחד הביטויים של זה..

באופן נורמלי, אצל הורה נורמטיבי, ילד מבחין לחלוטין בין התוכחה והצער על התנהלותו שהתבטאו בתגובה כזו - לבין יחס שלו אל חבריו וסביבתו. כמובן, "חוקרים" שבעצמם לא מכירים מציאות כזו - יגיעו למסקנות שמתאימות למציאות כמו שתיארתי לעיל.

כפי שכבר כתבתי כאן, אני לא חושב שיש ענין בזמננו בחנוך בצורה כזו. אפשר להשיג תוצאות טובות יותר בדרך אחרת שמתאימה יותר כיום. אבל לא להקצין לאמירות קשות על אנשים טובים ורגילים (בכלל, כדאי להבחין על מה מדברים... רק בשלב מאוחר יותר של קריאת חלק מהתגובות כאן, הבנתי שיש כאלה שמתייחסים למקרה של ילד קטן שרץ אל הכביש וכד'.. שוב, אני חושב שהתוצאה האופטימלית לא תושג דווקא כך. אבל לעשות מהורה כזה "אדם אלים"?.. ולחשוב שילד לא תופס מה זה מביע?... הגזמה גמורה).

וכמו שכבר אמרו, פליקים בישבן וכד'.. היו צורת תגובה מקובלת בדורות לפנינו במקרים של חוצפה או הכאת אח אחר וכד'. וכפי שרגילים לומר - גידלו דורות מפוארים... (אגב, גם אז היו אנשים מופרעים, סתם אלימים נפשית או פיזית, והם  גרמו לבעיות קשות ל"ע..). אבל כמו שגם תעניות וסיגופים היו דרך מקובלת בדורות קודמים והיום לא; כמו שלפני עלית תנועת החסידות היה מקובל שהמגיד מגיע לעיירה ומתאר בצבעים חיים איזה עונש יקבלו עוברי עבירה וכל הקהל היה מתמוגג - וכבר זמן רב שזו אינה דרך המלך.. - כך גם בנושאים כאלה יכולים לחול שינויים.

ובכללי, דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום. להרבות חום, אהבה, עידוד, הכוונה; וגם הערות וגבולות ניתן בדרך זו.

בלי איבוד שליטה שגורמת נזק.

כך שעדיף שלא להכות גם אם הכי נראה שצריך

שמתמקדים אם הכאה כן או לא.
מפספסים את הסיבה בגלל המסובב..

והיום יש  בתים שמשתמשים באלימות מילולית  הרבה אחרי גיל 20, בגלל הסיסמאות של כן או לא הכאה במקום מה זה חינוך..

אני נגד זה אני חושבת שפעם הורים היו עושים את זה יותר

היום אנחנו בעידן מודרני 

אם הילד עושה משהו ממש גרוע אפשר לתת מכה מאוד עדינה ביד אבל גם את זה אני לא עושה אין לי לב להרים יד על הילד שלי 

יבין שכאן הוא עבר את הגבול ושזה מעשה חמור במיוחד שעליו לא חוזרים. אלא אם כן ההורה בעיניו הוא אדם רע מלכתחילה וזה לא סביר במשפחה נורמטיבית

אני לא מוכן לראות את הילד מסכן את חייו ולקחת את זה לשיחה, זה לא קורה בגיל שאפשר לשוחח וחייב להבהיר לילד שזה אסור

, כשהם קטנים שאני נותן מכה על היד. זה קורה בעיקר סביב התפרצות לכביש, הורדת חגורה בזמן הנסיעה וכו. נדיר אבל קורה, לרוב פעם בודדת או פעמיים לכל ילד. אני מדבר פה עד גיל 3 לרוב.
שוב להבהיר, אני לא אבא מכה, אני לא מרים יד על ילדיי, בעניין סכנת חיים אני גורס שמכה על היד או צעקה מבהירים גם לילד קטן שזה אסור. 

קרו פעמים שאיבדתי שליטה ונתתי מכה (אחת) מתוך כעס- שוב פעמים בודדות, זאת התמודדות שלי (כילדים חטפנו, לא היינו מוכים אבל כשאבא כעס על לימודים או חוצפה זה נגמר במכה או שתיים) ככה גדלתי ואין ספק שזה משפיע. נלחם עם זה יום יום וכמו שאמרתי אני לומד מכל איבוד שליטה לזהות למה זה קרה ולהזהר לפעם הבאה.

זה כלשעצמו - בלי ייסורי מצפון, מספיק ראוי וחשוב לילד כדי לגדול ביציבות.
גבולות ברורים, והורה שלא מתנצל ועושה זאת לשם חינוך - זה מתנה!

מי שלא מבין את זה - 
נותן חינוך חלבי לילדיו.. בעולם שכולם בו טורפי נבלות..

והדימוי לטורפי נבלות הוא למקומות שפלים שאדם יכול להגיע אליהם..
לא לאנשים.
חינוך חלבי לא מאפשר לילד להתמודד עם האתגרים בחיים.

ילד שלא מקבל גבולות ברורים. יתקשה להתמודד עם החיים.
עדיף שיקבל את זה ככה, מאשר לא יקבל את זה בכלל.
במקרה הזה - שים לב שהחמאתי לאבא על הבחירה שלו להציב גבולות ברורים ולא להתנצל עליהם.
לא דירבנתי אף אחד להכות.

ומתחילים לספר סיפורים של יפי נפש - 
גם לא מציבים גבולות ברורים לילדים שלהם, ואם כן - גם אוכלים ייסורי מצפון על כך.

ואת השפה הקבועה בבית לפליקים וסטירות..
זה מדהים שאי אפשר לדון בנושא הזה בלי שאנשים יקצינו תגובות כמו של מגירה פתוחה
ויהפכו את הבית למינימום מוסד לעבריינים צעירים.

לא יושבים על מכות נקודתיות של חינוך.
אלא על שפה של אלימות כללית.
ככה שלא ברור איך אתם עושים את ההיקש בין זה לזה..

והיא בד"כ מפרשת את המחקר בדרכה.
מה עומד מאחורי המושג "מכות חינוכיות"..
אם זה עדיין אובדן עשתונות בסופו של דבר (אובדן עשתונות ממשהו לא חינוכי שהילד עשה) - זה לא חינוכי.

את זה למודעות!
היא לא מחקר..
את הסטטיסטיקות על סימטריה באלימות בין נשים לגברים אני לא מביאה מהכתבה.

מושכלת ולא מתוך אובדן עשתונות.
לכן זה לא הוצאת כעסים ומתחים על הילדים.

במקרי קיצון זה נדרש לעיתים.
כל עוד זה נובע מבחירה מודעת ומושכלת של ההורה, ולא מאובדן עשתונות - זה בסדר גמור.

אותי לימדו שצריך גם חסד וגם גבורה בשביל איזון.

ולהבין שהוא צריך להבין כאן ועכשיו שזה לא קורה שוב?
שההחלטה על סטירה מגיעה מקור רוח מוחלט?

זה שאתה לא מכיר את זה, לא אומר שזה לא קיים.

ומאמינה בה.
מי שבוחר לעוות ולעשות מהדברים הכתובים פה - מה שהם לא- זה אתה.
אבל אפשר כבר להסכים שאנחנו לא רואים את העולם באותם עיניים.
אתה יפה נפש שמאלן.
ואני פסיכופטית מעודדת טרור..
עכשיו - אפשר להפסיק להגיד לי איך אני צריכה לכתוב ומה?
זה קטע בפורומים שלא הכרתי.

יגיעו למקומות בעייתיים בלי קשר למה שאני אכתוב פה.
אם הייתי כותבת את זה על כל הודעה שנראית לי מסוכנת פה - 
חצי מהפורומים היה מסומן..
זה הרי כל הודעה שאני לא מסכימה איתה.
אז תיאלץ להתמודד גם עם התגובות שלי.

ככה זה כשאתה נער גבעות וגם עושה תואר במשפטים, מישהו צריך לעצור את זה..

שכוללות הטפה חוזרת ונשנית - לא מוצאת חן בעיני..
תיאלץ להתמודד עם המציאות שאני חושבת אחרת ממך ודעותיי מתקבלות או לא - 
מסוכנות ככל שיהיו בעיניך.

לא רואה עוד מקום להגיב לך כשאתה עושה זאת.
רוצה לדון עניינית? תפאדל.
רוצה לסתום לי את הפה - דבר לקיר.

נסכים שלא להסכים

 

לא קראתי מאומה מן השיח ביניכם.

אבל ההערה העוקצנית הזו, בבחינת כביכול "מכה מתחת לחגורה", אינה במקומה.

אני בשום אופן לא רוצה להיכנס לענין הזה (ומבקש גם ממך לא להיכנס בניצלו"ש לנושא הזה כעת) - אבל כמי שיודע פרטים על המדובר, זה אחרת לגמרי-לגמרי ממה שהתפרסם.

ראוי להתנצל.

כל טוב.

תמכתי בתג מחיר.
והייתי מוכנה לשבת על זה גם יותר.
הם ניסו לסנדל את זה עם טיעון שאמרתי דברים דומים על חיילים.
למרות שגם השופט אמר להם למחוק את הטיעון הזה כי הוא לא יעמוד במבחן ההוכחות בניהול התיק..
עד שעברתי הפלה - ושם החלטתי להודות במה שירצו ושיעזבו אותי.

הבעיה איתי היא לא שאני צודקת, אלא שאני אומרת מה שאני חושבת.
אתה לא מתווכח על הצדק שבדבריי, אלא על האם מותר לי לכתוב אותו - 
אז במחילה מהדיקטטור - תיאלץ להתמודד עם קיומי ודעותיי..

אגב - אתה מתהדר בכך שאתה לא מכה את ילדיך -
אבל שכחת מ"ארור מכה רעהו בסתר", כאן אתה מרשה לעצמך להיות אלים ופוגעני.

ועל הדרך אתם גם מנצלשים. 
רוצים לדון דיונים אישיים - יש שיחה אישית בשביל זה. 
@or1900 @אלירז @מעורב

לפורום הזה יש כללים וצריך לכבד אותם.

אם הוא מעוניין לקיים דיון כזה מול כולם שילמד לעשות אותו בדרך יותר מכובדת ומכבדת.
לרדת לפסיים אישיים לא מקובל. 

בבחינת "אוי לרשע ואוי שכנו". 
וחלילה אני לא קורא פה לאף אחד או אחת רשע -  אז לא להבין אותי כך.

תקרא בעיון את מה שנאמר ותבין שאתה מטמא את טהור 

תשתדל לקרוא ולהבין את התגובה לפני שאתה מגיב.

אם תגובה מסוימת בעיניך פוגעת (מידי) או שמקומה לא בפורום אתה יותר ממוזמן לדווח לי 

אין לי משהו איתך או עם כל כינוי אחר בפורום באופן אישי.
(אם היה כתוב דיוק את אותו הדבר - רק בכינויים היו הפוכים או אחרים - הייתי פועל בדיוק באותו אופן)

שזה קו אדום בוהק בעיניך.

אבל לא להשתמש בטיעונים אישיים שאינם ממין הענין.

אדרבה, אמירה כמו "זה קו אדום בוהק בעיני" - ללא ירידה לנושאים אישיים שמלבד שאינם נכונים גם אינם ממין הטענה - תשיג יותר את המטרה. זה אומר חד וחלק את עמדתך בענין.

ממש טוב לכולנו, להרגיל את עצמנו לדון, גם להתווכח לפעמים אפילו בצורה חד משמעית, ממש לגופו של ענין.

תגובה יפה.
אם אתה יודע שילדיך לא זקוקים לזה - נהדר.

עכשיו אני מרגיש מה זאת בגידה 😥

אני שמעתי ממישהו, מהדור שלפני הדור שכותב כאן בד"כ,

שהוא זוכר כל מכה ומכה שקיבל מאבא שלו (זה כמובן לא קרה כל שני וחמישי) - אדם נפלא ועדין נפש - לטובה.

רק מצטער על שציער אותו..

על כגון דא אמרתי, שלדעתי יש שינוי בדורות האחרונים. וגם שיש ענין "למיגדר מילתא". סוג של "גדר" כזה.

[אגב, הרב אליהו דסלר זצ"ל כותב, שהמחשבה שמישהו שאביו היכה אותו ייהפך לאדם אלים ומכה - באה מערעור התובנה הבסיסית של הורים וילדים. באופן נורמלי ומתוקן, ילד תופס את אביו לא כאדם זר, אלא כאבא שלו שאיכפת לו, רואה עצמו אחראי על חינוכו ועל תוכחתו, אחראי עליו - לא כאילו סתם "אדם". ועל כן גם לא יעתיק את זה למחוזות אחרים.

כמובן, מדובר על אבא כזה, שהוא באמת אדם נורמלי ומתוקן. לא איזה "פורק עצבים" באיבוד עשתונותיו או מבעיות אחרות שיש לו, ל"ע.

ומכל מקום, דבריו נכתבו עקרונית, ולא היום. אינני יודע אם היום היה אומר את זה גם בתור "הלכה למעשה".

אבל גם היום חשוב לדעת שהורים זה הורים. לא להפוך את סדרי המציאות..]

תראה, אני מוכן לשמוע דעות שונות והכל, אני מאוד פתוח ומאוד רוצה ללמוד מכל אדם.

ספציפית, האמירה שלך גורמת לאנשים לחשוב בצורה לא נכונה ולפגוע באנשים אחרים, ואין לה מקום בכלל בעולם.

אם אתה תגיד את הדעה הזאת, אנשים יקראו אותה ויאבדו כל חוש אחריות. מה שיקרה זה לגמרי תוצאה של מה שאמרת.

ואנחנו, כציבור, לא יכולים לקחת אחריות על התוצאות, לכן אנא ממך, הדר (מלשון "הדרה") עצמך מהשיח המכובד הזה.

(ציניות, כן? תחשוב על זה, וכן, כל זה מסתתר באמירה "מסוכן")

לא ראיתי פה אנשים שמסכימים לא להסכים.

ראיתי פה אנשים שטוענים שכל הרמת יד היא מחוץ לתחום (גם כשאני אומר את המשפט הזה אני שואל את עצמי "וכי יכול להיות אחרת?". אולי גם זה מההשפעה של סיסמאות ולא של בחינת דבר לגופו.)

ככה נורא פשוט- או שאתה לא אלים בכלל, או שאכלת אותה.

ואז יוצאים מהבית ומסתכלים- מישהו לא פסל אלימות מכל וכל => אי אפשר להגיד שהוא לא אלים בכלל => אכל אותה.

אני מגנה אלימות מכל וכל => זה אומר שאני לא אלים בכלל, כי אני מגנה => אני סבבה, חסכתי צלקת מהילדים.

תהיה מכה קטנה על היד.
דברים קיצוניים כמו חוצפה חמורה מאוד או מעשה חמור מאוד.
מכה קלה. לא מכאיבה ומשפילה. מדין חינוך ולא מאובדן עשתונות.
וגם זה רק עד גיל 5.

כאילו הייתי זורמת עם ההערה אם היא היתה "חשבתי שאת בעד מכות רק לערבים.."
אני לא בעד מכות. 
זה כלי שלפעמים נאלצים להשתמש בו.
בחינוך עדיף פחות. לעיתים צריך! מדין חינוך.

ילד קטן שמכניס יד לשקע, או שירביץ שוב ושוב לילד אחר, ויקבל מכה קלה על היד - לא יקרה לו מזה שום אסון..

כך גם אם דיבר בהשתוללות חריגה אל ההורים, וקיבל המחשה קלה על הפה שלא מדברים כך.

אבל האמת, שעם הזמן רואים שאין בכך כל צורך. משיגים תוצאה טובה יותר, ובלי זה.

[צריך גם לזכור שגיל כזה עדיין אינו ממש גיל חנוך. אם כי יש בו כבר דין "להפריש מאיסור" על ההורים]

כנראה שכל אחד כאן מדמיין גילאים שונים כשהוא מדבר על נושא כזה. אולי כל אחד לפי מה שמכיר והתמודדויותיו..

"גם אם נתתי לילדה שלי מכה כמה פעמים מתוך איבוד עשתונות- זה לא אומר שאני אלימה!!
זה אומר שהיא הצליחה להוציא אותי מהכלים בצורה שאף אחד אחר בעולם לא עושה!!!"

זה בדיוק כמו "גם אם נגעתי בה בלי שהיא רצתה, זה לא אומר שאני אנס!!

זה אומר שהיא התלבשה בצורה חושפנית וגרמה לי להימשך אליה בצורה שאף אחד אחר בעולם לא עושה!!!"

הילדה הוציאה אותך מהכלים?

קחי כדור הרגעה, תספרי עד 10, תלכי לחדר שלך עד שיעבור הזעם, תשלטי בעצמך.

ככה בדיוק, אבל בדיוק, נראית אלימות הורית שמגיעה מתוך התפרצות כעס.

זאת הדרך הבטוחה לגרום לילדה שלך להבין שאם מישהו מוציא אותה מהכלים - אז זה לגיטימי להרביץ לו.

עד עכשיו, גם אלה שתמכו כאן במכות, כתבו שזה לא מגיעה מתוך כעס אלא מתוך שיקול קר שזו טובת הילד.

והנה יצא המרצע מן השק, המכות מגיעות מתוך איבוד עשתונות אחרי שהילדה "הוציאה אותך מהכלים".

וכמוך עוד הרבה אמהות. שרחוקות מלהקרא אלימות.

וזו, לצערי, תגובה מאד אלימה... 

ומי שמכיר מ"כאן" את הכותבת הזו, המכונה "בת 30", יודע שהיא אחת האימהות הותר מעולות שכאן.

אני עצמי, שב"ה יש לי כבר נסיון בחיים, עם הרבה גילאים, ממש למדתי לא פעם מדבריה. קראתי דברים שכותבת, וקרה שעיינתי שוב - כדי להפנים... גם קרה ש"למדתי למפרע", ואמרתי לעצמי, חבל שלא חשבתי על זה מקודם...

את כמובן לא "הורה אלים".. וגם לא אדם אלים.

ולהעביר לדבר כמו שתיארת את המושג של "האשמת הקרבן", זה עצמו בעיני אלימות. אי הבחנה בסיסית בין עולמות שונים לגמרי.

מה שאת מגיבה כך, זה כי כל מכלול החיים של האחריות על הילד, הוא עלייך. הרי על מישהו אחר, בכל גיל, שהיה "מטריף את דעתך", לא היית מוציאה כך את רוגזך.

אז יאמרו שאדרבה, זה כי הוא כביכול "בידייך" - אלו שטויות לדעתי במקרה כמו זה (למרות שזה נכון לגבי אנשים אלימים. לא את ולא שכמותך). זה כי יש מכלול של חיים בין הורים לילדים, שאינו קיים במקום אחר. את מאכילה, מחנכת, קמה בלילה, מנקה את הילדים - אז יש לך תחושה טבעית איפה זה חלק לא חריג-בצורה-קיצונית מהסימביוזה הזאת, וגם הילד חש את זה (גם לא כל הילדים אותו דבר)... ולכן הוא לא ייעלב ולא ייפגע, בצורה שהיתה קורית אם מישהו אחר היה עושה לו את זה. הוא מרגיש: אמא אוהבת, מספרת, מחבקת, נותנת פליק כשהצלחתי להוציא אותה מהכלים... זה לא "מכה" של אלימות. אפשר לחלוטין להירגע.

רק שכבר אמרתי, שנסיון החיים למפרע, גם של כאלה שנהגו כך, מראה שבעצם אפשר להסתדר אחרת..

וגם שעדיף "לגדור" את הענין בדרך כלל - וזה נותן כחות אחרים, של צורת שיח מגיב גם מאופק, שמשיג אותה תוצאה. אולי יותר.

אבל צריך להבחין היטב: יש הבדל בין גישה עקרונית, כשדנים מה ראוי לכתחילה בזמננו (בדרך כלל.. יתכנו גם חריגים) - 

לבין העמדת הדבר על אותו מישור של, חלילה, סתם "אלימות"  לבני אדם ח"ו. ולבין "שיפוט" של מי שקורה לו - והוא אדם נורמטיבי, אוהב ורגוע בכללי, ועוד לא תמיד מצליח אחרת - כאילו הוא "הורה אלים". חס ושלום. רחמנא ליצלן מהאי דעתא.

ןהאלימות לא מגיעה מהבית..
מכה של חינוך אינה אלימות. וכשהיא ניתנת מתוך מחשבה עמוקה על טובתו של הילד - 
זה מה שהילד מפנים..
(אלא אם כן, ההורה סוחב אח"כ שנים ארוכות ייסורי מצפון, ואז הילד מבין שההורה שלו לא חשב על טובתו)

אני בשוק

"בעיני זה הרבה יותר אלים לקרוא לבן אדם הורה מכה, מאשר לתת פליק קטן על היד של הבן שלך כשהוא עושה מעשה שלא ייעשה"

יש פה הרבה עומק במשפט הזה, תודה.

אני יכול לקחת אותו להרבה כיוונים, נראה לי שבאופן כללי הוא מבטא את ההרגשה שלי שיש פה הרבה "פוליטיקלי קורקט"- התנגדות למכות מתוך כך שזה ברור שצריך להתנגד אליהם.

שזה לא דבר רע.

הדבר הרע הוא ככל הנראה לחשוב איפשהו עמוק בפנים שכל עוד אתה לא מכה זה בסדר.

יש להדגיש- כמובן שהמשפט והאמירה שלי לא מוכוונים אישית לגבי אף אחד מהדיון, מה גם שאם אני אשאל כל אחד פה האם אלימות היא בסדר, הוא יגיד שלא.

זה יותר ההרגשה שאני אישית קיבלתי מהדיון, ככל הנראה בגלל שאני שופט אנשים לשלילה, ולא בגלל שאנשים פה טועים במשהו.

אלא שבתגובה אחרת, את כתבת שאת מכה את הילדים שלך כשהם גורמים לך לאיבוד עשתונות, אחרי שהם "מוציאים אותך מהכלים".

זה פשוט עצוב.

לראות איך המכות שקיבלתם גרמו לכם להרביץ לילדיכם, ובכל זאת אתם מסרבים להכיר בכך שהמכות האלה השפיעו עליכם לרעה.

עצוב עליכם.

עצוב על ילדיכם.

עצוב על נכדיכם שעוד לא נולדו, וכנראה גם הם יקבלו מכות.

אם כי אפשר באופנים אחרים.

זה גם לא מעט ענין של נסיון. מוצאים שיטות טובות עם הזמן.

מורכבת.

אני לגמרי מסכים איתה, כמו שכתבתי, שזו אינה "אלימות".

ואני גם חושב, כמו שכתבתי, שעם זה, למרות ההבנה למציאות שציינה, שלכן זו באמת לא "אלימות" - אפשר להשיג לא פחות טוב בלי זה.

ואני באמת חושב (כלומר, יודע...), שעם הנסיון מוצאים בקלות אופנים כאלה, טובים יותר.

אם הייתי רוצה לומר כמוך - הייתי אומר את זה. לא אני זה שלא יאמר דבר כי "זה לא פופולרי".

כשמגיבים לנושא/הודעה שמעורב בו לא רק "מה אתה חושב הכי טוב לכתחילה עקרונית", אלא גם התייחסות לכאלה שמעידים שנוהגים לעיתים קצת אחרת, וגם מעורב בו דיבור על מציאויות איזוטריות שברור שלא יקרה מהן שום נזק לילד לטווח קצר או ארוך - אז התגובה המתאימה אינה "לא מכים ילד בכל גיל" וזהו. 

מה לכתחילה אני חושב שכדאי, כבר כתבתי כמה פעמים.

ואני אכן מסכים איתך - כבר כתבתי כמה פעמים  - שיש בדרך כלל שיטות טובות יותר שמתאימות יותר כיום. ואכן אני סבור שזה יכול להיות גם ענין של נסיון חיים.

לגבי בעיות שונות בעתיד שעלולות לבוא כתוצאה ממילה וכו' שלא במקום - בוודאי שיש התנהגויות שיכולות לגרום בעיות בעתיד, ל"ע.

אבל האמת היא, שזה לא יקרה מאיזו מכה קלה חריגה, שבאה לא מתוך יחס עוין. זה בעיקר ממציאות שמעליבה, לא נותנת אמון, או מציאות שגורמת לילד לחיות בפחד ח"ו. ואכן מאד צריך להיזהר. בפרט לא להיות כעסנים בצורה שמטלה אימה על ילד. לשים לב לרגישויות של כל ילד. 

והייתי גם מציע לך להיזהר עם ה"מסקנות" לגבי מי מגדל את ילדיו מתוך שליטה...  לא רק כי אדם שבטוח בעצמו אינו אמור לראות צורך לומר כך - אלא גם כי הנסיון להחליש כאן אימהות יקרות על דברים מקומיים שכלל אינם מבטאים את מכלול היחס שלהן - אינו פחות גרוע. גם זה סוג של אלימות לדעתי. וגם מזה צריך להיזהר ביחס לחינוך. ילדים קולטים גם את זה. ואם הם יתרגלו בדרך כלשהי, שהוריהם "קוטלים" כל מי שלא נוהג לדעתם בדיוק לכתחילה, ומתנשאים עליו - את זה הם באמת עלולים לחקות. הנזק מדבר כזה גדול בהרבה ממכה על היד פה ושם...

אז חכמים היזהרו בדבריכם. מספיק להביע דעה בהירה מה ראוי לדעת כל אחד לעשות ומה ההשלכות לדעתו. וכל אחד יוכל לעיין לעצמו ממה כדאי ללמוד.

עצוב מאוד לקרוא. כואב בבטן ממש.

הלוואי שאנשים ילמדו את הלקח.

אף אחד לא יודע כמה הנפש של ילדו עדינה, וכמה מכות הוא צריך לקבל בשביל שיהיו לו שריטות עמוקות לכל חייו.

יש כאלה שחטפו על ימין ועל שמאל ונותרו אדישים לעברם, ויש כאלה ששתי מכות הצליחו לכרות זיכרון של אימה בנפשם.

ראיתי שתייגת אותי.

קראתי את דברייך וכאב לי איתך מאוד מאוד...

לא כ"כ יודעת מה עוד לכתוב מעבר לחיבוק גדול גדול ותמיכה...

ניסיתי לקרוא קצת מהשרשור הזה אבל לא מצליחה להגיע להכל...

תרצי אולי לדייק אותי לאיזה כיוון רצית שאגיב בתיוג?

רק טוב יקרה

מה יכול אולי לעזור לך יקרה?

תרצי אולי לשוחח קצת ולפרוק את הכאב הזה החוצה?

רוצה לכתוב קצת כאן? במסר? בטלפון?

מרגישה את הכאב שלך, כמה זה מרגיז וכואב ומציף אוף

אותם הורים, אביך ואמך, שבסכלותם השפיעו על הנפש שלך בצורה רעה כזו,

גם אם זה מחוסר ידע, או מודעות,

או אם בעצמם היו מלאים בקשיים

או בעצמם חוו דפוס הורי כזה מאבא ואמא *שלהם*

או תסכולים וקשיים שפרקו אותם על הילדים -

לא משנה מה הסיבה - זה עדיין כואב וכאב לך מאוד מאוד מאוד, גם בתור ילדה וגם עכשיו

(ואולי אולי הידיעה שאת מדהימה כמו שאת. ותמיד היית!

וזה רק *הם* שטעו, כשלו כישלון חרוץ

לא ידעו לנתב את הרגשות והכעסים שלהפ - בלי טיפת קשר אלייך

יכולה אולי לנחם במעט, אולי.)

ולגבי ההווה והעתיד ב"ה:

ב"ה מיליון פעמים שיש לך את האיש שלך,

החצי השני שלך,

שנותן לך אור ואהבה

ושמירה

ועוטף ומרגיע ומרפא

והמלאך השומר שלך

ובונה לך בית מלא אהבה, שניכם יחד

ואת צומחת איתו ובזכותו עוד ועוד

זה גם המון. ממש המון. ותודה לה' שהביא לך אותו

חיבוק יקרה כל כך

וחיזוק 

וכוחות

והרבה אהבה

(לב)

הרי אחד התסמינים הכי ידועים של ילדים מוכים, זה שהם הופכים להיות הורים מכים.

אתה היית ילד מוכה, הפכת להיות אבא מכה, ואתה ממשיך להגיד שוב ושוב שההכאה לא השפיעה עליך לרעה.

בכל מקרה,

אני פורש מהדיון.

באמת שזה כ"כ כואב לי לשמוע על ילדים קטנים שמקבלים מכות, והכאב הזה מתורגם למילים שאני כותב כאן.

אין טעם להמשיך בזה, מה שהיה לי לכתוב כתבתי.

ילד שחווה אלימות או חוסר קבלה ומרוב שהוא אנטי אז הוא לא מעמיד שום גבולות לילדים וחושב שהוא אבא בסדר כי הוא לא "אלים" 

עכשיו אתם יכולים לנחש מאיפה מגיעות למגזר כתבות של "הורים מכים- תופעה נפוצה יותר ממה שחשבנו".

אני די בטוח שיחד עם השימוש הנפוץ פה בתיוג "הורה מכה", יש גם אנשים שקוראים ומזדעזעים מכמות ההורים המכים שנחשפו פה.

ראיתי אבא וכמה ילדים ברחוב שאחת מהילדות הקטנות פשוט רצה לכביש והוא תפס אותה ברגע האחרון ונתן לה מכה קטנה על היד.

הילדה בכתה אבל לדעתי המסר עבר.. לא בטוח שהמסר היה עובר בצורה של מילים בלבד.

בגדול אני נגד הכאת ילדים אלה אם כן מדובר במקרים של סכנה ממש כמו התפרצות לכביש וגם אז רק מכה קטנה ולא חזקה, בעיקר כדי להעביר את המסר. 

קשה לי להאמין שיש הורים שמרביצים מלכתחילה על מנת להכאיב...  

אם זה נעשה בתכיפות מאבדים את כוח ההתרעה.

וגם חשוב לעשות זאת כשלא באמת כועסים כי הילדים עלולים להרגיש שזה נעשה משנאה.

כן צריך שיהיה כעס הפנים בלבד.

אפשר להגיע לתוצאות טובות בלי זה.

והנזק הפוטנציאלי גדול מהתועלת.

מה גם שלא כל הורה הוא בגדר של "כעס הפָנים" בלבד - ומוטב לגדור עצמו מראש, מאשר להשאיר אצל ילדו נזקים לטווח ארוך.

[אגב, "מכות" בצורות דיבור פוגעניות, עלבונות ח"ו וכד' - יכולות לפגוע קשה יותר. גם כשהן נאמרות "בשקט".. זה נכון גם להורים וגם למחנכים]

א. קודם כל, האמירה של כמה אנשים כאן ששוללת מכל וכל הכאה של ילדים - לדעתי מוטעית לחלוטין. ממש מהיסוד. במשך מאות שנים גדלו ילדים, קיבלו מעט 'משכנתאות' (כינוי למכות...), התחנכו, וגדלו להיות אבות מדהימים, שאוהבים את ילדיהם, בלי שום חסכים או התפרצויות למיניהן, כמו שתיארו כאן כמה אנשים ע"פ מחקרים. הם אהבו את ילדיהם לא פחות ממה שכל הורה כיום אוהב את ילדיו, אולי אפילו יותר, וגם אותם הם חינכו. והם יצאו מחונכים, אנשים טובים, אנשים משכילים וחכמים, עם מידות ונפש למופת. 

בסדר, תמיד יהיו יוצאי דופן. אין כלל בנושאי חינוך שאין לו יוצאים מן הכלל. אבל הרוב - לדעתי - הוא כמו שתיארתי לעיל.

ב. יש הרבה ילדים שמבחינתם מילה של הורה היא לא דבר שמונע מהם לעשות כחפצם. המלצה ותו לא. ההורה הוא סתם אדם שיכול לומר מה שהוא רוצה, ובסוף אני אקבע מה באת יקרה. וזה כמובן, מצב פסול לחלוטין, שבו לדעתי מכה קטנה יכולה להכניס ולצרוב בתודעה של הילד טוב טוב שאת החינוך ההורים מנחילים, ולא הוא עם כזית מוחו וטון חוצפתו. זה מדבר לגבי מקרים חריגים של חוצפה.

וגם; במקרים של שקר להורים - אפשר לדבר הרבה דיבורים, לשלוח לפסיכולוג, לקנות ממתקים, או כל דבר אחר - הכל טוב ויפה. אבל אל לנו לשכוח שמדובר בילד! מה ילד מבין? ילד לא מבין דרך שכל (זה חד וחלק. לא צריך להפוך ילד לאיינשטיין ולהסביר לו בנחת ובנועם בצורה לוגית ושכלית על הפחיתות של השקר). ילד מבין דרך רגש. וכאשר הוא חוטף איזו מכה קטנה (הכל לפי המקרה והחומרה) הרגש שלו יזכור את זה לכל החיים. ואם זה בפעם הראשונה - רוב הסיכויים שלפני שהוא ירצה לשקר פעם הבאה הוא יחשוב טוב טוב, ולא ישקר בסוף (אגב, לתפוס כזה דבר בפעם הראשונה זה עקרוני מאוד מאוד, אבל זה כבר דיון אחר).

וגם; גניבה: ילד שהתגלה שגבר עליו יצרו ולקח כסף בלי רשות - גם כאן לא יעזרו דיבורים. צריך משהו שיחרת במוחו, שבאופן טבעי הוא לא ירצה יותר לעשות כזה מעשה. והמכה הקטנה הזו תצרוב את התובנה שמגניבה, שקר, חוצפה וקללה (כן, גם על קללה וניבול פה) - רק מפסידים, והתוצאות של מעשה כזה יהיו לא טובות.   מה לעשות, ככה עובד מוח של ילד. לא בחישובים לוגיים.

ג. לגבי ההשפלה: אני כן חושב, שלהכות ילד בפומבי זה הדבר הנורא ביותר שילד יכול לעבור. ממש נורא. אם צריך וכשצריך - לקחת את הילד לחדר (לא להכות מתוך איבוד שליטה, אלא מתוך שיקול דעת), להסביר לו את הבעייתיות של מעשיו, ולתת לו מתת יד קלה. וגם אקט משפיל כמו חגורה רח"ל, בעיטה (ממש רח"ל), או הכאה בחוץ - זה הדברים שבחיים אסור לעשות. אנחנו לא רוצים להשפיל את הילד, בשום פנים ואופן, אלא לחנך אותו ולהביא אותו לתודעה שמעשיו הם חמורים, ולצרוב לו את זה בתת מודע. אם כן, הכאה,שנעשית באופן מחושב ומבוקר, מתוך דאגה לשלום הילד ולחינוכו, ושמירה על כבודו (כי אכן, הילד שלנו הוא לא ממש שלנו. יש לו את חייו, אישיותו, רגשותיו, ואסור לנו לפגוע בהם כמובן) - לא רואה בה שום בעיה.

ג. ומה קורה היום? החוק, במדינת ישראל לפחות, נותן את הלגיטימציה לילד לדווח למשטרה על הכאתו בידי האב. נכון, יש באמת מקרים חריגים שממש מחייבים את זה, אבל הרוב הקובע ממש לא כך. והתוצאה היא שהאב מפחד מהבן שלו! מפחד שידווח על 'מעללי ופשעי' אביו! אתם מבינים מה זה אומר שילד מדווח למשטרה על אביו? בעיני זה פשוט דבר בלתי נתפס. בנאדם שהביא אותך לעולם, גידל אותך, טיפל בך, תמך בך -  א ת ה   נותן לו סטירה בפרצוף ומדווח עליו? בסיידר, יכול להיות שבכמה נקודות החינוך שלו לא מושלם. יכול להיות שיש כמה נקודות מוטעות לחלוטין. אבל מכאן ועד מצב שבו יש סמכות לילד לשפוט את ההורה?  ז ה  לא חינוכי!

זה לגבי הנקודה של כבילת ידי ההורים ונתינת סמכות שפיטה של ההורה לידי הילד.

אבל גם שגיאות קשות לדעתי.

מי שיכה ילד על שקר - לא יגרום לו לא לשקר בד"כ, אלא להסתיר. גם לשנוא את אביו.

נכון שדורות על דורות היו משתמשים גם בהכאה בשעת הצורך (ויש אזהרה בספרים שלא תבוא מתוך כעס ונקמנות), אבל יש גם דברים שמישתנים עם השנים. כמו למשל לגבי תעניות רשות, שהיום מובא בהרבה מקומות שאינה הדרך - הדורות נחלשו.

המחנך הגדול, הרווב וולבא, כותב בספרו "בנין וזריעה בחינוך", שלמשגיח הגדול שגם הוא היה מחנך גדול, הרב אליה לאפיאן זצ"ל, היו עשרה בנים, שכולם יצאו תלמידי חכמים לתפארת עם ישראל. ושהרב לאפיאן אמר, שהוא מצטער על כל מכה שנתן.... וכך מדריך גם הרב וולבא למעשה, שאין לכך מקום היום.

זה לא אומר שכל מי שעשה דבר כזה בזמננו, מטעמים חינוכיים וכד', הוא כבר "עבריין". ויש גם איזו הרמוניה במשפחות נורמטיביות שצריך להיזהר ולשקול טרם שמפרים אותה (כמו שצריך להיזהר גם ההיפך במקרים חמורים) - אבל זה בהחלט נותן כיוון.

לא חושב שזה יגרום לו להסתיר. יש משהו בכך, אבל כמו שהדגשתי אם תופסים את הילד על הפעם הראשונה הוא ימנע מכך, רוב המקרים והסיכויים. כמובן ייתכן מאוד שגם בשאר המקרים. בתודעה שלו מונחת הידיעה שרק רע יצא לו מזה. ולכן הוא  ל א  ישקר. אדרבה, מעניין אותי תהבין למה אתה סבור שהוא דווקא יסתיר (מסכים שיש מקרים, אבל אני חפץ לדבר על הרוב).

לגבי מה שכתבת בשם הרב וולבה - לא מכיר, חזק וברוך. אבל יש עוד הרבה חכמים גדולים בדורנו שסבורים שהכאה באופן זהיר ומוגבל יכולה להועיל. כמובן לא מבטל את דבריו ח"ו, אבל שוב, יש הרבה גישות.

ממה שאני מכיר עם הלך הרוח של ילדים - רוב הסיכויים שזה אכן מה שיקרה. הילד שהוכה על שקר - יסתיר ויפתח טינה לאביו ח"ו.

אני לא חושב שכיום יש חכמים גדולם המבינים בחינוך שעושים אידיאליזציה מהכאה, בתור כלל.

מכל מקום, זו המסקנה שלי מנסיון חיי והתבוננותי. כולל שיש שינוי בין הדור כעת לבין לפני שני דורות למשל, וצריך להביא את זה בחשבון.

וגם, שלמרבית הפלא.., גם כשנראה לנו בילדים ראשונים לפעמים שכאילו "אין ברירה", אצל אלו שאח"כ זה כבר הולך "כמו מים"... הסמכות הטבעית והנינוחה מובנת. מספיק דיבור, דיבור סבלני שיודע גם לעמוד על מה שצריך.

שהילדה דחפה אצבעות לשקע ואפילו ניסתה (וקצת) הצליחה להוציא מהקיר נתתי לה מכה קטנה על היד ואמרתי לה אסור.

אבל אחרי פעם אחת שניסיתי להכניס שקע והיא נתנה לי מכה ביד הבנתי שאני לא נותן דוגמא טובה למרות שכוונתי לטובה.

מה שכן לפעמים "לחץ פיזי מתון" בעיקר שאני מחליף טיטול והילד משתולל ומלכלך הכל

עקרונית אני לא נגד אבל צריך להעשות אחרי שיקול דעת

אז כן, כשצריך - פליק קטן. אבל אף פעם אף פעם לא מתוך כעס. ומיד אחרי - אומרת לה שאני אוהבת אותה מאוד, אבל אסור לה לגעת בתנור או מה שזה לא יהיה.

לי יש גישה שהעלתי פה בתגובות השונות, וסקרן אותי לדעת איך אחרים עושים סוג של סקר כזה, את הסיומת של השאלה האם בצורה מכאיבה שאלתי כי נתתי סטירה כואבת ורציתי לשמוע מה דעת האחרים, סוג של סקר דיוני.

ואגב מנצל את התגובה לציין דעה נוספת שיש לי לגבי ילדים: כרווק יצא לי כמה פעמים לדסקס עם חברים על ההורים, כמעט לכולם יש פינות חבויות שסבורים שבנקודה זו או אחרת ההורים טעו, ילדים לא מקבלים שום הדרכה ביחס למבט על ההורים בניגוד להורים שיש להם אינספור מדריכי חינוך.

ראוי גם להוציא מדריך לילד, לילד בן 15 16 כבר מותר להבין שההורה לא מושלם, מותר לו להבין שההורה הוא בן אנוש שלפעמים עושה טעויות עם מלחץ החיים עם מכל נושא אחר, והכי חשוב צריך לדעת לסלוח גם להורים.

 יש אנשים שמאשימים את ההורים בכל תחלואי החיים (לא מדבר על הורים פסיכופתיים או מכים במובן האמיתי..) כמה זה חבל.. 

דברתי לא מזמן עם בחור בן 20 שנורא כעס על הוריו 'כל החיים שלי דפוקים בגללם' אמרתי לו סתכל קדימה, החיים לפניך, תשקיע בעתיד במקום בעבר, אתה כבר ילד גדול, אתה רוצה בגיל 80 להיות דפוק? והעיקר שיהיה לך את מי להאשים? זה החיים ששלך!! לא חבל לשרוף אותם בגלל כמה טעויות שההורים שלך עשו? ולסיום דברתי איתו על 'זויות' הסברתי לו במקרה שלו מאיפה נבע הטעויות של ההורים שלו, ההורים שלו הם מאוד אוהבים ואכפתיים אבל הם גדלו להורים ניצולי שואה ומה שאותו צעיר עבר הוא כאין וכאפס למה שהם עברו מההורים שלהם, הסברתי לו כמה ההורים שלו סבלו כילדים פי כמה, ומה שהם עשו לו זה לא ממקום של רוע (והוא הסכים איתי שזה לא מרוע אלא מסוג אופי). אז לגיטימי להתעצבן, אבל גם לגיטימי וחשוב אחרי העצבים, להתיישב. 

זהו. חפרתי. לילה טוב לכל המגיבים.

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..