והחומה הזאת רועדת, על מה היא מגנה

(על געגוע ישן, על רגשות מפוחדים, על שקט שכבר נגוז)

ימים של שקט.

כולם אומרים לי שאין עניין לעשות תואר. לכי תנצלי את הכשרונות הטבעיים שלך, מה שאת עושה ועושה לך טוב. אבל בפועל-

כי צריך גם לרצות את ההורים ולהראות להם שכן בטח אני משקיעה בעתיד שלי ועושה קורסים. וצריך גם לתת מקום לדרישה שיש בי, לכתוב ולהתבטא ולדייק מילים ורגשות באותיות משורבטות בעקימות. ו אני נהנית מלעצב דברים, אבל עובדה שאין לי בזה עבודה. ואני רוצה בכלל ללמוד. הייתי מוותרת (ואני כן) על כל כך הרבה בשביל היכולת ללמוד בשקט בלי בעיות פרנסה וכאלה.

הרווחתי בערך 1200 מהספר האחרון שהוצאתי. לקח לא מעט שעות עבודה, אבל זה שעימדתי ועיצבתי אותו בעצם נתן לי את זה כתשלום ללא תשלום מס נוסף וזה. זה נהדר כי זה אומר שכנראה יש לי עכשיו יכולת להשיג מחשב נורמלי שאפשר להתקין עליו אינדזיין ואילוסטרייטור בלי שהוא יקרוס. שימושי יותר מאשר לחזור הביתה כל יום. למחשב שלא מסוגל להחזיק אותם. אולי-אולי תהיה לי ס"ד ואצליח למכור עוד שלושים עותקים? זה יתן לי מספיק כדי לקנות פרוייקט השו"ת וזה יעזור לי ממש.

אני אמורה בכלל ללמוד למבחן שבחמישי. יש לי עוד שש מאות עמודים שכמעט כל אחד מהם כולל תהליך שצריך לזכור בעל פה וחמישה מושגים חדשים. אבל אני באמצע חולין ולא למדתי משנה של היום. וחק"ל. ו אממ שכחתי כבר איך זה כשצריך לוותר על הלימוד בשביל זה. זה מוזר וכואב וחסר ולא מרגיש נכון. ונחוץ.

אוף.

אוףאוףאוף

זאת לא היתה החלטה חכמה

אבל מה יכולתי לעשות, לא ללכת למסיבת הסיום שלו? מי ילך? אבא ואמא? הם לא כאן בכלל,

ואחותי הלחיצה אותי ממש, ובכללי כל היום הזה

סוףסוף יש לי מחשב ואני מסוגלת ללמוד, אבל זה לא מספיק

(למרות שהמקלדת שלו נהדרת)

הסיבה היחידה שהצלחתי לקבל ציונים סבירים עד עכשיו היא שהכל היה מרחוק

יכולתי להבחן בעמידה והייתי צריכה גם ככה על המחשב, אז.

עכשיו אני אמורה להבחן בחדר, סגור, עם עוד אנשים, בישיבה, על כסא, בחומר סגור, ולכתוב הכל עם עט על דף

הכתב שלי לא קריא בכלל אבל, יש סיבה שהיה לי פטור בבגרות

ניסיתי לכתוב להם היום את ההקדשה וזה לא היה קריא בכלל, אפילו אני לא יכולתי

מזמן לא ישבתי יותר מחמש עשרה דקות רצוף, אני לא יודעת איך עושים את זה בכלל

אוף

אין לי כח להכשל על זה

אני מודעת לזה שאגיע, אסתכל על השאלות, אקלוט שאני לא יודעת כלום,

בסוף אאלתר איזה משהו ואקווה לטוב

אבל

פעם קודמת הרגשתי שהלך לי מעולה וקיבלתי שמונים

הפעם אני מוכנה יותר מבחינת מה רוצים ואיך, אבל אין לי מושג בחומר

וזה מטופש כל כך, למדתי עשרות שעות, ולמדתי באמת, לא סתם קראתי או משהו

קראתי ושיננתי והמצאתי סימנים וחזרתי בעל פה על תהליכים ו כלום

אני רוצה מבחן בית, חומר פתוח, שאוכל לעשות בתור עבודה ולא בתור לשנן הכל

אני יודעת את החומר! מעולה! למדתי וחזרתי ותרגלתי ועשיתי כרטיסיות ו הכל בערך! פשוט לא בעל פה ולא זוכרת כל אחד מאלפי התרשימים שיש בספר

הנה עכשיו ביליתי חצי שעה על לומר שאני אכשל, מישהו אמר נהא"ע?

הקטע הזה שלילה הוא דבר שמציף הכל

אבל אני מוצפת גם ככה,

קצת בא לי להתכחש רגע לכל העולם

ללכת למצוא פינה לעצמי, ללמוד,

(זה דפוק כ"כ, למה זה כמעט הדבר היחיד שמרגיע אותי וגם אותו אסור לי לעשות)

(אפשר להתעלם מזה פשוט)(נו.)

אני רוצה אוצר

אוף

למה זה כזה יקר

למה הכל כ"כ יקר בעולם הזה

וכן לא צריך כסף כדי ללמוד, אבל צריך כסף כדי ללמוד בנוחות ובקלות ובזמינות ובלי לצאת בלילה ולהתגנב לבית המדרש

ולא צריך כסף כדי ללמוד אבל צריך כסף כדי ללמוד בישוב הדעת,

צריך כסף כדי ללמוד בלי שיעשו לך פרצופים ויצחקו עליך

[ואיך זה שהשנה כולם אומרים לי מה זה בזבוז לכי ללמוד

ועל שנה הבאה כולם אומרים שזה רעיון נוראי]

[פעם אחת, פעם אחת, קצת לפני פסח של שנה שעברה

אבא אמר לי שהוא חושב ש אולי המקום שלי באמת לא שם

ועדיף לי ללכת לכיוון תורני או של הוראה או משהו

לא חושבת שהוא צודק, אני גרועה בזה

אבל עדיין, פעם אחת שאבא אמר שאולי עוד יצא ממני משהו]

הקטע הוא- בסופו של דבר, *באמת* אין לי מקום

כי, טוב, נו, אני לא "פמיניסטית"

להפך

אבל... אני לא חושבת שזה צריך לסתור לימוד מעמיק ואיכותי

ו אני לא חושבת שיש בעיה שלימוד גמרא, כל עוד הוא לא סותר ולא בא על חשבון דברים אחרים

(ובאני חושבת הכוונה היא גם בהתייעצות עם רבנים וכו)

וזה לא סותר את זה שאני רוצה שבעלי ילמד תורה

(המשפט הזה בכללי גורם לי להרגיש ילדה קטנה להפליא, ו זה נכון, אפילו שמונה עשרה לא יהיה לי רוב השבוע)

וככה יוצא שאני מותקפת מכל הכיוונים,

מהבית (מעניין) שאומרים שאין עניין, שזה בזבוז זמן, לכי תעשי תואר או משהו

מאנשים שמכירים ואומרים מה לא הם פמיניסטים זה מסוכן

מאנשים שמכירים ואומרים שאם כבר למה לא שם או שם או שםפ

מאנשים שסתם מאוכזבים ממני כי לא לקחתי את עצמי בידיים השנה ולא הלכתי ללמוד

מאנשים שנמנעים מלדבר איתי,

(מאנשים שכל מעט ההערה שהיתה להם כלפי נעלמה ברגע ש)

(אנשים ששומעים שאני עובדת שם, ואומרים, מה, אבל יש קטע שבו זה מעורב, לא מפריע לך?

וכן מפריע לי ועד דמעות לפעמים ולהתרחק ולשבת בצד ולשמור מנחה להפסקה כדי להתחמק, אבל מישהו צריך לממן לימודים והי זה לא יהיה אתם, נכון? אז אין בררה,)

(מאנשים ששומעים שאני עובדת שם ואומרים מה תמצאי משהו אחר משהו שבו תוכלי לעבוד כל יום כל היום ולקבל יותר ממינימום וגם זה בקושי

אבל הכל כל כך מוצף ומלא ברעש ואיך אני אמורה בכלל והרי יש לי רק שבועיים עכשיו ושבוע של ימי עיון וחודש ואז מתחילים לימודים)

והבעיה היא שכולם כל כך צודקים, פשוט, מה יש לעשות, לא רוצה לזרוק מכאן ולא רוצה לזרוק מכאן,

אבא.

(ולילה הוא זמן שדורש חיבוק. ואין כמו חיבוק של תי"ח בתקופה הזאת)

אני מחפשת מילים ו מאיפה, אבוד לי כל כך

אני מרגישה קרועה בין הרצון לבין המציאות, בין ההשתוקקות היותר עליונה ל-

ובכלל, אני כולי שקר, ולא מדויק לי ולא טוב לי וצריך מישהו שיקח אותי בשתי ידיים וימשוך בחזרה

ו איך

אין

אי אפשר,

ומגיע לאנשים כל כך הרבה יותר ממני ואני לא מצליחה לתת להם,

ולא מצליחה לדייק את עצמי לאמת

וככה יוצא שמשתמשת בביטויים ש פשוט לא נכונים, אבל אני לא מוצאת, אין לי מילים,

(אני צריכה לעלות. כמה אפשר כבר,)

אני רוצה אמת.

אני רוצה חיים.

אני רוצה ללמוד.

אני רוצה שזה לא יפגע באנשים אחרים.

|הולךלדפוקאתהראשבקיר,כדישלפחותהדמעותיהיובצדק|

בשבת הבנתי משהו

כאילו

|נושם עמוק|

זה מורכב קצת.

|מנסה לסדר את המחשבות שהתבלגנו מלאמלא מאז|

מה שחסר לי

בסופו של יום

זה כנראה העניין של עבודת התפילה

זא, בהכי פשוט וזה, זה מה שמגביל- 

את הכל בעצם,

ואני מכחישה את זה כי ההשתוקקות שבוערת בי היא ללימוד, לא לתפילה,

אבל אני עורגת לתפילה, לא ללימוד,

|מצייר מחדש את הגרף של ההבדל בין השתוקקותערגהכיסופים| |מהנהן|

אבל

בשביל זה

צריך

ל-ה-ת-ח-י-יב----------

ו 

אממ

כן.

מפחיד לי קצת

אני מפחדת קצת משנה הבאה כי ברור לי שתהיה התדרדרות כלשהי

ז"א, אני לא באמת יודעת איך ללמוד עם אנשים,

אני לא באמת יודעת איך *לדבר* עם אנשים, למען ד',

אני לא מסוגלת להקשיב לשיעורים, אני צריכה לימוד עצמי, מקסימום חברותא, ו זה הכי הרבה לימוד עצמי שמצאתי ועדיין יש שיעורים חצי מהזמן במינימום

[אני מפחדת שתהיה לי חברותא, האמת.][חברותא טובה זה כמו שידוך טוב, ובחיים לא חשבתי שיש סיכוי כלשהו שאצליח למצוא שידוך טוב שיתאים לי ויקבל אותי, ו ככל שעובר הזמן אני משתכנעת יותר ויותר שבאמת לא היה לי איך למצוא,.]

ו מרגיש לי שמן הסתם בימים הראשונים אני אהיה שקטה ומכונסת, כי מקום חדש ואנשים ו אממ,

ואז גם אם אחר כך ארצה ל לא יזכרו אותי ככה.

ו 

אוף, לא יודעת, חסר לי כל כך הרבה ידע בסיסי,

אני מרגישה לא שייכת עוד לפני שאני שם, אין לי מקום,

ו גם ככה לא אוכל להקשר באמת כי השקפה וכו', רק טכנית,

ו

[תוצאת לוואי של להיות חריג, אין לך מקום, בקושי בית,]

[תמיד להיות לבד]

אוף,

[אדם צריך מענה קצת.]

א.

הַשָּׁמַיִם סְגֻלִּים. זִהוּם אוֹר

יָרֵחַ כְּתַמְתַּם עוֹלֶה לְאַט בָּאֹפֶק

בָּתֵּי יְרוּשָׁלַיִם מַשְׁקִיפִים לְרָחוֹק

עֵצִים שְׁחֹרִים מִתְנַשְּׂאִים סָבִיב.

גַּם אֶצְלִי לַיְלָה. רַק שֶׁאֶצְלִי

לַיְלָה כְּבָר חוֹדָשִׁים

וְגַם הַשַּׁבָּת לֹא מַצְלִיחָה

לְהַבְהִיר אוֹתִי

לְרַקֵּד בִּי אֶת הַפַּחַד

לְהַבְהִיל אֶת הָרִחוּק

לְהַבְדִּיל בֵּינוֹתָם

ל, בֵּינִי

שֶׁמִּתְחַבֵּא מֵאֲחוֹרָה, קְצָת נָבוֹךְ

לֹא מַכִּיר אֶת עַצְמוֹ בֵּין כָּל הַסּוֹבְבִים

לֹא מוֹצֵא שַׁיָּכוּת, גַּם ב,

עַצְמוֹ,

מְלַטֵּף אֶת הָעֲלָטָה בְּהִסּוּס.

ב.

הִיא מְחַבֶּקֶת חֲזָרָה

וְזֶה שׁוֹבֵר אוֹתִי.

כִּי אַחַר כָּךְ, בָּאוֹר, אֲנִי מֵטִיל אֲפֵלָה מֵאָחוֹר

וְרַק בַּחֹשֶׁךְ אֶפְשָׁר לְהַבְחִין,

שֶׁ

ד' אוֹר לִי.

וְהָאוֹר מָתוֹק, אֲבָל גַּם מְסַנְוֵר,

וְקָשֶׁה קְצָת לְהַבְחִין בַּדֶּרֶךְ הַמְּדֻיֶּקֶת בְּיוֹתֵר,

וְהָאוֹר מְחַיֵּךְ, אֲבָל הָעֲלָטָה מְחַבֶּקֶת.

ו,

מָה צָרִיךְ יוֹתֵר,

ג.

מָה צָרִיךְ יוֹתֵר מֵחִבּוּק.

מִישֶׁהוּ שֶׁ עוֹמֵד שָׁם, וּמַבְטִיחַ שֶׁהַכֹּל יִהְיֶה בְּסֵדֶר,

וּמוּכָן לְהַקְדִּישׁ שְׁתֵּי יָדַיִם בִּשְׁבִילְךָ.

מִישֶׁהוּ שֶׁעוֹמֵד שָׁם

וּמַבִּיט בָּעֵינַיִם

ו

פּוֹרֵשׂ

ד.

וַאֲנִי פּוֹרֵשׁ וּבוֹכֶה.

הָעֲלָטָה מִתְנַשֵּׂאת עָלַי

הִיא רְעִילָה

הִיא חוֹנֶקֶת

הִיא מַסְתִּירָה

אֲבָל גַּם מְחַבֶּקֶת.

וְצָרִיךְ אָדָם כֹּחַ לָקוּם, לִצְעֹד,

לְהִתְנַתֵּק מֵהַחִבּוּק

אֲבָל

כָּל פַּעַם שֶׁנִּרְאֶה לִי שֶׁ, אֲנִי מַצְלִיחַ

שׁוּב אֲנִי מַחֲלִיק קְצָת

וְהָאוֹר, אֵלָיו אֲנִי שַׁיָּךְ, קְצָת זָר וּמְנֻכָּר,

וַאֲנִי נוֹפֵל לְחֹשֶׁךְ.

ה.

הֲיִיתֶם חוֹשְׁבִים שֶׁאֲנִי אֶלְמַד.

וּבְכֵן; לֹא.

אֲנִי תָּמִיד חוֹזֵר לְחֹשֶׁךְ. גַּם בָּאֲדָמָה אָפֵל, לֹא?

אֲבָל, בְּתוֹכִי, אֲנִי מַכְחִישׁ,

אֲנִי רוֹצֶה אוֹר,

אֲבָל, בַּחֹשֶׁךְ יֵשׁ בַּיִת, וְאֶפְשָׁר לְהִסְתַּתֵּר קְצָת לִפְעָמִים,

ו,

הַבְדָּלָה, אָז,

תודה,

כלי עבודה

וחושב על זה שלפעמים צריך הרבה כח

משהו אגרסיבי

מפתח צינורות מאסיבי כזה כבד

להפעיל כח בשביל להגיע לשחרור

שהכל יזרום

אין תחליף לתזמון שיודע מתי להדק ומתי לשחרר

או בסבלנות

בדרך כלל הקסם האמיתי קורה בדרך

בהמתנה

רגעים קטנים בשקט שקורה בהם משהו שאתה מזהה רק אחרי שהתקדמת הלאה.

אתה אומר לעצמך וואלה היה שם משהו

מתחבר לאט

ריח ממלא את החדר

בסוף זה הפרטים הקטנים

אני צריך לצאת לטיול

לא כזה שיקרע אותי

משהו שישהה במקום

שיפתח את ההסתכלות פנימה קצת

כמו יציאה לכביש פתוח בלילה

בלי מטרה או יעד

בלי מוזיקה

רק הידיעה שאני שולט במכונה

יכול לכוון

כמו בעקידה

הוא לא רצה שיצחק ימות

הוא רצה לדעת האם תהיה מוכן לעשות את זה

בסוף העולם לא השתנה

כלום לא קרה

אבל הכל קרה

יש קצב מסוים לנסיעה כזאת

הרמוניה

זה לא רק ענין של כח זה ענין של רגש

להחזיק חומר ביד ולעצב אותו

להרגיש איפה יש התנגדות

איפה הוא נכנע

לפעמים נגיעה קלה פותחת הכל

רק להתרכז

אני כל כך מצטער שאת צריכה לסבול את הכאב הזה, ואין מילים נכונות שיכולות לתקן את התחושה או למחוק את מה שהיה 🌹❤️🌹

באמצע היום

בלי הסבר

משהו מתהילים או לא משנה

לא אחשוב על זה משהו רע

בסוף המדבר יש ים

שתהיה לי מישהי לרוץ איתה

נתקלתי בספר הזה כבר כמה פעמים השבוע וכל פעם מכיוון אחר

לא בטוח מה זה מסמן לי

בר בלפר נפטרה

שיחקה שם יפה

הספר פשוט

נחמד

לא מתיימר

לא וואו ולא רע

סיפור פשוט

כמו החיים

פשוט להמשיך לרוץ

איתה או בלעדיה

עבר עריכה על ידי זית שמן ודבש בתאריך כ"ח בחשוון תשפ"ז 21:02

אם היא נתקלה בסחר בסמים בבי"ס שלה - אז המשפחה של סוחרים אלה לא רוצה שנדע את זה.

למה? כי זה בושה להיות במשפחה של עבריין.

התפתחות משמעותית בחקירת הרצח של תאיר ראדה - סרוגים

התפתחות בפרשת תאיר ראדה: ראיה חדשה עשויה להשפיע על החקירה - כיפה

ודווקא ערוץ 7 שותק

בשלבי החקירה הראשונים היו ליקויים באבטחת זירת הפשע ובהתנהלות המשטרה, דבר שהקשה על הפקת ממצאים פורנזיים נקיים וחד-משמעיים (כמו דגימות DNA או טביעות אצבע ברורות של התוקף האמיתי).  

לכן כנראה לעולם לא נדע מי רצח אותה.

יש שערות שנמצאות בידי המערכת. עדיין אפשר להפיק דנא.

בכל זאת, מה א-ת-ה חושב שקרה לתאיר ולמה?

ועוד שאלות:

האם היה חרם על תאיר מצד בני כיתתה ועד כמה היה לזה השלכות על הרצח?

מה דעתך על שי מיקה- האם היא ידעה על איום שהיה על תאיר ולא דיווחה על כך לפני הרצח ואחריו?

האם תאיר סמכה עליה לגמרי ואמרה לה את כל מה שקורה איתה? ולמה לעזאזל אילנה ראדה טוענת שהיא שקרנית?

זה לבינתיים.

לא בפוליטיקה, לא בספורט (מצחיק אותי לשמוע אוהדים מתווכחים בלהט על תרחישים בכדורגל- היה צריך לעשות ככה וככה…), ובכלל בחיים …

"מה יקרה אילו…"

אני מחכה למידע מוסמך ממקורות מהיימנים ואמינים.

בהתחלת החקירה המשטרה השיגה הודאה מרומן זדורוב.

וכמה ערכאות הרשיעו אותו ברצח.

ובמשפט החוזר הוא זוכה.

האם המשטרה והפרקליטות הן בעיניך מקור מהימן ונאמן?

אז מי כן?

לעולמים בלתי פתור.

כמו עוד מקרי אסונות מפורסמים אחרים

יש רגש יש חיים

גם אם זה פחד

אתה מפחיד אותי

כמה עוצמה יש במשפט הזה

כמה סקרנות

כמה עומק

כמה חושך

כמה ערפל

בתוך הצינורות

הכל קורה שם

כמה שקט

וכמה רעש יש בשקט זה מדהים

עור התוף שלי נקרע מרוב שקט

והיא טמירה ונעלמת

חידה

אניגמה

יפה

עדינה

אבל רק לכאורה

כמו שני הפכים

אחד פרוע מבחוץ ורך מבפנים

ואחת עדינה מבחוץ עם אש וכאוס מבפנים

אל תפחדי

לא ממני

אבל בעיקר לא מעצמך

וזה מפחיד

זה משתק

זה מצמית

ככה לחפש בתוכי?

לפתוח

לחשוף

כמה אהבה יש בין ההריסות

וכמה כאב

אני עף

או על הרצפה

אי אפשר לדעת

ולא צריך לדעת רק להרפות

כמה שקט נמצא שם

בערפל

כי שם האלוהים

והוא איתנו

גם בצינור

באזור המעבר

שמוביל

ושואב

כשכל הנוזל הופך למוצק

וכל הרצפה מתחילה להפוך לאויר

כמה שקט יש בחוסר שליטה

בהתמסרות

הכניעה

ובהפך

או בכניעה

יש שקט

יש הרבה דברים

מה שאין שם זו חולשה

מסירת השליטה

אם יהא זה רצונך יהיה

ואם לא

אז לא יהיה

והיא צועדת אבודה

בין גבעה שבורה

שותקת

מדברת

צועקת

לוחשת

שותקת בצרחה

קורעת את העולם

כמו נחש שנקרע מהעור של עצמו

בסמרטוטי אור

עור

נשרפים בשאול

אם יהא זה רצונך

וכמה געגוע יש שם

זה לא חייב להיות למשהו שהיה

זה יכול להיות למשהו שאתה רוצה

שעוד לא היה

לרחוב ישן

לניגון עתיק

כינור צולע ושבור

מחוספס

בלי כיוון

בלי דרך

צלילים שמסתלסלים כמו עשן

מסביב לשולחן

תבחר מה לאכול

היא שואלת

ספק מזמינה

ואתה לא יודע כלום

אתה רק יודע שלא תסלח לעצמך

אם תישאר

ספרים ישנים בפינה

והזמן עוצר שניה

וממשיך להחליק

ואתה שואל

והיא עונה

מה שידעת כבר מזמן

אבל חשוב לשאול

ויותר חשוב להקשיב

לתת מקום

גם פיזי

וגם לא

המדבר הזה מעל המקום

מעל הזמן

והוא קשה

וצחיח

ואין בו מים

אפילו הנחשים והעקרבים לא כאן

כלום

ואתה לבד

בדידות מזוינת

שאתה לא מספיק לעצמך

קיבוץ נדבות

והיא אומרת לך תשוב לאוצרות שלך

ואתה מסתובב

נוהג ונוהם כחיה בלילה

נוהם במדבר לילות שלמים

כמיהה וכיסופים

פנימה