והחומה הזאת רועדת, על מה היא מגנה

(על געגוע ישן, על רגשות מפוחדים, על שקט שכבר נגוז)

ימים של שקט.

כולם אומרים לי שאין עניין לעשות תואר. לכי תנצלי את הכשרונות הטבעיים שלך, מה שאת עושה ועושה לך טוב. אבל בפועל-

כי צריך גם לרצות את ההורים ולהראות להם שכן בטח אני משקיעה בעתיד שלי ועושה קורסים. וצריך גם לתת מקום לדרישה שיש בי, לכתוב ולהתבטא ולדייק מילים ורגשות באותיות משורבטות בעקימות. ו אני נהנית מלעצב דברים, אבל עובדה שאין לי בזה עבודה. ואני רוצה בכלל ללמוד. הייתי מוותרת (ואני כן) על כל כך הרבה בשביל היכולת ללמוד בשקט בלי בעיות פרנסה וכאלה.

הרווחתי בערך 1200 מהספר האחרון שהוצאתי. לקח לא מעט שעות עבודה, אבל זה שעימדתי ועיצבתי אותו בעצם נתן לי את זה כתשלום ללא תשלום מס נוסף וזה. זה נהדר כי זה אומר שכנראה יש לי עכשיו יכולת להשיג מחשב נורמלי שאפשר להתקין עליו אינדזיין ואילוסטרייטור בלי שהוא יקרוס. שימושי יותר מאשר לחזור הביתה כל יום. למחשב שלא מסוגל להחזיק אותם. אולי-אולי תהיה לי ס"ד ואצליח למכור עוד שלושים עותקים? זה יתן לי מספיק כדי לקנות פרוייקט השו"ת וזה יעזור לי ממש.

אני אמורה בכלל ללמוד למבחן שבחמישי. יש לי עוד שש מאות עמודים שכמעט כל אחד מהם כולל תהליך שצריך לזכור בעל פה וחמישה מושגים חדשים. אבל אני באמצע חולין ולא למדתי משנה של היום. וחק"ל. ו אממ שכחתי כבר איך זה כשצריך לוותר על הלימוד בשביל זה. זה מוזר וכואב וחסר ולא מרגיש נכון. ונחוץ.

אוף.

אוףאוףאוף

זאת לא היתה החלטה חכמה

אבל מה יכולתי לעשות, לא ללכת למסיבת הסיום שלו? מי ילך? אבא ואמא? הם לא כאן בכלל,

ואחותי הלחיצה אותי ממש, ובכללי כל היום הזה

סוףסוף יש לי מחשב ואני מסוגלת ללמוד, אבל זה לא מספיק

(למרות שהמקלדת שלו נהדרת)

הסיבה היחידה שהצלחתי לקבל ציונים סבירים עד עכשיו היא שהכל היה מרחוק

יכולתי להבחן בעמידה והייתי צריכה גם ככה על המחשב, אז.

עכשיו אני אמורה להבחן בחדר, סגור, עם עוד אנשים, בישיבה, על כסא, בחומר סגור, ולכתוב הכל עם עט על דף

הכתב שלי לא קריא בכלל אבל, יש סיבה שהיה לי פטור בבגרות

ניסיתי לכתוב להם היום את ההקדשה וזה לא היה קריא בכלל, אפילו אני לא יכולתי

מזמן לא ישבתי יותר מחמש עשרה דקות רצוף, אני לא יודעת איך עושים את זה בכלל

אוף

אין לי כח להכשל על זה

אני מודעת לזה שאגיע, אסתכל על השאלות, אקלוט שאני לא יודעת כלום,

בסוף אאלתר איזה משהו ואקווה לטוב

אבל

פעם קודמת הרגשתי שהלך לי מעולה וקיבלתי שמונים

הפעם אני מוכנה יותר מבחינת מה רוצים ואיך, אבל אין לי מושג בחומר

וזה מטופש כל כך, למדתי עשרות שעות, ולמדתי באמת, לא סתם קראתי או משהו

קראתי ושיננתי והמצאתי סימנים וחזרתי בעל פה על תהליכים ו כלום

אני רוצה מבחן בית, חומר פתוח, שאוכל לעשות בתור עבודה ולא בתור לשנן הכל

אני יודעת את החומר! מעולה! למדתי וחזרתי ותרגלתי ועשיתי כרטיסיות ו הכל בערך! פשוט לא בעל פה ולא זוכרת כל אחד מאלפי התרשימים שיש בספר

הנה עכשיו ביליתי חצי שעה על לומר שאני אכשל, מישהו אמר נהא"ע?

הקטע הזה שלילה הוא דבר שמציף הכל

אבל אני מוצפת גם ככה,

קצת בא לי להתכחש רגע לכל העולם

ללכת למצוא פינה לעצמי, ללמוד,

(זה דפוק כ"כ, למה זה כמעט הדבר היחיד שמרגיע אותי וגם אותו אסור לי לעשות)

(אפשר להתעלם מזה פשוט)(נו.)

אני רוצה אוצר

אוף

למה זה כזה יקר

למה הכל כ"כ יקר בעולם הזה

וכן לא צריך כסף כדי ללמוד, אבל צריך כסף כדי ללמוד בנוחות ובקלות ובזמינות ובלי לצאת בלילה ולהתגנב לבית המדרש

ולא צריך כסף כדי ללמוד אבל צריך כסף כדי ללמוד בישוב הדעת,

צריך כסף כדי ללמוד בלי שיעשו לך פרצופים ויצחקו עליך

[ואיך זה שהשנה כולם אומרים לי מה זה בזבוז לכי ללמוד

ועל שנה הבאה כולם אומרים שזה רעיון נוראי]

[פעם אחת, פעם אחת, קצת לפני פסח של שנה שעברה

אבא אמר לי שהוא חושב ש אולי המקום שלי באמת לא שם

ועדיף לי ללכת לכיוון תורני או של הוראה או משהו

לא חושבת שהוא צודק, אני גרועה בזה

אבל עדיין, פעם אחת שאבא אמר שאולי עוד יצא ממני משהו]

הקטע הוא- בסופו של דבר, *באמת* אין לי מקום

כי, טוב, נו, אני לא "פמיניסטית"

להפך

אבל... אני לא חושבת שזה צריך לסתור לימוד מעמיק ואיכותי

ו אני לא חושבת שיש בעיה שלימוד גמרא, כל עוד הוא לא סותר ולא בא על חשבון דברים אחרים

(ובאני חושבת הכוונה היא גם בהתייעצות עם רבנים וכו)

וזה לא סותר את זה שאני רוצה שבעלי ילמד תורה

(המשפט הזה בכללי גורם לי להרגיש ילדה קטנה להפליא, ו זה נכון, אפילו שמונה עשרה לא יהיה לי רוב השבוע)

וככה יוצא שאני מותקפת מכל הכיוונים,

מהבית (מעניין) שאומרים שאין עניין, שזה בזבוז זמן, לכי תעשי תואר או משהו

מאנשים שמכירים ואומרים מה לא הם פמיניסטים זה מסוכן

מאנשים שמכירים ואומרים שאם כבר למה לא שם או שם או שםפ

מאנשים שסתם מאוכזבים ממני כי לא לקחתי את עצמי בידיים השנה ולא הלכתי ללמוד

מאנשים שנמנעים מלדבר איתי,

(מאנשים שכל מעט ההערה שהיתה להם כלפי נעלמה ברגע ש)

(אנשים ששומעים שאני עובדת שם, ואומרים, מה, אבל יש קטע שבו זה מעורב, לא מפריע לך?

וכן מפריע לי ועד דמעות לפעמים ולהתרחק ולשבת בצד ולשמור מנחה להפסקה כדי להתחמק, אבל מישהו צריך לממן לימודים והי זה לא יהיה אתם, נכון? אז אין בררה,)

(מאנשים ששומעים שאני עובדת שם ואומרים מה תמצאי משהו אחר משהו שבו תוכלי לעבוד כל יום כל היום ולקבל יותר ממינימום וגם זה בקושי

אבל הכל כל כך מוצף ומלא ברעש ואיך אני אמורה בכלל והרי יש לי רק שבועיים עכשיו ושבוע של ימי עיון וחודש ואז מתחילים לימודים)

והבעיה היא שכולם כל כך צודקים, פשוט, מה יש לעשות, לא רוצה לזרוק מכאן ולא רוצה לזרוק מכאן,

אבא.

(ולילה הוא זמן שדורש חיבוק. ואין כמו חיבוק של תי"ח בתקופה הזאת)

אני מחפשת מילים ו מאיפה, אבוד לי כל כך

אני מרגישה קרועה בין הרצון לבין המציאות, בין ההשתוקקות היותר עליונה ל-

ובכלל, אני כולי שקר, ולא מדויק לי ולא טוב לי וצריך מישהו שיקח אותי בשתי ידיים וימשוך בחזרה

ו איך

אין

אי אפשר,

ומגיע לאנשים כל כך הרבה יותר ממני ואני לא מצליחה לתת להם,

ולא מצליחה לדייק את עצמי לאמת

וככה יוצא שמשתמשת בביטויים ש פשוט לא נכונים, אבל אני לא מוצאת, אין לי מילים,

(אני צריכה לעלות. כמה אפשר כבר,)

אני רוצה אמת.

אני רוצה חיים.

אני רוצה ללמוד.

אני רוצה שזה לא יפגע באנשים אחרים.

|הולךלדפוקאתהראשבקיר,כדישלפחותהדמעותיהיובצדק|

בשבת הבנתי משהו

כאילו

|נושם עמוק|

זה מורכב קצת.

|מנסה לסדר את המחשבות שהתבלגנו מלאמלא מאז|

מה שחסר לי

בסופו של יום

זה כנראה העניין של עבודת התפילה

זא, בהכי פשוט וזה, זה מה שמגביל- 

את הכל בעצם,

ואני מכחישה את זה כי ההשתוקקות שבוערת בי היא ללימוד, לא לתפילה,

אבל אני עורגת לתפילה, לא ללימוד,

|מצייר מחדש את הגרף של ההבדל בין השתוקקותערגהכיסופים| |מהנהן|

אבל

בשביל זה

צריך

ל-ה-ת-ח-י-יב----------

ו 

אממ

כן.

מפחיד לי קצת

אני מפחדת קצת משנה הבאה כי ברור לי שתהיה התדרדרות כלשהי

ז"א, אני לא באמת יודעת איך ללמוד עם אנשים,

אני לא באמת יודעת איך *לדבר* עם אנשים, למען ד',

אני לא מסוגלת להקשיב לשיעורים, אני צריכה לימוד עצמי, מקסימום חברותא, ו זה הכי הרבה לימוד עצמי שמצאתי ועדיין יש שיעורים חצי מהזמן במינימום

[אני מפחדת שתהיה לי חברותא, האמת.][חברותא טובה זה כמו שידוך טוב, ובחיים לא חשבתי שיש סיכוי כלשהו שאצליח למצוא שידוך טוב שיתאים לי ויקבל אותי, ו ככל שעובר הזמן אני משתכנעת יותר ויותר שבאמת לא היה לי איך למצוא,.]

ו מרגיש לי שמן הסתם בימים הראשונים אני אהיה שקטה ומכונסת, כי מקום חדש ואנשים ו אממ,

ואז גם אם אחר כך ארצה ל לא יזכרו אותי ככה.

ו 

אוף, לא יודעת, חסר לי כל כך הרבה ידע בסיסי,

אני מרגישה לא שייכת עוד לפני שאני שם, אין לי מקום,

ו גם ככה לא אוכל להקשר באמת כי השקפה וכו', רק טכנית,

ו

[תוצאת לוואי של להיות חריג, אין לך מקום, בקושי בית,]

[תמיד להיות לבד]

אוף,

[אדם צריך מענה קצת.]

א.

הַשָּׁמַיִם סְגֻלִּים. זִהוּם אוֹר

יָרֵחַ כְּתַמְתַּם עוֹלֶה לְאַט בָּאֹפֶק

בָּתֵּי יְרוּשָׁלַיִם מַשְׁקִיפִים לְרָחוֹק

עֵצִים שְׁחֹרִים מִתְנַשְּׂאִים סָבִיב.

גַּם אֶצְלִי לַיְלָה. רַק שֶׁאֶצְלִי

לַיְלָה כְּבָר חוֹדָשִׁים

וְגַם הַשַּׁבָּת לֹא מַצְלִיחָה

לְהַבְהִיר אוֹתִי

לְרַקֵּד בִּי אֶת הַפַּחַד

לְהַבְהִיל אֶת הָרִחוּק

לְהַבְדִּיל בֵּינוֹתָם

ל, בֵּינִי

שֶׁמִּתְחַבֵּא מֵאֲחוֹרָה, קְצָת נָבוֹךְ

לֹא מַכִּיר אֶת עַצְמוֹ בֵּין כָּל הַסּוֹבְבִים

לֹא מוֹצֵא שַׁיָּכוּת, גַּם ב,

עַצְמוֹ,

מְלַטֵּף אֶת הָעֲלָטָה בְּהִסּוּס.

ב.

הִיא מְחַבֶּקֶת חֲזָרָה

וְזֶה שׁוֹבֵר אוֹתִי.

כִּי אַחַר כָּךְ, בָּאוֹר, אֲנִי מֵטִיל אֲפֵלָה מֵאָחוֹר

וְרַק בַּחֹשֶׁךְ אֶפְשָׁר לְהַבְחִין,

שֶׁ

ד' אוֹר לִי.

וְהָאוֹר מָתוֹק, אֲבָל גַּם מְסַנְוֵר,

וְקָשֶׁה קְצָת לְהַבְחִין בַּדֶּרֶךְ הַמְּדֻיֶּקֶת בְּיוֹתֵר,

וְהָאוֹר מְחַיֵּךְ, אֲבָל הָעֲלָטָה מְחַבֶּקֶת.

ו,

מָה צָרִיךְ יוֹתֵר,

ג.

מָה צָרִיךְ יוֹתֵר מֵחִבּוּק.

מִישֶׁהוּ שֶׁ עוֹמֵד שָׁם, וּמַבְטִיחַ שֶׁהַכֹּל יִהְיֶה בְּסֵדֶר,

וּמוּכָן לְהַקְדִּישׁ שְׁתֵּי יָדַיִם בִּשְׁבִילְךָ.

מִישֶׁהוּ שֶׁעוֹמֵד שָׁם

וּמַבִּיט בָּעֵינַיִם

ו

פּוֹרֵשׂ

ד.

וַאֲנִי פּוֹרֵשׁ וּבוֹכֶה.

הָעֲלָטָה מִתְנַשֵּׂאת עָלַי

הִיא רְעִילָה

הִיא חוֹנֶקֶת

הִיא מַסְתִּירָה

אֲבָל גַּם מְחַבֶּקֶת.

וְצָרִיךְ אָדָם כֹּחַ לָקוּם, לִצְעֹד,

לְהִתְנַתֵּק מֵהַחִבּוּק

אֲבָל

כָּל פַּעַם שֶׁנִּרְאֶה לִי שֶׁ, אֲנִי מַצְלִיחַ

שׁוּב אֲנִי מַחֲלִיק קְצָת

וְהָאוֹר, אֵלָיו אֲנִי שַׁיָּךְ, קְצָת זָר וּמְנֻכָּר,

וַאֲנִי נוֹפֵל לְחֹשֶׁךְ.

ה.

הֲיִיתֶם חוֹשְׁבִים שֶׁאֲנִי אֶלְמַד.

וּבְכֵן; לֹא.

אֲנִי תָּמִיד חוֹזֵר לְחֹשֶׁךְ. גַּם בָּאֲדָמָה אָפֵל, לֹא?

אֲבָל, בְּתוֹכִי, אֲנִי מַכְחִישׁ,

אֲנִי רוֹצֶה אוֹר,

אֲבָל, בַּחֹשֶׁךְ יֵשׁ בַּיִת, וְאֶפְשָׁר לְהִסְתַּתֵּר קְצָת לִפְעָמִים,

ו,

הַבְדָּלָה, אָז,

תודה,

דבר שאני חושב עליו הבוקר וזה אקראי כמו שזה נשמע.

בהתחלה אפילו לא זכרתי איך קוראים לעצם הזו.

העצם הזאת שמאמינים שתישאר ולא משנה מה יקרה

שממנה הכל יתחיל מחדש ברגע מסוים על הזמן.

מה הדבר האחרון

הפרט הכי קטן ואקראי

משהו שלא שמים אליו לב אולי אבל הוא הכי מהותי בך

משהו שעליו הכל נשען

משהו שמחזיק אותך גם בלי לדעת

שלא משנה מה עוברים הוא נשאר

וישאר

תמיד

שגם עוד מיליון שנה כשהכל כבר יעלם ויתחדש בצורה שאי אפשר לדמיין הוא ישאר כמו שהוא

דבר שממנו תצמח מחדש

כולך תיוולד מחדש ממנו

חי בשביל להילחם ביום אחר

כנראה

שדה קרב כזה שלפעמים אתה מנצח לפעמים מפסיד אבל שדה קרב

כשאתה מפסיד אתה נסוג כמו במלחמה

מפסיד בקרב

וחי

וחוזר להילחם ביום אחר

כנראה שאין ברירה.

די פחדני האמת

כמו אדם שמשכנעים אותו בניגוד לרצונו

הוא יישאר באותה דעה בדיוק.

כמו הצביעות הדתית שמכפרת על חטא שיש לה חשק אליו בזה שהיא מגנה חטאים שהיא מתעניינת בהם.

כל אחד וכל דבר חוזר למקום

או שלא

החיים ממשיכים בשלהם כמו זרם

לוקחים אותך איתם

זה יכול להפתיע, להיות טוב להיות רע העיקר שקורה מה שקורה.

הזנחתי את הקריאה בזמן האחרון

צריך לחזור לזה

משמעת מתרופפת זה לא סימן טוב

קפה שני להיום

מירי המזכירה מספרת איך היה היום הראשון

אני מחייך משאיר קהל אחר שיאזין והולך להסתגר ולשמוע תכנים שונים

תוהה על שובניזם ושמרנות וכמה רע בן אדם יכול לצאת כי הוא מאחל לאמא שתגדל את הילדים שלה בעצמה ולא מטפלת אדישה עם טלפון בשביל שהיא תצא לעבוד.

כנראה שזה מורכב יותר או שלא

המהפכה התעשייתית מודל 2026

להפשיר במיקרו ולשלוח לגן

סיפור

לתקשר

בכתב, בעל פה, בתמונה, בסרט, בספר

כמו אלה שמצלמים את עצמם או את אותו דבר ואותו מקום כל יום באותו זמן במשך חודשים או שנים. אם תסתכל על אחת מהתמונות לא תבין כלום, גם אם תדפדף מהר.

אם לא תאט לא תבין

זה המשפט

יש סיפורים שהם לא עם דרמות גדולות הכל בפרטים הקטנים, כל מיני שינויים קטנים מזעריים ששמים אליהם לב לאט, מקרוב, לאורך זמן.

בסיפור בעל פה כבר אפשר להפליג רחוק, לערב דמויות, לפרט, להמציא, להגזים, לשנות. הכל תלוי במטרה להגיע לפנטזיה המוחלטת של המציאות האמיתית.

החיים הם רצף של מקריות, של תאונות, של היתקלויות שמרכיבות קשרים ומצבים עם אינסוף הסתעפויות אפשריות ואפשרויות. דלתות מסתובבות שנעקרות מהצירים באגרסיביות הגורלית של החיים. זה סיפור

החגים מגיעים וכמה סיפורים הם מביאים איתם

כמה סיפורים הם יביאו

כמה התניות כמה אהבה, שנאה, כעס, השפלה, בדידות, שמחה, געגוע הם מביאים איתם.

מישהו אומר לי שהחג האהוב עליו הוא סוכות כי כשהיה ילד בנה מחנה עם אבא שלו. כמה פעמים שמעתי משפט כזה שאין לו קשר לחג ועדיין הכי קשור אליו ומביא את כל המטען של החג עד שנמות.

יש סיפור על געגוע

איך שוקלים געגוע

היה לי פרופסור אחד זקן שהתאהב באישה אחת והם היו יחד אבל היא חזרה אל הארץ שלה, מעבר לים. הם לא נפגשו יותר אחרי שנפרדו וכל אחד המשיך בחייו. כששאלתי אותו איך הוא מעריך את הגעגוע אליה הוא ענה 7 קילו ו-600 גרם בערך.

לא הבנתי והפרופסור לקח אותי לעלית הגג.

הראה לי את כל המכתבים שנשארו בפינה קרועים ואמר לי

לאורך השנים כתבתי לה המון אבל לא שלחתי מכל מיני סיבות.

כל ערימת הדפים הזאת שאתה רואה כאן, אם תרים אותה ותשקול אותה תגיע ל-7 קילו ו-600 גרם ככה זה היה הבוקר.

זה משקל הגעגוע שלי אליה והוא גדל מדי יום ורגע.

החגים יכולים להיות כבדים אבל יש בהם מטען שמספר משהו גם אם הוא רע וגם אם טוב זה אנחנו וחלק מהחיים. זה לא דת ולא הלכה ולא תורה גם זה חלק מזה. זה נמצא בכל דבר וכל רגע.

עכשיו לקרר בירות לעבור בחנות ולהביא וויסקי בדרך לבית ולצלול לערב עם ספר או סרט ולצאת מהפיוטיות הזאת

שרק הולך ומקצין את עצמו באיזו מערבולת שמכניסה אותך עמוק יותר ויותר במעגלים רחבים.

כמו אפקט הפרפר טעות קטנה בגיל צעיר הופכת להיות אסון בקנה מידה היסטורי כמה שנים אחר כך.

עצימת עיניים קטנה וזהו

תוסיפו לזה את עייפות החומר והזקנה שקופצת עליך מגיל 37 והלאה כמו איזה חיידק טורף שמתעלק עליך ויש מתכון מושלם.

מבט אחד במראה בבוקר כבר לא סלחני

בטח אחרי ערב של בירה וחצי ליטר של משהו חזק יותר הכל מרגיש הרבה יותר כבד לתפעול

זה לא מה שהיה

אז המלחמה נמשכת בכל הכוח כמו שבוקובסקי אמר

כל עוד אפשר תרביץ

מחפשים את האהבה עצמה לא אחרת שאוהב אותה.

נשמע עמוק אינטיליגנטי אבל לא יודע כשזה לא פשוט זה לא זה.

בסוף אתה כאן היא מחייכת אליך כי מי באמת יושבת בבית קפה עם מחשב ללמוד? הכל הצגה בשביל לצאת קצת וליצור קשר כלשהו אבל זו סימולקרה היא לא באמת מפלרטטת איתך.

גם אם כן זה כבר לא הענין

שני טיפוסים בעיר הגדולה שמחליפים כמה מילים ומימיקה מסוג מסוים כמו בסרט של גודאר שזה מאוד פשוט וטבעי.

המרחב הזה גם יכול לזמן אליו כל מיני שיחות ועניינים משלו.

תיאוריות לתוך החיים ולמי אכפת.

אכניס שישייה למקרר

והוא מנסה

לשמור על איזה ניצוץ של משהו

והכל בתוך מערכת עסקית של מפעל עם תזרים רציני

וזה מנווט יפה וחכם בין קווים מקבילים כמו פסי רכבת לאופק הדדי

היא מחייה אותו משם באיזה משהו חדש ומרגש שהביאה אישה אמיתית וזה עושה לה טוב כמו שלו זה עושה טוב רק ממקום שונה.

הוא דואג שיהיה כל מה שצריך

חסר מדף שם

הכיור מלא

הכל נשחק יש חוסר מהותי כי זה לא נבנה נכון ואז מתחילה עבודה

ואיזה שטויות זה עבודה

יעוץ זוגי טיפול

כמה רומנטי זה להתאמץ על מלאכותיות של קשר

איזה חיים יש לזקן שמנשימים?

לא מאמין בחרא הזה וזה גם לא ענין של אמונה.

ואז יש איזה סערה שמזיזה הכל

אותה אותו

וזה סבבה

אין סטריליות וואקום

ולא מתרגש מזה

נותן לזה יחס משתעשע עם הסופה הזאת

וחוזר

וגם היא רואה ולומדת

צריך את הגמישות לצאת בשביל למצוא חזרה את הדרך להיכנס גם אם זה ממקום אחר

כמו איזה גנב בתוך מבוך של כספות

הכל מלא ונוצץ בטח מרחוק והוא יודע בדיוק מה הוא עושה ואיך

נוגע ללב

ועדיין שהמוח ישלוט ישים את המושכות עליה ויחזיק קרוב

גם אותה וגם את מי שצריך

וברתימות האלה מתקדמים

זה כמו ריקוד

כמו מוזיקה קלאסית בתחילת סרט שואתי עם רקע של דרזדן המופצצת בהתחלה בסוף היא כמו אישה שיודעת בדיוק איך לחזור לעצמה כזאת חתיכה היום

רק לתת לה בטחון ולדאוג למה שהיא צריכה

אני יוצא איתם טיולים וכל מיני צועדים בעיר

מגלים מקומות חדשים

איזה הרפתקה זה לילד לצעוד ככה לגלות עוד דרך למקום מוכר

ולא משנה כמה הדרך ארוכה אם היא חדשה אז היא נקראת דרך קיצור

וזה מהעיניים שלו

מגיעים לאיזה גן משחקים חדש התרגשות

סצנה שלמה של הורים שאני נמנע ממנה גם אם זה אומר שאקפוץ ואשחק איתם בכל המתקנים אם צריך.

מסתכן באירוע לב אבל התחלתי להתאמן אז נשרוד בינתיים.

ויש אמא שגם כנראה לא מתאים לה והיא מתחילה לדבר איתי

ואני עונה

מדי פעם נעלמים לראות מה ומי צריך עזרה

וממשיכים מתוך הבנה הדדית של המחיר שיש

הפרעות קשב חיצוניות לחיים

וכנראה שלא ניפגש יותר אבל זה היה נחמד

ומחיה בדרך שלו

מרגש משהו אפילו

ריגוש לעניים

כמו סיפור שעוד לא נכתב מאיזה במאי סוג ז' על תסריט רומנטי דהוי

ואז יוצאים חזרה

כל אחד קיבל את הדופמין שלו להיום

וככה החיים מזמנים לך בדיוק מה שצריך רק לשים לב

ליופי הפשוט שעוטף אותך

מחלקים שוטים של אלכוהול בכניסה?

שנדע שאין באמת למי להצביע כאן?

רק המילה הזאת מדגדגת לי ביד ללכת להביא בירה

כל סיטואציה חברתית אבל זה השיא

הכל אותו דבר וזה ראי העולם והחברה והאהבה

יחסים בין בני אדם

הבטחות בלי כיסוי

חיבורים ונישואים מתוך אינטרס ענין אידיאלים עמוקים

ממש אחד לאחד סיפור האהבה המושלם

כל המוטיבים כאן וחזק עד הפירוק המוחלט שיבוא כי שם יש תאריך תפוגה או פירוק יזום.

אלה רוצים הכל בלי לתת כלום

אלה נותנים הכל בלי לקחת

בינתיים הילדים צורחים

ההתחלה שהיתה חלקה מתחילה לרעוד

אולי נעזוב אותה ונתחבר להיא

הכל אותו דבר

שומע כנסיית השכל דברים בלחש

הדבר היחיד שיחזיר לשפיות

אעבור לרוסיה

אפילו הנשים (המהממות) שם עם אופי בנוסף

תתחבר להיא. כן. פששש

לעשות ככל אשר יורוך

תראי את גפני נשבר הלב

יש פה הקבלה אחד לאחד

או שטויות של מגזרים.

זה רחוק ממני ומיותר.

תשחרר מה שמיותר לך.

אתה מתעסק באנרגיה כלואה ומבוזבזת.

כדי ליצור קשר עם הרב צבי ישראל טאו, הדרך המקובלת והישירה ביותר היא לפנות אל מזכירות ישיבת הר המור בירושלים, שבה הוא מכהן כנשיא הישיבה. הרב אינו מחזיק בטלפון סלולרי אישי או באמצעי מדיה דיגיטליים ישירים.

ניתן לפנות למזכירות הישיבה בדרכים הבאות:

• טלפון קווי במזכירות: 02-642-4242

• הודעות וואטסאפ (WhatsApp): 055-924-8832

• דואר אלקטרוני: office@harhamor.co.il

• כתובת למכתבים וביקור: רחוב אריה ורשבסקי 8, קריית יובל, ירושלים

• טופס פנייה מקוון: ניתן לשלוח הודעה ישירות דרך עמוד יצירת הקשר באתר ישיבת הר המור

"The man"

FUCK