אני. רוצה. ללמוד.
אוף.
צריך לשבת ולהתכונן למבחן. אבל אין איך,
אני יושבת יום שלם מול הספר ולא מצליחה לקלוט כלום. חוץ מאיך קוראים לכוחות משיכה בין מימן במים. הידד. זה בכלל מהחומר של סמסטר קודם
לפחות סיימתי לערוך את *******. מחר הוא אמור להשלח לדפוס וזה. מלחיץ אותי הרבה יותר מדי. לא הרבה יותר מדי בעצם, הגיוני שילחיץ אותי.
בעצם אני לא לחוצה מזה בכלל. אני לחוצה כי מבחן בחומר סגור ולחוצה כי אבא ואמא מגיעים מחר ואין לי כח וסבלנות לראות אותם ולדבר איתם ולהעמיד פנים שאני שולטת במצב ושהכל טוב ויפה ורגוע וכרגיל. וכי היתה לי שבירת אמון רצינית משולשת בזמן האחרון. ואין לי כח לזה, אין לי כח, אני מחזיקה בקושי וזה מרגיש גדול עלי, למרות שמן הסתם לא.
ושנה הבאה. מה יהיה שנה הבאה. מה יהיה עם החיים שלי, אני לא מצליחה ללמוד כלום חוץ מאשר תורה, וזה לא פתרון כי גם פרנסה צריך.
אני רוצה לבכות. למעשה, אני לא, אין לי כח לזה, אבל הגרון שלי חנוק עוד יותר והעיניים נעצמות בכפיה, אז.
והראש שלי דופק. מהבוקר. בצדק כנראה.
נראה לי (כן, זה דומ) שהראיה שלי התדרדרה לאחרונה, ואין לי יכולת לתקן את זה או להחליף משקפיים. מאיפה לי שבע מאות שקל לזה. אפילו מחשב אין לי עכשיו. בשבע מאות שקל ועוד קצת אפשר לקנות פרוייקט השו"ת. אני רוצה פרוייקט השו"ת. הייתי מבקשת מההורים ליום הולדת שמונה עשרה, נכון זה יקר אבל אממ כן, אבל זה לימוד תורה אז זה לא רלוונטי.
"אנחנו תומכים בך, ומתנגדים לבחירות שלך" זה יופי של משפט, אבל בסופו של דבר הבחירות שלי הן מה שאני. אז לא, אתם לא מקבלים אותי, אתם לא תומכים בי, אתם תומכים בדמות של הבת האידיאלי שבראש שלכן, זאת שקיבלה מאה ב5 ולא ב3, זאת שלא פרשה מהתואר כי קשה לה עם הממ (יש לכם מושג בכלל כמה קשה היה להחליט על זה תוך ידיעת השיקולים? ולומר "זה בזבוז של חמישים אלף שקל" לא עזר, זה היה חלק מהשיקול), זאת שתמיד מצליחה בהכל וכל הדעות שלה מקבילות לשלכם בדיוק. אני לא היא, בסדר? אני ******** ואני רוצה ללמוד, תורה, אני רוצה לחיות בעבודת ד', אני לא טובה בלהתרכז וגרועה עם מתמטיקה. אני לומדת תוך כדי עשיה ולא מהרצאה ואני מעדיפה עבודה פיזית בשתים עשרה בלילה מאשר משרד ממוזג בעשר בבוקר. לא קריטי השעות בעצם. בעולם עם קצת יותר עזות דקדושה (איי. פתאום נזכרתי שהרב אמר לי פעם לעבוד על זה. לא הצלחתי. למה אני נשברת כ"כ בקלות) הייתי במקום אחר לגמרי.
(אמרתי שאני רוצה לבכות? נראה לי יכאב פחות אם אבכה, אבל בנות יושבות כאן ואי אפשר. אז לבלוע בשקט, שתקתי מספיק, אפשר עוד קצת)
עברנו כבר (חלק קטן מאוד), רוצים קצת שקט, כשיש זמן ללמוד.
אוף.
(,,,)
(אני רועדת, אבל בשקט אז הכל טוב)
אוף.
צריך לשבת ולהתכונן למבחן. אבל אין איך,
אני יושבת יום שלם מול הספר ולא מצליחה לקלוט כלום. חוץ מאיך קוראים לכוחות משיכה בין מימן במים. הידד. זה בכלל מהחומר של סמסטר קודם
לפחות סיימתי לערוך את *******. מחר הוא אמור להשלח לדפוס וזה. מלחיץ אותי הרבה יותר מדי. לא הרבה יותר מדי בעצם, הגיוני שילחיץ אותי.
בעצם אני לא לחוצה מזה בכלל. אני לחוצה כי מבחן בחומר סגור ולחוצה כי אבא ואמא מגיעים מחר ואין לי כח וסבלנות לראות אותם ולדבר איתם ולהעמיד פנים שאני שולטת במצב ושהכל טוב ויפה ורגוע וכרגיל. וכי היתה לי שבירת אמון רצינית משולשת בזמן האחרון. ואין לי כח לזה, אין לי כח, אני מחזיקה בקושי וזה מרגיש גדול עלי, למרות שמן הסתם לא.
ושנה הבאה. מה יהיה שנה הבאה. מה יהיה עם החיים שלי, אני לא מצליחה ללמוד כלום חוץ מאשר תורה, וזה לא פתרון כי גם פרנסה צריך.
אני רוצה לבכות. למעשה, אני לא, אין לי כח לזה, אבל הגרון שלי חנוק עוד יותר והעיניים נעצמות בכפיה, אז.
והראש שלי דופק. מהבוקר. בצדק כנראה.
נראה לי (כן, זה דומ) שהראיה שלי התדרדרה לאחרונה, ואין לי יכולת לתקן את זה או להחליף משקפיים. מאיפה לי שבע מאות שקל לזה. אפילו מחשב אין לי עכשיו. בשבע מאות שקל ועוד קצת אפשר לקנות פרוייקט השו"ת. אני רוצה פרוייקט השו"ת. הייתי מבקשת מההורים ליום הולדת שמונה עשרה, נכון זה יקר אבל אממ כן, אבל זה לימוד תורה אז זה לא רלוונטי.
"אנחנו תומכים בך, ומתנגדים לבחירות שלך" זה יופי של משפט, אבל בסופו של דבר הבחירות שלי הן מה שאני. אז לא, אתם לא מקבלים אותי, אתם לא תומכים בי, אתם תומכים בדמות של הבת האידיאלי שבראש שלכן, זאת שקיבלה מאה ב5 ולא ב3, זאת שלא פרשה מהתואר כי קשה לה עם הממ (יש לכם מושג בכלל כמה קשה היה להחליט על זה תוך ידיעת השיקולים? ולומר "זה בזבוז של חמישים אלף שקל" לא עזר, זה היה חלק מהשיקול), זאת שתמיד מצליחה בהכל וכל הדעות שלה מקבילות לשלכם בדיוק. אני לא היא, בסדר? אני ******** ואני רוצה ללמוד, תורה, אני רוצה לחיות בעבודת ד', אני לא טובה בלהתרכז וגרועה עם מתמטיקה. אני לומדת תוך כדי עשיה ולא מהרצאה ואני מעדיפה עבודה פיזית בשתים עשרה בלילה מאשר משרד ממוזג בעשר בבוקר. לא קריטי השעות בעצם. בעולם עם קצת יותר עזות דקדושה (איי. פתאום נזכרתי שהרב אמר לי פעם לעבוד על זה. לא הצלחתי. למה אני נשברת כ"כ בקלות) הייתי במקום אחר לגמרי.
(אמרתי שאני רוצה לבכות? נראה לי יכאב פחות אם אבכה, אבל בנות יושבות כאן ואי אפשר. אז לבלוע בשקט, שתקתי מספיק, אפשר עוד קצת)
עברנו כבר (חלק קטן מאוד), רוצים קצת שקט, כשיש זמן ללמוד.
אוף.
(,,,)
(אני רועדת, אבל בשקט אז הכל טוב)
