אני מאד רוצה עוד ילדים. אני בגיל לא הכי צעיר כבר. בעלי הרבה שנים התנגד, בסוף הסכים שנפסיק למנוע, אבל עדיין לא רוצה אלא אומר; מה שה' רוצה...
הילד/ה הכי קטנים כבר די גדולים.
אני יודעת שזה ממש הזמן האחרון. ואני לא נכנסת להריון בינתיים. בעבר נכנסתי די מהר. המניעה לא הייתה הורמונלית. נכון שהגיל מתבגר אבל בכל זאת...
ברוב החודשים אם לא כל האחרונים כנראה היינו יחד סביב הביוץ. עשיתי בדיקות בסיסיות כמו פרופיל הורמונלי ומעקב זקיקים וב"ה תקין. גם בעצמי עברתי התנגדות לדבר, ועשיתי טיפול לגבי זה, עד שעכשיו אני באמת באמת רוצה מכל הלב. וזה לא קורה😭😭😭
כבר חודש שני מאז שאני מרגישה סופסוף שאני באמת שם.
קול חיצוני אומר לי עזבי, יש לך כבר משפחה. הרבה יותר קטנה ממה שחשבת, אבל משפחה. הילדים הקטנים כבר גדלים, שחררי, תהני מהחופש וצאי לשלב הבא בחיים.
אבל אני פשוט לא שם. סובלת מכל רגע, ומרגישה או אפילו יודעת, שאמורים להיות לנו עוד ילדים במשפחה, ואני לא יכולה ולא מסוגלת להתקדם.
בעלי לא בקטע של טיפולי פוריות, מרגישה שמיצינו נסיונות אפשריים. הפער בין הקטנים שלנו להריון שיהיה הולך ונהיה עצום, בחיים לא פיללתי כזה פער. הגיל שלי גם מתקדם.
מרגישה בין הפטיש לסדן. ולא יודעת מה לעשות. בא לי לצרוח ולבכות, ולבעוט. וללכת לישון לעולם.
מרגישה גם, שאת כל ההתפתחות וההתקדמות שלי המקצועית והאישית, אני עוצרת כי מבחינתי עוד מעט אני בחופשת לידה... ואז מגדלת קטנים... ורק כשאסיים אוכל באמת להתקדם ולהתמסר לשלב הבא.
אבל אני תקועה בשלב המעבר. ולא יודעת מה לעשות עוד.
החלק הכי כואב, זה שאני עוברת את זה לבד. אין אף אחד שיודע, וגם בעלי היקר, לא פרטנר לכאבי לב שלי... כי מבחינתו הכי טוב ככה... אז לא משתפת אותו כמעט.
ויום יום, חודש חודש, אני בעצם בדבר הזה, לבד. בתקוות, באכזבות, בניתוח סימנים ופרשנותם, בתפילות, בסגולות, בטיפולים אישיים, בהתרסקות, ברכבת הריםםםם. כבר שנים.
יש חברה ששיתפתי קצת בדברים של הטיפול. אבל לא מתאים לי לשתף בכל טבילה, וכל תקווה, וכל ביוץ.
וכל פעם אני אומרת וואו טבילה בפורים, איזה מיוחד, ודאי יהיה מטבילה כזאת תינוק מהמם והריון ניסי.. כנ"ל פסח, ושבועות וראש השנה... הנה עכשיו אין שום דבר מעניין.
ולא ברור לי בכלל איך הלב שלי עוד אופטימי ומקווה, וכל חודש אני מרגישה שהנה זה זה, זה בטוח זה.
כולל החודש הזה, שהיו לי תחושות מטורפות של הריון, וקצת בחילות, ורגישות פסיכית בחזה (עדיין יש).
ושוב אמרתי הנה הנה זה קורה. עשיתי היום בדיקת הריון ויצא שלילי. נכון שהפעם אני יודעת רק טווח של שבוע שבו היה הביוץ ויתכן שעוד לא עבר מספיק זמן, וכאילו קיים עוד סיכוי.
אבל די נמאס לי להיות פטתית. לחפש באור שמש ופנס פסים לא נראים. זה יצא שוב שלילי. ואני גמורה.
ולא יודעת איך להמשיך מכאן.
בא לי רק לישון.ואני לבד בעולם בזה.
ולא, אל תשכנעו אותי לרדת מזה. אין פה שם דבר רציונלי או הגיוני. ואני לא מסוגלת להפרד מזה.
השאלה אם לכתחילה זה נכון שילד מזמין את עצמו
