אני לא מסכימה איתם על הרבה על הרבה דברים אבל אני נמנעת מעימותים שפשוט לא עוזרים לכלום, במיוחד מאבא שלי.

בעיקר מפריע לי לדבר איתם כי הם הופכים כל דבר להרצאה, גם אם זה נושא מעיין אסור לי להגיב באמצע או לדבר כאילו אני מבינה בזה משהו "את שאלת שאלה, לא?"

עוד דבר, אני באמת לא מרגישה שדרישה להתקשר כל יום בטיול, או בעיקרון עדיין איסור יציאה מחוץ לעיר לבד, זו דאגה מתוך אהבה וכל זה. זה סתם מרגיש חונק, ואני מימלא לא כזאת מטיילת ויוצאת עם חברות הרבה, אבל במקרים שאני כן רוצה לעשות דברים כאלה, זה סיפור שלם.

פשוט לא מרגש שאפשר לדבר איתם איתם בטבעי ויש מלא מגבלות וחוקים, אבל לא הייתי אומרת שיש בעיות ביחסים או משהו נוראי, יש לי בסך הכל כמה תלונות וזהו.

אבל אני לא משתפת אותם כמעט בכלום.

הבעיה היא שאם אני אגיד להם שיש לי איזו בעיה הם נורא נורא יילחצו וידאגו לי... אז אני מעדיפה לא לספר. 

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....