חברות שלי תמיד יורדות עלי על זה...

הם לא מגיעות... הדמעות....

זה נדיר אצלי...

וכן זה מבאס...

אין איך לשחרר את מה שקורה בפנים...

הסטיגמה על נשים לא תמיד נכונה- קחי אותה בעירבון מוגבל ותבכי מתי שבאלך...
 

נראלי שכאילו נשים יבכו כשקורה משהו קיצוני נגיד.. לא עולה לי עכשיו אבל דברים שגברים לא יבכו ליד כולם ונשים כן.

ברור שלכולם זה מביך ליד כולם אבל כאילו בנות הם יותר רגישות, לבנים יש חסינות כזאת לשמור אתזה לאח"כ. לדעתי.

וואי אני בכיינית של השמחות סתם.. אבל אם קורה משהו באמת רציני אז אני יכולה לבכות ליד כולם אבל גם זה לדוג' בל"ג בעומר לא בכיתי רק כשהגעתי הביתה..  אבל נגיד ימי זיכרון זה ימי האבל שלי בערך

זה פשוט אופי.. משתנה מאחת לאחת, ומהיכולת איפוק של כל אחת.

לבכות ליד אנשים זה בערך הדבר הכי מביך שיכול לקרות

כנראה שהסטיגמה לא מאד נכונה.

אני גם כמוך.

ונכון שהרבה פעמים כואב לך, את עצובה, מתגעגעת או מתרגשת, את רוצה לבכות אבל לא מצליחה.

זה לפעמים מתסכל, כי בכי הוא דרך טובה לשחרור מה שנאסף בתוכך.

ולפעמים את מרגישה אדם אטום / חסר רגש בכך שאת לא מסוגלת לבכות ליד אנשים, לא מסוגלת להחצין את הרגש שלך בצורה כזו.

וזה לא אומר שאת לא רגישה, אלא את פשוט פחות מוחצנית ולא אוהבת שכולם רואים מה מצבך הנפשי נכון לשעה זו...

אז שתדעי שגם אם לא יורדות לך דמעות במקום ציבורי, את עדיין בחורה, נשית ורגישה.

אבל פשוט לא נוח לך שכולם יודעים מזה.

וזו תכונה שאני מעריכה, שתדעי. זה נובע ממקום טוב.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....