בוא נעשה ששכל אחד יכתוב איזה קטע על בהמ"ק אפילו 2 משפטים בשביל להתחבר כי סתם לצום ולנסות להעביר את הצום מהר שאפשר זה לא הקטע..

מי זורם\ת?

אפילו מהאינטרנט או מאיזה ספר שיש לכם..

היו היה יהודי פשוט שלא ידע קרוא וכתוב, ולו בית מרזח בצומת דרכים המרוחק שבועות נסיעה רבים מן הקהילה היהודית הסמוכה. באחת השנים החליט מיודענו לנסוע לעיירה לראש השנה.

כשנכנס לבית הכנסת בבוקר ראש השנה, היה בית הכנסת גדוש והומה מתפללים והתפילה הייתה בעיצומה. כיוון שבקושי ידע איך לאחוז בסידור התפילה, כרך את טליתו סביב ראשו ונעמד במקום לא בולט ליד הקיר האחורי.

חלפו שעות. הרעב החל לכרסם בבני מעיו, אך לא היה כל סימן לכך שהתפילות סביבו עומדות להסתיים. מחשבותיו על סעודת החג החגיגית הממתינה לו באכסניה גרמו לו לדמעות סוררות. מדוע אורכת התפילה כל-כך? האם לא התפללנו דיינו? אך התפילה נמשכה ונמשכה.

לפתע, כשהגיע החזן לקטע נוגע ללב במיוחד, פרצו כל חברי הקהילה בבכי תמרורים. מדוע כולם בוכים? תהה בעל בית המרזח. ואז הבין. כמובן! גם הם רעבים. גם הם חושבים על הסעודה המתמהמהת ועל התפילה שלא נגמרת. בפרץ מחודש של רחמים עצמיים פתח פיו ונתן ביטוי למצוקתו. הוא מירר בבכי, ויפחתו הצטרפה ליפחות האחרים.

לאחר זמן מה פסק הבכי ולבסוף השתתק, מלבד יפחות עמומות שבקעו מגרונותיהם של כמה מתפללים אדוקים במיוחד. לרגע התלהב בעל המרזח: הנה, התפילה עומדת להסתיים. אך כשהתפילה נמשכה עוד ועוד הוא תמה: מדוע הפסיקו המתפללים לבכות? האם אינם רעבים עוד?

ואז הוא נזכר בצ'ולנט! איזה צ'ולנט מחכה לו. כל דבר אחר שהכינה אשתו לסעודה החוויר בהשוואה לצ'ולנט. הוא נזכר בנתח הבשר העסיסי שרעייתו המסורה שמה בצ'ולנט והוא ידע היטב: ככל שהצ'ולנט מתבשל זמן רב יותר, כך הוא יהיה טעים יותר. עוד כמה שעות של כפות רגליים כואבות ושל קיבה ריקה הם מחיר קטן עבור הטעם המיוחד שמתפתח לו תחת למכסה הסיר...

כנראה שכך גם חושבים שאר המתפללים; גם בביתם יש צ'ולנט על הכיריים. אין פלא שחדלו מלבכות. תנו לתפילה להימשך, ניחם האיש את עצמו. ככל שתארך התפילה כן ייטב.

וכך נמשכו התפילות. ברכיו כבר חלשו מרוב רעב, ראשו כאב עליו, גרונו שרף מדמעות חנוקות. אך בכל פעם שחש שהוא פשוט לא יכול להחזיק מעמד אף רגע נוסף, הוא חשב על הצ'ולנט ותיאר לעצמו מה קורה לפיסת הבשר הזו באותו רגע ממש: כיצד היא הולכת ונעשית פריכה בחוץ, רכה מבפנים, טעמיה מתמזגים באלו של תפוחי האדמה, השעועית, הקישקע והתבלינים שבסיר. כל רגע נוסף שחולף, כך שב ואמר לעצמו, הוא עוד רגע שבו מתבשל הצ'ולנט על התנור ומשביח והולך.

מקץ כשעה פתח החזן בקטע שירה נוסף נוגע ללב במיוחד. כשצייר קולו הרועד את הסצנה הנוראה של יום הדין של מעלה בשמים, שוב פרצו כל המתפללים בבכי. בנקודה זו נפרץ הסכר בלבו של היהודי הפשוט, שכן הוא הבין היטב את המתרחש במחשבתם של שאר המתפללים: "מספיק ודי!" התייפח. "עזבו את הצ'ולנט! הוא התבשל כבר דיו! אני רעב! אני רוצה ללכת הביתה!..."

"עזבו את הצ'ולנט! הוא התבשל כבר דיו! אני רעב! אני רוצה ללכת הביתה!..."

היהודי הסכן הזה, זה עמ"י שבוכה כבר אלפי שנים וכואב לו והוא כבר גווה ברעב לגאולה, לבהמ"ק והוא כבר רוצה לחזור הביתה אל אבא (להבדיל אלפי הבדלות הצו'לנט)

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....