רעיון ששמעתי ממישהו, אחד הדברים החזקים...
ממליץ לקרוא...
משה רבינו עליו השלום היה אב הנביאים, האדם שדרכו נמסרה התורה, הוא עלה לשמים, מקום שאף אדם לא היה, נגע בכסא הכבוד וקיבל מהקב"ה בכבודו ובעצמו את התורה הקדושה, עלה לרקיע ודיבר עם הקב"ה וקיבל ממנו את התורה במשך ארבעים יום וארבעים לילה כדבר איש אל רעהו, ובנוסף לכל זה הוא היה גם האיש הכי עניו מכל האדם אשר על פני האדמה.
מילא איזה גוּרו בהודו, או איזה עבד שטוחן אחר הריחיים בסין, אפשר להגיד עליו שהוא הכי שפל ועניו. איך משה רבינו, אדם כזה גדול הוא הכי עניו...?
מי אמר...? האם כל האנשים השפלים הללו לא יכול להיות שהם יותר ענווים ממנו...?
התשובה קודם כל שמשה רבינו הגיע לרמה כזו, הגיע למעלה כזו, ולכן אם הוא לא הגיע לידי גאווה בהכרח שהוא יותר עניו מאותו גוּרו. ענווה זה לא רק שפל במצב נוכחי, כי אז זה דווקא יכול להיות יותר קל להיות עניו במצב כזה, אך להיות במצב כל כך עליון ולמרות זאת להתבטל לא-לוקות זה הדבר הכי קשה וממילא בטוח שמשה רבינו הוא הכי עניו מכל האדם אשר על פני האדמה.
אבל באמת איך משה הצליח למרות כל זה להיות האדם הכי עניו...?
איך הוא לא הגיע לידי גאווה...?
אז רעיון כלשהו ששמעתי ממישהו, ואפשר לקחת אותו, לא בהכרח שהוא הכי מדוייק:
כידוע, כתוב בגמרא כך: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה- תבלין".
דהיינו, שהתורה היא התרופה האמיתית ליצר הרע. (בעניין אחר, רק אומר שהמהות של התורה איננה רק במובן שלילי, במובן של תרופה של משהו, אלא זה באופן עצמאי התורה היא באה לאדם כדי להפוך אותו למוסרי ולאדם טוב וא-לוקי יותר, וממילא כשאדם הופך לכזה הוא גם לא חוטא, אך לא בתור איזו תרופה, ועובדה שהתורה נבראה ורק אחר כך העולם נברא, וזו הוכחה שהתורה עומדת באופן עצמאי בגדלותה. התורה פשוט איננה נועדה למלאכי השרת שישרתו את הקב"ה, כיוון שהם קרובים אליו ולא צריכים תורה, התורה נועדה כדי למלא את החסר, כדי להיות ביד בני אדם שיש להם יצר הרע ויש חול, ולרומם את החול אל הקודש, זו תפקידה של התורה, באופן האידיאלי של הדברים, של לרומם את החול אל הקודש. מקווה שהסברתי טוב בקצרה כמה שיכולתי....).
מרוב גדולתו של משה רבינו עליו השלום, חשב שמכיוון שזה שהוא מקבל הכי הרבה תורה מכל עם ישראל והוא זה שנבחר לזה, זה כי הוא עם הכי הרבה יצר הרע, ולכן הוא צריך הכי הרבה תרופה שתרפא אותו. הזוי לחשוב כך. וכך הוא לא הגיע לידי גאווה.
מי שלא מכיר, יש מדרש שאומר שהקב"ה מראה למשה רבינו את רבי עקיבא, משה רבינו לא מבין את השיעור שלו, ואז כשרבי עקיבא אומר שזו הלכה למשה מסיני נתפייסה דעתו. ואז הוא אמר לקב"ה שרבי עקיבא היה ראוי שעל ידו תינתן תורה. ושם הקב"ה מגלה לו שבאמת הוא היה הכי ראוי והכי גדול, ולא מפני שפלותו ניתנה על ידו תורה, מה שלא יעלה על הדעת.
הרעיון הזה מראה כמה אפשר להיות ענווים, כי כשמחפשים לעשות רצון ה' בעולם, וכשבאים מכוח העם ומכוח התורה ובאמת אשכרה מוסרים את הנפש על עם ישראל, ולא מוותרים עליהם גם בזמנים הכי קשים, מחוברים לתורה, לא-לוקות ולעם בצורה שזורה ומהודקת היטב, אז גם מסוגלים להגיע לרמות כאלו של ענווה, של התבטלות כלפי רצון שמיים. התבטלות אינה אומר שפילות קומה ולא לעשות כלום. משה רבינו הנהיג את העם, ועשה הכל כדי שיהיה להם הכל, ואף יזם דברים ויצא עליהם כשצריך, כמו שבירת הלוחות הראשונים על יד משה והציווי שלו להרוג את החוטאים. אך אחרי זה, אחרי חטא העגל, שהמצב היה בשפל המדרגה, כשמשה רבינו מקבל הצעה כ"כ מפתה שהוא יהיה הממשיך היחיד של הקב"ה בעולם, בלי עם חוטא, בלי בעיות, בלי תקלות, הכל טוב ומצויין, למרות שפה זה רק א-לוקים והוא ואף אחד לא יכול לשמוע או לעצור את הקב"ה מלעשות את זה, משה רבינו מוסר את נפשו על עם ישראל ולא מוותר עליהם לרגע. זה המצב האידיאלי, שמראה על תיקון וזיכוך המידות בצורה בלתי-רגילה.
שנזכה.
שרשור ישן שקשור לעניין: זה בדיוק השאלה - נוער וגיל ההתבגרות
