איך שעוד חלמתי פעם?
איך שעוד רציתי חלומות וברסלב ואת רבינו הקדוש. איך שהיתי ממוטטת על שתי אחוז, וחולמת וחולמת ורוצה קודש.
איך שראיתי יופי בצניעות, איך שבאמת אהבתי את זה.
אני רוצה שוב לאהוב, אני רוצה מישו. אני רוצה למצוא את החופש בתוך מה שהוא רוצה. אין שם שום חופש. אין שם כלום. וגם בחופש אין כלום. אין כלום.
וכל מה שבאלי זה ללכת מפה אחד גדול.
אני רוצה קפה רותח בארבע בבוקר בחוף נטוש וקסום עם מישו. אפילו שלא יהיה קסום, שיהיה הכי מלוכלך בעולם. אני רוצה שיאהבו אותי. בכלל אני רוצה שישכחו ממני, שכולם ישכחו. אני רוצה למחוק אותי לגמרי. אני ,אני רוצה לשתות ולבלוע את הכל ולבכות. ולאכול קוראסון שוקולד ושכל הפה שלה יהיה יבבה אחת גדולה ומלא שוקולד. אני מדברת שטויות אוך
אני רעבה ושונאת את עצמי ואותם ואת הכל
הורג אותי עד כמה שאנשים פשוט עושים לי רע, עד כמה הם משפיעים עלי בכל מילה הכי קטנה שלהם. והם אפילו לא יודעים. ואני אוהבת, באמת באמת אוהבת אבל תשארו רחוק ממני.
אני רוצה יום אחד בית מעץ עם שרשרת כזאת של צדפות על הדלת שהילדים שלי אספו בים שנגור בו. אני רוצה שהחלומות שלי ישמעו קצת הגיוניים.
אני רוצה לבכות ולפרק את הלב שלי על מישהו ואין. וגם לא יהיה. וזה הכי טוב ככה, תאמיני לי. אבל לעזעזאלללל אני מקנאת.
והבדידות מציפה אותי
ואפחד לא יודע אפילו עד כמה זה פוגע וזה מביך להגיד כי זה באמת שטויות
מה אני יכולה לעשות חוץ מלהאנח בשקט
אני רוצה לנגן ולצעוק את עצמינו לדעת על גיטרה עד אור הלילה
אני רוצה שתמיד יהיה חושך
הוא נותן לי ביטחון
ומוכרות
אני כבר הפסקתי להאמין שיהיה לי בית שהוא שלי יום אחד
אני נאכלת ונגמר לי הכח, עוד יום ועוד יום והוא נגמר
אני רוצה חורף סוער ושלא יהיה לי בית לחזור אליו. אני רוצה לבכות על שרע לי ברחוב, אבל לא רע לי, ולא רחוב.
אני רוצה שיהיה לי פריבילגיה, שיהיה סיבה.
אני רוצה שהגשם יכאיב לי, לרוץ ברחובות של ירושלים בחורף הכי קשוח שיכול להיות ושהגשם ישטוף לי את הפנים. אולי זה יכנס קצת ללב. אולי זה יוציא משו מהעיניים.
אני רוצה לא לדעת איפה אני ישן היום בלילה, אני רוצה סוודר ענק להתחבא בתוכו.
אני רוצה לחיות על שקלים. אני רוצה לא להצטרך אף אחד. אף אחד. בעיקר לא אותם.
הם הכי מתוקים בעולם, באמת. אבל לא את זה רציתי
והלואי שיפסיקו לדאוג לי כבר, אפחד בחיים לא יבין את זה, עד כמה שזה מעצבן.
אני רוצה שיהיה לי קצת כח להתחיל שוב מחדש, כי די כבר, נשבר לי מלהבטיח הבטחות וחמש דקות אחרי זה לא להצליח לעמוד בהם, כאילו כלום. אתה יודע בכלל כמה זה קשה?!
זה מתיש מתיש מתיש. ועוד ככ המון דברים.
אני רוצה לשכוח את הכל, אני רוצה איבוד.
איבוד גדול. רוצה שלא יהיה אכפת לי מאף אחד.
ואני הכי בעולם רוצה שבבית שלי הוא יהיה מקום של אהבה שפתוח לכולם, נשבעת שאני יסחוב אנשים לשם ויכין להם מרק תימני רותח כמו שאני לא יודעת להכין וסלט ירקות הכי טרי וצבעוני שאפשר, שחתוך ישר מהגינה שיהיה לנו בבית. ויהיה להם ככ טעם של בית. וכל מי שרוצה באמת יזרק שם, ויהיה לו איפה לישון תמיד. וננגן ונבכה ביחד. והוא, הוא יהיה כל כך דבש. הכי דבש שאפשר. ןהוא יהיה של רבינו, אבל מהאלה השרוטים, המשוגעים לגמרי. והוא יבין, יבין את הכל. ונישבר לאט ונישאר לבד.
אני כבר לא מרגישה שזה יקרה, כבר לא מרגישה שום דבר
