לפעמים עדן בא ונזרק לי בחדר כאילו זה בית. הוא תמיד אומר שכל מקום שאנחנו נמצאים בו קצת זמן ויש לו כבר את הריח שלנו יכול להיות בית. תכלס. בית. מה זה בכלל.
בית זה סך אוויר ואווירה ומרק עוף ותה וסחלב וחיבוקים. ובבית שלי היה רק צרחות רק צרחות היה.
כל מה שאדם צריך זה פיסת בית ואהבה והכלה והבנה פשוטה ותמימה כזאת של, זה אתה. זה בסדר. אתה בסדר. ואולי מספיק לומר בית וזהו.
מפה לשם בחדר שלי יש פוסטרים ענקיים של בחורים שרירים עם עיניים בורקות, נגיד פוסטר של הביטלס בימים היפים שלהם ופוסטר של גויים אחרים. עדן שאל פעם אם מתישהו אני אשים תמונה שלו גם. לא יודעת.
"מה יהיה בבית שלך?", הוא שואל עכשיו, ואני לא עונה מיד, למרות שאני יודעת. למרות שאני בטוחה ורואה את זה כבר קיים. "יהיה הרבה שלווה. הרבה כוסות שוקו וחיוכים" ומבטים של אהבה ושתיקות של הכלה ודברים שלא צורחים. לא לצרוח כבר. די לצרוח.
"ומוזיקה וצבעים וילדים"
"וילדים" הוא חוזר אחרי, "וילדים" אני מחייכת הוא מחייך. בוהה בי. "יש בך רחם, אה?!" וצוחק. ורחם זה הכח והוא יודע כמה זה הכח שלי.
יש כוחות שצריך להוציא לפועל, ויש כוחות שיש איתם מניעה גדולה.
אסור לוותר לכוחות שלך. אסור לוותר.
אם מישהו מוריד אותך, תזכיר לעצמך מה אתה מרגיש. רק אתה יודע איך אתה מרגיש. רק אתה יודע כמה אתה צודק. אף אחד לא צריך להסכים לך להיות אתה.
תגיד לעצמך בוקר צהריים וערב:
אני, שחר בת האלוהים. בת אדם. עפר ואפר. אפר של אדמה טהורה. יש בי כח לעמוד מול כל מה שמגיע אלי. יש בי כח להתמודד. יש בי כח להיות מאושרת. יש בי כח להודות.
אני, שחר בת מיכל, יש בי כח לשמוע אנשים מקטינים ולא להכניס את ההקטנה שלהם לתוכי. יש בי כח להיות בשלווה. יש לי כח להוליד שלווה.
אני שחר, בת שרה, רבקה, רחל ולאה יש בי רחם. יש בי רחמים. יש בי עוצמה. יש בי ילדים שינבטו וימלאו את הבית והלב והעולם שלי.
ועדן מחייך, ואני מחייכת. וגדלנו. גדלנו מהעולם הזה.
ואור גדול בדרך;
