אני יודעת שלא שבת אבל חייבת לכתוב
ואין לי איפה, פעם ריק ומוסתר היה המקום הבטוח שמלא באנשים שאני אוהבת. שיודעים מה להגיד, אבל זה כבר לא.
החרדות מוחקות לי את השכל, אני רוצה להתחבא בשמיכה ולא לצאת משם, אני לא יודעת אפילו למה אני בוכה עכשיו.
אני רעבה ולא יכולה לאכול.
אני מרגישה נוראי בלי סיבה
נזכרתי בזה שאני לא מעניינת אף אחד ואף אחד בעולם לא אוהב אותי. בד"כ אני מצליחה להכחיש את זה מספיק
אולי העייפות והרעב גרמו לי לחשוב ככה. אפילו שאין באמת קשר. אולי פשוט אי אפשר יותר לעצום עיניים
אני מפחדת. כמו שכבר הרבה זמן לא פחדתי. ואני לא יודעת ממה
(אי אפשר לחשוב לאן ממשיכים מכאן. אפשר רק לברוח)

סניף מעלה אדומים