היא יוצאת מהבית.
"אני קופצת רגע לדואר, לבדוק אם הגיע משהו." היא זורקת לחלל האוויר.
היא סוגרת את הדלת.
נושמת, שמה מסכה, נכון שלא צריך, אבל היא צריכה.
היא מתחילה ללכת, ומרגישה אותן.
הן זוחלות לאט לאט, מתקרבות. הנה אחת, ועוד אחת.
הן נוזלות, מטפטפות לאט, נספגות במסכה.
מזל שיש אותה.
היא ממשיכה ללכת, הולכת במרץ, והן איתה.
היא מגיעה לדואר, פותחת, סוגרת.
ריק, כמה מפתיע. היא הרי היתה פה אתמול.
היא כנראה תהיה פה גם מחר.
זה לא המקום היחיד, כמובן.
יש גם מקלחת, וכרית (רק בלילה!! שלא ישימו לב...)
הן מלוות אותה גם בדרך חזור.
היא חוזרת הביתה, מורידה את המסכה הרטובה בכניסה.
עוטה מסכה אחרת, חיוך גדול, פנים שמחות.
פותחת את הדלת. "היה ריק, לא נורא." היא אומרת.
באמת לא נורא.
אתם יודעים מה כן נורא? נורא שאין להן סיבה, היא לא יודעת להסביר.
החיים שלה יפים, יש לה הכל.
אבל ההכל הזה נבלע בתוך החור ששמו חיים.
אין לה מושג איך להתמודד עם הרגשות שמציפים אותה.
ןאתם יודעים מה עוד יותר נורא?
שהיום זה כבר לא ככה.
היא כבר לא בוכה.
היא ריקה, מרוקנת.
והיא לא רוצה לחיות.
אבל...
היא גם לא רוצה למות.
אפשר אולי.... להתפוגג? פשוט... לחדול מלהתקיים?
