היא כל הזמן צוחקת, תמיד עם חיוך על הפנים.
ענק כזה, מזמין.
היא הראשונה להתנדב, ומפטירה בחצי חיוך: "מה, ברור, זה כל הכיף!"
היא עוזרת, כל הזמן, מארגנת, מסתובבת.
היא נותנת יד, כתף וחיבוק כשצריך, לכולן.
כולן אוהבות אותה, כולן חברות שלה.
כולן מכירות אותה.
זהו... ש... לא ממש...
היא מחייכת, אבל העיניים שותקות.
היא עוזרת, אבל היא זאת שצריכה עזרה.
היא נותנת יד, נותנת כתף, כי היא יודעת שגם ככה אצלה הן יהיו חסרות תועלת.
היא מחבקת.
זו הדרך היחידה שלה לקבל חיבוק.
היא לא מתלוננת. זה מבחירה.
הצחוק הזה הוא הדרך שלה להסתיר את הרע.
היא מפחדת לחשוף את החולשות, את הפגיעות.
היא מפחדת שינצלו את זה.
היא יודעת שסביבה יש אנשים טובים, אבל זה הרגל שנשאר.
מאז.... ש....
לא משנה.
ולא אל תבכי, היא תהיה בסדר.
יודעת מה? בואי, תבכי לי על הכתף, אני אחבק אותך.
