מועבר מפייסבוק. שמרו על עצמכם.
****************************************
יצא לנו לדבר במקום שאתה לא רואה אותי, לא יודע מי אני באמת.
אני סטודנטית צעירה, דוסית לעילא ולעילא,
שומרת נגיעה,
אתה, כמעט בן ארבעים, יכול להיות אבא שלי, דיברנו, היה נחמד. לא ידעתי מי אתה באמת, באמת שלא ידעתי, דיברנו על דברים מהותיים,
דברים נחמדים באמת,
לא רציתי בהתחלה אבל נמשכתי, נמשכתי אליך, רוחנית, נפשית ופיזית, דיברנו על דברים שהשתיקה יפה להם, דברים מיניים, רציתי אותך, ככל שהזמן עבר נמשכתי אליך יותר ויותר, וכל זאת שלא ראיתי אותך בכלל,
אתה, אח"כ התברר בכלל נשוי עם חמישה ילדים, נחרדתי לגלות.
ובכל זאת המשכתי, הייתי שם, הלכתי בכל ליבי ובכל מאודי, רציתי לגעת בך.
וכל הזמן ישנה תחושה של חוסר אונים, תחושה שהכל לא בסדר, את חוטאת ומחטיאה.
מה את עושה??
החלטתי שדי.
ביקשתי להפסיק.
קיבלת, אמרת שחבל, ושזה ממש בסדר כל עוד אנחנו לא נפגשים ולא רואים אחד את השני,
ואני?
אני רק איחלתי לעצמי חיים פשוטים, חיים טובים.
רוצה לבנות בית, יהודי, אמיתי וטהור.
לא איתך,
אתה כבר תפוס.
רציתי להיות טהורה, נגעלתי מהמחשבה שאני מדברת אליך באופן כל כך מיני ורדוד ושניה אחר כך מדברים גבוהה גבוהה על אידאלים.
כל הזמן ידעתי שאלוקים שונא זימה הוא.
ובכל זאת נמשכתי.
לך איחלתי שתהיה עם המשפחה שהקמת.
תחווה אותם.
ככה, פשוט, בלי משיחים.
ואני הדוסית?
רק מחכה שהלב יתרפא, שה' יסלח לי.
תודה שקראתם עד לכאן, לא מצפה לתשובות, לא צריכה רחמים או כעס, רק לפרוק.