אני לא יכולה להגיד שהייתי במקום שלך.
אבל אני מאוד מבינה את המקום שהכעס גורם לנו להגיב באופן שונה ממה שהיינו רוצים כשחושבים על הדברים בשיקול דעת ובהיגיון.
וכן הצלחתי לעשות שינוי בהרבה תגובות אוטומטיות שלי שהייתי רגילה להגיב בשעת כעס אבל ידעתי שהם לא נכונות ולא טובות.
השינוי המהותי שעברתי היה כשעשיתי אימון אישי. עשיתי את האימון בגלל הזדמנות שהיתה לי, ובלי רצון לשינוי כלשהו במרחב החיים החיצוני שלי. וזה דווקא אפשר לי להתמקד בשינויים פנימיים שאני רוצה לעבור.
גיליתי שהכלים של האימון ממש אפשרו לי לעשות שינויים משמעותיים, הרבה יותר ממה שהצלחתי לשנות כל החיים עם עבודת המידות הרגילה שלי.
כתבת פה שאת רוצה לגשת לטיפול שמתמקד בניהול כעסים. אני חושבת שזה בהחלט חשוב ונשמע מתאים במקרה שלך (לא עברתי בעצמי, אז לא מניסיון, אבל ממה שכותבים פה נראה שזה באמת הכתובת המתאימה).
לכן אני לא יודעת כמה מה שאני עשיתי זה מה שאת צריכה לשמוע. כי בסופו של דבר הטיפול יעזור לך לעבור את התהליך שלך.
אבל אני כן אפרט, כי אולי בכל זאת זה יוסיף לך כיוונים נוספים.
(אם לא היית פונה לטיפול, הייתי ממליצה לנסות את הכיוון של אימון אישי. אני כותבת פה דברים שאפשר גם לנסות לעשות לבד, אבל עם ליווי זה נראה לי מאפשר הרבה יותר. בעיקר בפעם הראשונה, ואחר כך אפשר להמשיך בעבודה עצמית).
אני מעתיקה פה משהו שכתבתי על עבודה על הכעס. המיקוד פה הוא בכעס מול הילדים, אבל הכלים לגמרי יכולים לשמש גם בכעס מול הבעל. העיקר זה העניין של איך ללמוד לשלוט בתגובות גם בתוך כעס.
אני ראיתי על עצמי, שבשביל לשנות בפועל את התגובות שלי בזמן של כעס, מאוד עוזר לי לעצור ולברר עם עצמי מה קרה ומה אני רוצה לעצמי, אחרי סיטואציה שבה כעסתי ואני מזהה שלא הגבתי כמו שהייתי רוצה.
תוך כדי הכעס זה קשה לעצור ולחשוב. קשה לזכור את כל העצות היפות והכלים שלומדים על איך לכעוס בלי לפגוע או על איך לחנך בלי כעס. הכי טבעי זה להגיב כמו שהתרגלנו.
אבל אם אחר כך עושים חשיבה אחרי, ולא חשיבה של שפיטה עצמית או הלקאה עצמית, אלא חשיבה מגדלת - איך אני רוצה לשנות, אז זה מאפשר לבנות כלים שיהיו מוכנים לפעם הבאה.
אני לאורך הזמן עשיתי בירור לכל מיני סיטואציות שונות שהיו מעוררות בי כעס. עם הזמן הצטברו לי כלים כלליים שעוזרים לי בהרבה סיטואציות, וגם דברים שהם יותר ספציפיים לסיטואציות מסויימות.
קודם כל, תמיד אני מתחילה את ההתבוננות והבירור מתוך עין טובה על עצמי, ובהסתכלות חיובית - אני קודם כל מודה לה' על מה שהיה. מודה על הקושי, ואפילו על זה שאני לא עמדתי בו כמו שהייתי רוצה, כי זה מביא אותי לעוד בירור ועוד לימוד, וזה נותן לי הזדמנות להמשיך ולעבוד על עצמי.
ואז אני מנסה לחשוב (ולכתוב - לי זה מאוד עוזר למקד את המחשבות), איך כן הייתי רוצה להגיב אחרת. ממש לתאר את הסיטואציה בצורה המושלמת שלה, כשאני זוכרת את כל מה שצריך ופועלת בדרך הכי נכונה. אני מפרטת גם מה אני עושה לעצמי כדי להירגע (לדוג' - נושמת עמוק, מתפללת, חושבת מה חשוב לי בסיטואציה, חושבת על למה אני שמחה בבת שלי, חושבת למה חשוב לי לחנך אותה עכשיו וכו' - כמובן לא הכל בבת אחת אלא לפי הסיטואציה), וגם איך אני מגיבה כלפי הבת שלי בסיטואציה שהיתה.
הבירור הזה הוא הכי משמעותי מבחינתי, כי ברגע שיש לי דימיון מעשי של תגובה אחרת, זה הרבה פעמים עוזר לי כן לזכור את בסיאטוציה חוזרת (גם אם הסיטואציה לא זהה לגמרי). לא תמיד זה קורה מיד, אבל לאורך זמן, אחרי כמה בירורים כאלו, מרגישים כבר שינוי.
אם יש לי עוד זמן להעמיק יותר בבירור, אני מרחיבה עם עוד שאלות שעוזרות לי להעמיק יותר ולהבין יותר את השינוי שאני רוצה לעשות.
אני מעתיקה פה את השאלות שאיתן אני עושה את הבירור הזה. ממליצה מאוד לנסות (אפשר כמובן להתאים את השאלות, ולשנות לפי מה שמתאים לך).
* במה אני מרוצה מהתגובה/התמודדות שלי נכון לעכשיו? מה אני כבר מצליחה לעשות?
* איך הייתי רוצה שהסיטואציה הזו תיראה במצב אידיאלי בלי מניעות?
* וכשכל הסביבה לא משתנה, איך אני מגיבה באופן הכי אידאלי? (זו שאלת המפתח מבחינתי, כמו שכתבתי קודם, כל השאר הן בונוס…)
* המטרה שלי: (כדי לנסות להתמקד - לנסח לאן אני רוצה להגיע בהקשר לסיטואציה שהיתה)
* למה זה חשוב לי?למה הקב"ה שמח כשאני מצליחה בזה?
* איפה בתפילה אני יכולה לכוון על הרצון הזה?
* מה עזר לי בפועל להצליח/להתמודד הפעם או בפעם אחרת דומה? מה עוד יכול לעזור לי?
* מה יוכל לעזור לי לזכור את הרצון הזה ולהתקרב אליו בפעם הבאה? (צעד קטן שלא מאיים עלי להתייחב אליו. אפשר גם משהו חד פעמי)
עוד משהו שעוזר לי (למדתי את זה בסדנה של מיכל שניאור), זה לזכור שכעס שמופיע אצלי, זה דרך שלי להגן על עצמי - וזו בעצם 'התחזקות אשלייתית'.
כשאני מרגישה חולשה (איום, חוסר אונים, עלבון וכו') אז באופן אוטומטי אני מנסה להגן על עצמי על ידי כך שאני מנסה להגדיל את הנוכחות שלי, את השליטה שלי, וזה מתבטא בצורה של כעס.
אז כשאני מזהה שאני מתחילה לכעוס (ואני כבר יודעת שזה בכל מקרה לא קשור לחינוך, כי גם אם הילד עושה משהו שצריך לחנך אותו, אני לא רוצה להגיב מתוך כעס אלא מתוך שליטה), אז אני משתדלת לעצור ולזהות מה גורם לי לזה, איזה רגש באמת עומד מאחורי הכעס. לפעמים זה כבר עוזר להשקיט קצת את הכעס, ולהבין שקודם כל אני צריכה להתייחס לרגש שלי, לפני שאני משפריצה את הכאב שלי על הילדים.
