עבר עריכה על ידי נגמרו לי השמות בתאריך כ"ח בתמוז תשפ"א 10:45
עבר עריכה על ידי נגמרו לי השמות בתאריך כ"ח בתמוז תשפ"א 10:41
עבר עריכה על ידי נגמרו לי השמות בתאריך כ"ח בתמוז תשפ"א 10:39
קודם כל ולפני הכל - המילים בהן את מתארת את הצער והחרטה שלך מאותן מילים רעות שנאמרו מצידך כלפי בעלך היקר - זה אולי הדבר החשוב ביותר כאן.
מכיוון שאת מתארת מצב שכל זה נעשה "לצערי הרב" כדברייך,
שאת ממש קוראת את השרשור *ובוכה*
שאת מבינה מה עובר על בעלך
שאת ממש יכולה לבכות *שנה* למה ככה דיברת
שאת אוהבת את בעלך מאוד
שאת אמא טובה
שאת אישה טובה
שזה קורה לא הרבה - וכאשר זה קורה את כאילו מאבדת שליטה
שאת מנסה אפילו תוך כדי להתרחק מהדיבור הרע, להתאפס, ואפילו מצליחה לפעמים,
ומעל הכל - את מוכנה לשנות ולהשתנות!
את מוכנה לטיפול!
את *מבקשת* טיפול!
קוראת לעזרה
ומושיטה יד -
אז תדעי יקרה שאת,
שכל זה ממש לא סתם, אלא המהות עצמה!
ממש התחלה של כמה וכמה שלבים של החזרה בתשובה השלמה!
החרטה
הוידוי
אח"כ עזיבת החטא
וקבלה לעתיד
את לוקחת אחריות!
את קוראת לעזרה!
את יודעת שזה לא בסדר, מתחרטת, מבקשת סליחה, ומנסה לקבל כלים איך זה לא יקרה להבא!
הרצון הזה יקרה הוא לב ליבו של העניין.
תמשיכי כך.
שלב ראשון - תחזקי את עצמך בכל הנ"ל.
זו באמת התחלה של הדרך הנכונה!
ונשמע שהלב שלך במקום!
לב טוב ואמיתי ואוהב!
שלב שני - תאמרי את כל זה לבעלך היקר!
ממש כך
כמה את מצטערת
כמה לא נהגת נכון
כמה את מתחרטת
כמה את מתביישת במעשים הללו
כמה זה לא מגיע לו לשמוע מילים כאלו אפילו פעם אחת
כמה את אוהבת אותו
כמה את משתדלת
כמה את תשתדלי
כמה את קוראת לעזרה ואת תחפשי אותה עד שתמצאי - ותעבדי על עצמך חזק חזק שדבר כזה לא ישנה שוב!
כמה את מבקשת ממנו סליחה
ומבקשת ממנו לראות את הרצון הכנה שלך בשינוי שלך,
ואת הצעדים הפרקטיים שאת נוקטת ותנקטי בכך
את אפילו יכולה להראות לו את ההודעה הזו שלך שפתחת - שמראה כבר על צעד משמעותי בדרך לתיקון.
בשלב הזה,
כאשר בעלך מבין מאשתו -
שהיא מצטערת
שהיא מבקשת סליחה
שהיא לוקחת אחריות
שהיא *מבינה* שזה רע
שהיא *לא רוצה לעשות זאת שוב*
וגם *לוקחת אחריות ומבקשת עזרה קונקרטית וכלים איך לצאת מזה כולל טיפול מעמיק -
זה כבר מרגיע משהו גדול בנפש!
שלב שלישי - לפנות לקבל עזרה מקצועית
זה יכול להיות דרך פסיכולוג/ית קליני/ת שמומחה גם בשליטה על כעסים
זה יכול להיות חיפוש סדנא לשליטה בכעסים באיזור מגורייך
זה יכול להיות פנייה לגורמים מקצעויים שמתמחים באלימות מילולית - אבל הפעם מהצד של הפוגע ולא הנפגע (אני יודעת שהתיאור נשמע קשוח, מנסה פשוט להעביר את הרעיון) - צד שרוצה לשנות, להשתנות ולהפסיק עם ההתנהגות הרעה הנ"ל ומקש הכוונה מקצועית - בטוחה שיש להם הרבה מידע והכוונה לכתובות המתאימות...
ותוך כדי כל הנ"ל -
לחפש ולחשוב על דרכים שיעזרו לך גם בינתיים להפחית עד להעלים את הקילקול באמירת המילים הרעות.
למשל,
לחשוב מה את *כן* יכולה לעשות בזמן רתיחה -
את בהחלט יכולה ללכת להירגע בחדר,
מקלחת קרה,
כוס מים,
לומר: אני עכשיו כועסת (כמה פעמים שאת צריכה: אני כועסת! זה מכעיס! אני כועסת! עד שמשהו נרגע)
לומר בקול: ה' תן לי כוח!
לנשום נשימות עמוקות עמוקות
וכן הלאה...
- אחרי הרצון, וכדי להצליח את צריך לעבור כמה שלבים,
העיקריים שבהם הם
א. מודעות
מודעות לעצמך,
מודעות לחיי הנישואין שלך,
מודעות למה שהביא אותך ומביא אותך לכעס,
מודעות לחסרים אצלך בנפש, לצרכים לא ממומשים שלך,
מודעות למה הם בכלל חיי נישואין,
מודעות למי הוא בכלל *בעלך*
מודעות למה זה בכלל כעס ולמה הוא קורה,
מודעות לאיך אפשר לצאת ממצב שכזה
ומודעות כללית ועמוקה של החיים ונפש האדם בכלל ושלך בפרט.
ב. כלים ומיומנות איך להצליח את זה "בתכל'ס" - בפועל.
ג. ליווי וידיעה שזה *תהליך* וכשמו כן הוא - תהליך.
צריך לאזור את כל הכוחות ואת כל הרצון והסבלנות וההתמדה כדי שזה יצליח.
לדעת מראש שזה לא הולך להיות קל - אבל כל דבר טוב בחיים האלה מקבלים אחרי עבודה קשה, וזה שווה את זה, שווה כל שנייה של מאמץ!
כמו הריון שכואב ומתיש לאישה שנמשך 9 חודשים, ואז לידה קשה וכואבת, ואז גידול ילדים סיזיפי,
בלי לישון בלילה, שהגוף מפורק, ועוד אלף ואחת התמודדויות עם כל ילד - אבל איזה אושר זה ילד!
ואיזה עולם ומלואו זה ילד!
כך גם כאן,
אחרי שתעשי עבודה פנימית אמיתית עם עצמך - תוכלי להגיע לאושר שאי אפשר לכמת אותו במילים עם בעלך ועם כל המשפחה שלך!
את גם בונה את עצמך
גם בונה את בעלך
גם בונה את ילדיך
גם בונה את העתיד של כולכם
ואת העתיד של הצאצאים והנכדים וכו' וכו'.
אנסה לגעת בכל אחת מהנקודות ולנסות לתת לך לפחות קצה חוט שלך עזרה ראשונית:
1. הרצון.
הדבר העיקרי כאמור שצריך להיות לך זה הרצון להפסיק.
הרצון לתקן.
ואת זה יש לך ב"ה בכמויות!!!
הייתי מנסה לעשות תרגיל מחשבתי, שבו ממש תחשבי עם עצמך
איזה אדם אני בוחרת להיות?
אילו ערכים חשובים לי בחיים?
אילו ערכים הייתי רוצה להעביר לילדיי?
האם אני נוהגת על פי סולם האמונות והערכים שאני מאמינה בו?
כיצד בעלי מרגיש כאשר אני אומרת לו את אותן המילים?
אבל ממש לעומק - איך הוא מרגיש?
איך נראות הפנים שלו?
כמה הוא שבור?
מה קורה לנפש שלו?
אותה הנפש שבחרה בי מבין כולם, כרתה איתי ברית נצח
ממש תראי אותו ותהיי שם.
וכמה כל ילד שלי יכול לסלוד ממילים כאלה שאמא אומרת כלפי אבא?
וכמה כל ילד כזה יכול להעתיק את ההתנהגות הזו גם לחיי הנישואין שלו?
ואפשר להמשיך ולהקצין אפילו עוד לצורך החידוד המחשבתי הזה -
איך אחרי שבעלי כבר נשבר מההתנהגות הזו הוא לא יוכל להכיל את הכאב וירצה להתגרש (חס וחלילה כמובן, רק לצורך התרגיל)
ואיך כל אחד מכם מוציא 150,000 ש"ח בממוצע לכל צד לעו"ד לגירושין,
ואיך הלב של הילדים נשבר
ואיך אבא ואמא רואים את הילדים רק כל חג שני, או כל שבת שנייה, או חצי מהחיים שלהם,
ואיך הילדים בוכים "אבא אבא", "אמא אמא" כי רוצים להיות עם שניכם יחד ולא רק עם אחד מכם, אין מחזה יותר קורע לב מזה, אין! וראיתי לצערי הרב הרבה מחזות כאלה.
ואיך העול הכלכלי נהיה כפול ומכופול - כי צריך לשלם מזונות
וצריך להשכיר 2 דירות, 2 משכנתא, 2 ארנונות, 2 חשמל, מים, גז, אינטרנט, רהיטים, בגדים לילדים - הכל הכל כפול
וכמובן עלות העו"ד וההליך המשפטי קורע הלב והכיס גם יחד
ואיך אחרי כל זה את מנסה להתשתקם ולמצוא זוגיות שניה,
אבל אין אדם מושלם בעולם
אז איך את מתחילה ממש ממש מ0! הכל
רק שהכל הרבה הרבה (ושוב הרבה) יותר מורכב -
כי לך יש ילדים, ולו יש ילדים
כי לך יש מטענים קודמים, ולו יש מטענים קודמים
כי לך יש חסרונות
ולו יש חסרונות
כי אין אדם מושלם בעולם! אין!
רק הקב"ה לבדו מושלם!
אז מה החלפת בעצם?
חיסרון א בחיסרון ב?
בשביל זה כל כאב הלב הזה?
והמורכבות של פרק ב, עם ילדים מכל הבתים, ואיך ההוא יסתדר עם ההיא, ואיך האחות תסתדר עם האח החדש,
ואיך החמות והחם שלך שהם אותם חם וחמות לא יוכלו להסתכל לך בעיניים וגם לא לבת שלהם וישנאו אותך שנאת מוות,
ואיך הגרוש/ה שתמיד חלק מהחיים כי יש ילדים משותפים
ובקיצור -ה-כ-ל יותר מורכב!
2. אחרי בירור הרצון באה המודעות לכל הדברים.
מודעות לעצמך -
מה נותן לך הכעס?
מה אולי חסר לך?
איך החיים בכלליות אצלך? עבודה, דימוי עצמי, זוגיות, הורות, רגשות?
מתי התחיל הכעס הזה? מה היה הטריגר שלו?
אילו צרכים שלך את מרגישה שלא ממומשים?
אחרי שתביני עם עצמך את כל אלה,
תוכלי יותר להבין את המקום בנפש שאת פועלת ממנו - וממילא יהיה קל יותר לעבוד על המקום הזה בדיוק.
מודעות למה הם בכלל חיי נישואין- הנישואין מעצם הווייתם מספקים לכל אדם התמודדויות ומורכבויות אינספור.
זה לא שלך זה קרה כי משהו בך ובבעלך דפוק חלילה,
זה פשוט שעצם המהות של נישואין - היא שהם לצד כל הטוב שמביאים - מביאים עמם גם שחיקה, עייפות, עומס ועוד הרבה דברים.
אם מבינים את זה - ומשכילים להתמודד עם זה בחוכמה - להמשיך ולהשקיע כל יום מחדש אחד בשנייה,
להמשיך לראות כל יום מחדש אחד את השנייה כלא מובנים מאליהם, משקיעים את הזמן, הכסף, הכוחות, האנרגיה והמאמץ אחד בשני,
נתינה ועוד נתינה - זה מייצר אהבה וקירבה.
אהבה היא אקטיבית לגמרי. לא פסיבית.
וכמו כל דבר בטבע שצריך אנרגיה כדי להתקיים, ומשלא מקבל את האנרגיה הוא מת (אפילו צמח, אוטו, הכל!) - כך גם האהבה.
נתינה מולידה אהבה, השקעה מולידה אהבה,
תשקיעי את הזמן שלך
את המחשבות שלך
את התיכנונים לכיף שלך
את הכסף והכוח שלך
בבעלך!
תוסיפו עומק לחיי הנישואין - תעמיקו את מה שכבר קיים
ובד בבד תוסיפו ריגושים וחידושים לחיי הנישואין בטוב, בקדושה ובטהרה
תשתפי את בעלך בעולם הפנימי שלך,
בהצלחות שלך, בכשלונות שלך,
בשמחות שלך, ברגעי השבר שלך
ותשמעי את העולם הפנימי שלו - מה מרגיע אותו, מה מעציב אותו, מה כואב לו, מה משמח אותו
תכירי אותו עד הסוף,
בעומקים ורבדים שאפילו לא חלמת שקיימים!
תכירי אותו כך בגוף, בנפש, ברגש - והוא אותך כנ"ל.
ואז את תראי עד כמה אפילו עוד יותר תאהבי אותו!
מודעות למה זו בכלל כעס, מדוע הוא קורה =
בד"כ כעס יכול לנבוע ממקום שרוצה להיות יותר בשליטה, יותר בנוכחות, אל מול איום כלשהו שהוא חש פנימה,
אם נברר ונפריד את האיום הזה, את החוסר הזה שיש לנו,
נהיה יותר בקשיבות עצמית,
נדע גם לנטרל את הקושי הזה עוד שהוא קטן - ולא נצטרך "להשתמש" בכעס או במילים הרעות כדי להרגיש את השליטה ולהיות בווליום יותר "מוגבר" כדי "לנצח" את הקושי/האיום הזה...
ובמיוחד כאשר האדם במקום קצת קטן עם עצמו,
אולי תקופה בה הוא לא כ"כ אוהב את עצמו, או לא כ"כ שלם עם עצמו,
או תקופה של שינויים, של חששות או פחדים,
או תקופה שהזוגיות עם קשיים, אפילו קצת,
או תקופה שהשיגרה שוחקת -
בכל אחד מן המקרים הללו - הכעס יכול להגיע יותר מהר ויותר הרבה וצריך לשים לב לכך ולנטרל אותו מראש.
- ליווי וידיעה שזה *תהליך* וכשמו כן הוא - תהליך-
לא לפחד מהקושי. הוא קיים והוא יהיה נוכח.
כדי להתנתק ממה שמוכר וידוע - אפילו שהוא לא טוב לנו - דרושה עבודה רצינית.
כי התת מודע שלנו רוצה את המוכר והידוע.
כרגע הוא התרגל לומר מילים לא טובות בשעת כעס, כדי לשנות זאת הוא ילחם בך הכי חזק שיש!
ויתן לך את התירוצים הכי חזקים ומשכנעים שיש - ואת חייבת לעמוד יציבה וחזקה מולו ולנצח אותו!
אז לא להקשיב ליצר הרע הזה ולהמשיך להילחם!
אחרי עוד פעם ועוד פעם שתצליחי זה כבר יהיה פחות קשה
ואחרי עוד כמה פעמים כבר יותר קל
עד שהמציאות החדשה והנכונה והטובה - *היא* תהיה ההרגל החדש שלך!
וזה יהפוך להיות חלק בלתי נםפרד ממך!
- דבר נוסף- הייתי ממליצה לך ל"הושיב" בכסא דמיוני את הבן/הבת שלך, שבעוד 20 שנים בא אליך עם אותה ההודעה שכתבת בדיוק - רק שזה קורה לו. ממש תושיבי אותו, זה חשוב.
הוא שואל אותך בסוף ההודעה. אמא, מה לעשות? מה לעשות אם אני כועסת ומאבדת שליטה ומקללת ואומרת מילים רעות לבעלי?
מה את עונה לה?
את מה שענית לה- תענה לעצמך.
זו האמת.
תאמיני בעצמך!
שאת יכולה, שאת מסוגלת!
וכמובן שלא בושה להיעזר באנשי מקצוע! שהם מומחים בדיוק לעזרה כזו שאת זקוקה לה.
- ומוסיפה עוד כמה דברים שכתבתי בעבר על הנושא של שליטה בכעסים בכלליות:
א. כאן:
משמח לקרוא אותך, - נשואים טריים
ב.
תגובה שכתבתי בעבר, אומנם בנושא של כעס שמופנה כלפי הילדים, אבל יש שם עקרונות שלענ"ד יכולים לעזור גם בכעס מול בן/בת הזוג או כל מישהו אחר:
"... אני כ"כ מבינה אותך ויכולה להזדהות איתך בכל מיני רגעים בחיים שלי,
ונראה לי כל מי שאמא גם...
החלום שלנו לפני שנהיינו לאימהות, להורים
הציפייה והאידיאל שבנינו לעצמנו כשהבטחנו ואמרנו ודמיינו לעצמנו "איזו אמא אהיה"
שונים כ"כ לפעמים מהמציאות, לפעמים אפילו הפוכים.
והפער הענק הזה פשוט כואב! וקשה! ומתסכל!
ו-אוף איתו כבר!!!
אני בטוחה שרצית להיות אמא רגועה, ואף פעם לא לחוצה
אולי גם בתור ילדה כאשר הרגשת לפעמים את אמא שלך לחוצה אמרת לעצמך בלב: "אני לילדים שלי לא אעשה כך!"
אני בטוחה שרצית להיות אמא שתמיד תמיד פנויה לילדים שלה
גם פיזית, גם רגשית
תמיד מכילה
תמיד שם בשבילם.
ואז באה המציאות וכאילו "טופחת" על פנייך.
איזה מכילה איזה?
איזה רגועה איזה?!
איזה פנויה איזה?!
פחח יותר לכיוון ה-סופר לחוצה-לא פנויה-עצבנית-צועקת-כעסנית (אומרת את הנ"ל על עצמי 
)
ואי וזה קשוח.
חתיכת פער זה.
אז קודם כל צריך להבין את עצמנו.
שוב לשאול את עצמנו
איזו אמא רציתי להיות?
איזו אמא אני בפועל? (ו*לא* לשכוח גם את הדברים ה*טובים* שאנחנו כן עושות!!!)
ואיזו אמא אני שואפת להיות?
ואז בעצם לנסות להתאים קצת בין הציפייה למציאות -
להתאים את הציפיות.
לא להעלים אותן - אלא *להתאים* אותן למציאות.
להבין שכולנו בני אדם.
ומתוקף כך כולנו כאשר אנו רעבות/עייפות/לחוצות/חולות/דואגות/טרודות/אחר - לא הגרסא הכי משופרת של עצמנו,
אלא כן - עם פחות סבלנות, פחות הכלה.
ולזכור גם שאנחנו רק אחד.
לא 2 ולא אלף אלא רק אדם אחד.
אז אם אני מחליפה חיתול לקטן והגדול צורח - אני עדיין אמא טובה, הכי טובה.
כי אני לא יכולה להתחלק ל2! ניסיתי וזה לא הצליח...
ואם אני מקריאה סיפור לגדולה - אז אני לא יכולה להפריד בין הקטנים,
ואם אני בטלפון עם אמא - אני לא יכולה לשמוע את הסיפור של האמצעי
ואם אני מכינה ארוחת ערב- אז
וכו' וכו'
את רק אדם אחד!
שמנסה ככל יכולתו
ופשוט עושה את ההכי טוב שהוא יכול.
אבל מה לעשות שההכי טוב הזה הוא לא מושלם והוא גם לא יכול להיות מושלם?
זה מה שיש ועם זה ננצח!
אז אל תלקי את עצמך מדי
ופחות רגשי אשמה (השם השני לאימהות זה רגשי אשמה
אלא להבין שאת בן אדם.
שלפעמים אין לו כוח ולפעמים הוא עצבני.
והוא רק אחד.
וזה בסדר!
הכל טוב! מותר לך להיות האישה האנושית שאת!
לקום וליפול ושוב לקום
ולחשוב ולהשתדל ואז להתרסק ואז שוב להבין מה היה פה ואיך לשפר.
ככה אנחנו... לא שלמות, אלא בהשתלמות.
- יש משפט חכם מאוד ששמעתי מאז היותי לאמא, שנכון פשוט לכל יום ויום מאז (עוד מעט 11 שנים ב"ה)
"ברגע שאת/ה חושב/ת שהילד/ה שלך פיתח הרגל כלשהו/שיש שגרה והכל מסודר - זה זה הרגע שבו הכל עומד להשתנות!!!"
נראה לי שהשיעור אולי הכי חשוב שהילדים שלי העבירו ועדיין מעבירים אותי הוא - לא להיות תמיד בשליטה.
ולהרגיש בסדר עם זה שאני לא כל הזמן בשליטה.
ובאמת שבתור אדם שהיה "פריק קונטרול" וחייב שהכל הכל יהיה מושלם תמיד, ולכולם יהיה טוב, ושכל העולם בכלל יהיה פרחים ופרפרים - לאדם כמוני זה היה לימוד מאוד מאוד קשה.
עד עכשיו הוא קשה לי.
ואני עדיין לומדת אותו. יום יום. כבר 10 וחצי שנים.
ילדים = חוסר שליטה.
ככה קצר ככה פשוט.
ככה קצר ככה מבאס.
אבל זו האמת.
יש בהם כ"כ הרבה, מהרגע שהם נוצרים, מאז שהם בבטן, בזמן שהם מגיחים לעולם, בשנה הראשונה שלהם, ובכל חייהם.
אני כ"כ מבינה אותך,
קוראת אותך וקוראת את עצמי של לפני 10+ שנים.
אותן הרגשות בדיוק.
אותו ניסיון נואש להשתדל לעשות את הכי הכי טוב שאני יכולה,
לקרוא כמה שיותר, ללמוד כמה שיותר,
על גידול ילדים, על תינוקות, על שינה, על הנקה, על מה טוב, ומה רע,
ולנסות לעשות בפועל את הכל הכי טוב שאני יכולה ולא לטעות -
וכל פעם מחדש להתבאס מהצרחות של התינוקת הבכורה, מהבכי,
מהדם והפצעים בהנקה למרות אינספור יועצות הנקה מוסמכות, משחות, ספרים, כריות, עזרים ומה לא.
מהלילות הלבנים, מהעייפות התהומית,
מהתשישות העמוקה של הגוף שלא הכרתי כמוה
מהכאבים של הגוף אחרי הלידה והתפרים שלא הכרתי כמוהם
מההתסגלות להיות לאם בעולם הזה - שזה דבר כבד להבין אותו - אחריות של 24/7 על יצור חסר אונים, למשך כ-ל החיים!
אין פתק החלפה!
אין לחזור אחורה!
אין אמא אחרת שתהיה האמא שלהם - רק רק אני!
וההבנה הזו היא לא פחות ממפחידה ומלחיצה לפעמים!
אולי בסתר לבך, כמו שהיה בסתר ליבי, מקנן החשש הלא-מודע שאם התינוק שלך בוכה - זה אומר שאת אמא לא מספיק טובה.
שאת אמא לא מספיק קשובה.
שמשהו ש*את* עושה לא נכון, לא בסדר,
שבעצם זה באשמתך
שבעצם *בגללך* הוא עכשיו בוכה וצורח.
שלמה לעזאזל אם אני אמא שלו אני לא מצליחה להרגיע אותו ושהוא לא יבכה?!
מה, צריך דוקטוט בשביל זה?!
אז אני לא מספיק טובה בשבילו וזהו,
אולי אני כישלון כאמא?
ואז זה מעגל שמזין את עצמו מכל החששות האלה,
ויותר לחץ
ויותר צרחות
ויותר חוסר אונים
ויותר הרגשה של אין-מוצא
ויותר חוסר שינה
ויותר בלאגן תהומי
וחוזר חלילה.
אז המעט שאני יכולה לומר לך, לולה יקרה הוא
שזה כ"כ כ"כ נורמלי!
אני חושבת שלכל אמא (ואבא כמובן) באשר הם עוברים המחשבות האלו בראש, הרגעים של חוסר האונים אל מול התינוק הצווח, מול הפעוט העקשן, מול הילד המתבגר,
זה באמת נורא לראות את הבן החמוד והקטן שלך, צורח, מתפתל/בוכה/עקשן ושאזלה ידך מלהושיע כרגע!
אולי אין הרגשה נוראה מזו לפעמים.
וזה נכון,
תמיד שחשבנו שהתרגלנו והכל בא על מקומו בשלום - תמיד יבוא השינוי.
פשוט כך.
בבקשה תזכרי שאת אמא נהדרת,
אמא מסורה
טובה
אחראית
חכמה
מעניקה
אוהבת
מחבקת
מנסה ומשתדלת
ואם התינוק שלך צורח - זה פשוט כי תינוקות בוכים!!!
(כמו ששאלו אותי אינספור אנשים שהבת שלי בכתה:
אבל למה היא בוכה עכשיו?!
עניתי להם: כי היא תינוקת!
ותינוקות בוכים!
זהו!"
הוא יכול לבכות, והוא יכול לצרוח
וזה אפילו יקרה די הרבה,
למה?
כי הוא תינוק!
אז אם שללנו את כל ה-רעב, קקי-פיפי, גזים עייפות, אוזניים מחלה וכו' - והוא עדיין בוכה - אז מותר לו!
|זה מפתח לו את הריאות, זה חלק ממה שהוא כרגע, זה לאט לאט יעבור עם הגיל,
אבל צריך פשוט לקבל את זה שלפעמים הוא בוכה וזהו. ואין באמת מה לעשות
(חוץ מלחבק, לומר שאת תמיד כאן בשבילו כמובן שזה תמיד מעולה)
אז לזכור שלפעמים אכן אנחנו מוצאות עצמנו במצב של חוסר שליטה מול הילדים,
שמנסים מה שאפשר - והשאר בידי הקב"ה בלבד,
שאנחנו אימהות מספיק טובות ומסורות וזה לא אשמתנו בכלל אם הם בוכים ולא אומר עלינו דבר רע בקשר לאימהות שלנו
ושהלימוד של ההרפייה, השיחרור,
הלא-לדעת מה יקרה הלילה והיום ובכל זאת להמשיך לתפקד ולחיות בשמחה ובנחת - היא היא העבודה הפנימית והאישית שלנו בתור הורים.
פשוט לחיות, להשתדל שבטוב ובשמחה, ולזרום עם מה שלא יבוא.
וכמובן כמובן אל תשכחי גם שבתוך כל העומס והקושי האובייקטיבים האלה,
יש לך בוודאי עוד אלפי רגעים שאת אמא כמו שחלמת להיות!
אמא ששמחה רוב הזמן, צוחקת עם הילדים שלה, רוקדת, שרה, נהנית איתם, רוצה להעניק מעצמה בשבילם כל הזמן, נמצאת שם בשבילם, אוהבת אותם עד אין סוף ומעניקה בלי סוף.
אז אם היית שואלת אותי איך אני הייתי מתארת אותך - אז את אמא מדהימה!
וטובה!
וכ"כ כ"כ אוהבת!
וכ"כ כ"כ משתדלת!
וכ"כ כ"כ רוצה עוד ועוד, ומנסה כל הזמן לשפר את עצמה.
זה מדהים. באמת.
תחשבי ותזכרי בכל אלפי הפעמים שחיבקת את המתוקה הזו,
שהרגעת,
שליטפת,
שנישקת,
שהשכבת לישון
שקראת סיפור
שקנית הפתעה
שהכנת אוכל
שדיברת
שצחקת
שדגדגת
שקמת בלילה
שהאכלת
שהנקת
שילדת
שסחבת 9 חודשים
שאהבת
שניגבת דמעות
שניקית פצעים
שקילחת
שעודדת
שתמכת
שהתפעלת ממנה
שאמרת לה מילים טובות ומעצימות
שהיית שם בשבילה!!!
שהיית אמא שלה!
כמה כמה כל הטוב הענקי הזה גדול ונוכח כ"כ, ובטח שהרבה הרבה יותר מרגעי החולשה!
ואת ***זה*** הבת שלך תזכור, את האווירה הכללית הטובה הזו
את כמה אמא אוהבת אותי ומשקיעה בי
הילדים זוכרים בעיקר את האווירה בבית ואת הרוב, בדיוק כמו שמרדכי היהודי אפרופו פורים, שנאמר עליו "ורצוי ***לרוב*** אחיו" - לרוב! לא לכל!
אי אפשר אף פעם כל! אנחנו לא מלאכים ולא מושלמים אלא בני אדם!
אז כל עוד הסך הכללי הוא טוב, ויש כ"כ הרבה אהבה וטוב - הרגעים הללו של החולשה נבלעים בתוכם ולא זוכרים אותם אפילו.
תמשיכי להעצים עוד ועוד ועוד את כל הטוב הענקי הזה שקיים בך, באמא שאת!!!
אז כן, נכון שיש בך גם חלק שלפעמים כועס, וחלק שלפעמים צועק, וחלק שלפעמים "מאבד את זה", אבל כל אלה הם פשוט חלקים אנושיים שנמצאים בכולנו מהיותנו בשר ודם, וכן, גם בך.
זה לא מי שאת. זה לא מגדיר אותך. את הרבה הרבה יותר מזה. ואפילו רוב הזמן!
זה בסך הכל מה שזה - חלק אנושי שכועס וצועק כאשר הוא מגיע לסף מסוים שמעליו הוא לא מסוגל יותר.
לכולנו יש את הסף הזה. אם לא היה לנו - לא היינו אנושיים.
אני מדמיינת מה זה ערב עם כמה ילדים - את לבד איתם, התאומות בנות שנה צריכות אותך בלי הפסקה, ה"גדולה" (שעדיין פיצית!) צריכה אותך כנ"ל, יש צעקות, בכיות (של הילדים), צרחות, ריבים ביניהם,
"אמאאא הוא לקח לי", "אמאאא בואייי", "אמאאאא הוא שבר לי", "אמאאא נשפך לי", "אמאאא אני רעבבב" "מה-מה ובכי של תינוק"
אמאל'ה! רק לכתוב את זה עושה לי אשכרה סחרחורת! מבטיחה לך!
אז פלא שבשלב כלשהו תצעקי?!
ומה איתך?
עוד לא דיברנו עלייך.
אחרי יום שלם שעברת עם הילדים או בעבודה - את מגיעה לבית, עם כל מה שכרוך בזה- ניקיונות שלא נגמרים, ובישולים וכביסות וחיתולים ואמבטיות וסיפורים ושיעורי בית והשכבות ולגשר בין ריבים וטרדות ומה לא,
ואת בסך הכל רוצה להתפנות ואת ממש זקוקה לתנאי בסיסי שכזה - וגם שם אין לך שקט!
ולא בטוח שהספקת בכלל לאכול ולשתות,
ולא בטוח בכלל שלילה קודם ישנת רצוף (פחחח בטח הצחקתי אותך, איזה לישון רצוף?! ואיזה לישון בכלל?!), ויש לפנייך עוד לילה של חוסר שינה וקימות בלתי פוסקות,
וככה יום אחר יום
לילה אחר לילה.
אז הגוף שלך, שעייף ורעב וצריך להתפנות ועוד עבר לידות והריונות והנקות - אומר סטופ!
והרגש שלך שעמוס ורוצה טיפה זמן לעצמו ולהבין מה קורה כאן צועק סטופ!
והנפש שלך שלא מבינה את השינוי הזה בהתנהגות כלפי חוץ גם היא - צועקת סטופ!
וזה יוצא בצורת צעקה
או "איבוד של זה"
או כעס
או "דיייי כברררר אם עוד פעם אחת אני אשמע את המילה אמא אני קופצת מהחלון!!!"
וזה כ"כ כ"כ טבעי!
וברור מאליו שיקרה!
אל תלקי את עצמך כל כך הרבה.
את אמא טובה, נהדרת, שבסך הכל מנסה לג'נגל במירות החיים המטורף הזה ועם 3 ילדים לבד זמן רב.
תקבלי את זה!
תקבלי את זה שזה באמת מצב שלפעמים מרגישים שאי אפשר יותר - כי באמת אי אפשר יותר!
תנשמי. עמוק עמוק.
תאמרי לעצמך עד כמה את מדהימה ותותחית,
ועד כמה כל שנייה שלך לטובת הילדים, וכל ילד בנפרד היא נפלאה ומטיבה עבורם, וכמה כל כך הרבה שניות וכל כך הרבה רגעים כאלה *כן יש* ו*את כן מספקת* להם.
אז בסדר, יש גם רגעים שלא. זה העולם.
יום ולילה.
טוב ורע.
קושי וצמיחה.
זו תנועת החיים. פעם אנחנו למעלה ופעם אנחנו למטה. בתנועה כל הזמן.
וזה הכי בסדר שיש, והכי אנושי שיש.
את בטח לא מבינה את עצמך לפעמים, וזה יכול ליצור פחד ותסכול.
כי מאישה שאת מכירה את עצמך שהיא רגועה, ונינוחה, וטובה - את פתאום פוגשת לראשונה (ואז שוב ושוב) מן מפלצת כזאת שצועקת וצווחת, ואת אומרת לעצמך "אמאל'ה! מי זאת?! זאת אני?! אני זו המפלצת הזו שעכשיו צרחה על ילד בן שנתיים?! איך?! אני לא רוצה להיות כזו! אני הרי טובה! אז מה קרה לי?!"
והאמת היא שאת לא השתנית!
מה שהשתנה - זו המציאות של החיים שלך!
את נשארת נהדרת וטובה ורגועה ונותנת וטובת לב,
זה פשוט לא פייר להשוות את עצמך של לפני הילדים ולפני כל הטרדות והאחריות הקריטית הזו לעצמך של עכשיו עם כל זה!
זה באמת לא פייר!
את עכשיו אותה אחת נהדרת + כך וכך לידות + כך וכך הריונות + כך וכך ילדים + קורונה + תאונת דרכים + סגרים+ מיליון שינויים בבת אחת + עומס מטורף + גוף עייף + חוסר שינה + עוד ועוד ועוד דברים - אז העצמך של עכשיו הטובה הזו - הצטרפו אליה גם חלקים שכועסים לפעמים וצועקים לפעמים - כי קשה להם!!!
אז הם מביעים את הקושי הזה, הם לא צוברים אותו בבטן - הם כנים, ואמיתיים, ורגישים - וזה טוב!
כי הם בסך הכל מבטאים את מה שהם מרגישים.
ושוב, כל אישה הכי מדהימה בעולם, יכולה למצוא את עצמה כועסת וצועקת בתנאים כאלה של ילדים קטנים וצפופים, וגם בתנאים אחרים.
זה לא אומר שאת רעה. את טובה!
וזה לא אומר שהשתנית, אל תדאגי.
זה רק אומר שאת נפגשת עם חלקים שבאים לידי ביטוי בקושי החדש שהצטרף לחיים, ולא היה שם קודם.
המציאות השתנתה.
נסי להקשיב רגע לקושי הזה.
מה קורה לך שם שאת צועקת על הילדה ו"מאבדת את זה?"
מה היא אומרת לפני?
מה קורה שם בבית לפני?
ואיך את מגיבה?
ומה קורה אחרי?
ואיך את מרגישה בזמן שזה קורה? איזה רגש עולה לך?
ואיפה את מרגישה אותו בגוף שלך?
נסי להקשיב לעצמך בשלמות ולענות על השאלות הללו בשבועיים הקרובים.
אולי הרגשות הללו יושבים אצלך על כל מיני מקומות - שאם תהיי מודעת אליהם תוכלי לנסות להתחיל לפתור אותם.
אצלי למשל, הרגשות הללו ישבו בעבר על מקום של "שהילד בוכה אני מרגישה אמא לא מספיק טובה. כי הרי איך אני אמא מספיק טובה והוא בוכה ולא שמח? - אז אני לא יכולה להכיל את זה שאני אמא לא טובה, כי אני רוצה להטיב עם הילדים שלי! כי הם חשובים לי, כי אני אוהבת אותם! אז כל פעם שהוא בכה זה הכניס אותי לסטרס עד שהבנתי את עצמי בנקודה הזו, ואח"כ הבנתי שגם ילדים שבוכים יכולות להיות להן אימהות טובות ומטיבות וזה לא אומר כלום, כי פשוט ילדים לפעמים בוכים וזהו! זו דרך ביטוי שלהם. ואז משהו בי קצת נרגע (מודה שאני עדיין עובדת על זה
והיה בי עוד חלק ועוד רגש שעלה לי בשעה ששלושתם היו צריכים אותי בו זמנית ומצאתי את עצמי אומרת בקול רם "רגע! אמא לא יכולה הכל בבת אחת!" ככה את אותו משפט שוב ושוב - עד שהבנתי עם עצמי שחשוב לי שלכוווולם יהיה טוב, וכאשר שלושתם בו זמנית צריכים אותי, המוח שלי מפרש שאם אגש לאחד - השניים האחרים יפגעו, ואני לא יכולה להרשות לזה לקרות! כי כולם יקרים לי! אז שוב הייתי במערבולת של פחד מאוד פנימי וזה יצא ככה החוצה בצורת המשפט החוזר הזה.
ועוד רגש שעלה בי לפני 3 וחצי שנים, אחרי שאבי האהוב ז"ל נפטר - זה רגש של אחריות מטורפת לכל הילדים ופחד מטורך מאובדן (שלי, שלהם, של כולם) - ואז ממש הרגשתי איך צעקות שלהם או בכי מכניסות אותי שוב לסטרס ופחדתי - רגע! אבל אם יקרה לי משהו - מה יהיה איתם? אם בעלי עכשיו לא בבית ואני אמות - הם כ"כ קטנים! איך יסתדרו? הם בטוח ימותו גם אם יקרה לי משהו!
ואז האחריות הזו שהרגשתי על הלב 24/7 ממש כיווצה אותי.
מאוד פחדתי מהאחריות הגדולה הזו על שלושה קטנטנים לבד בחלק נכבד מהזמן 0ועוד באותה תקופה בעלי עבד עד מאוחר וגרנו רחוק - והיה סלט שלם, גם אובדן, גם הורים שהיו צריכים אותנו, גם 3 פיצפונים צפופים, גם לבד וגם כל סערת הרגשות הזו - זה פשוט היה לי יותר מדי. אז זה יצא בצורת צעקות, נשימות קצרות, לחץ, משפטים חוזרים, עומס מטורף בלב וכו'.
נסי למצוא את המקומות והרגשות שטמונים בך.
האם פחד מאחריות שאת לבד עם כל הילדים ובעלך לא נמצא?
האם צורך באיוורור אישי? בקצת זמן לעצמך?
האם גוף שצריך שישימו לב אליו ויתנו לו לאכול, לשתות, לישון, לדאוג לעצמו?
האם פחד מאובדן או הישרדות?
האם הרגשה שצריכים אותך ואם את לא שם בשבילם את אמא לא טובה והם יהיו ילדים מסכנים?
האם לחץ מזה שאת צריכה להתחלק לכל כך הרבה חלקים ואת רק אחת?
משהו אחר?
ממה את מפחדת?
מה יכול לקרות? מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות בתסריט הכי נוראי?
אני מאמינה שתשובות לכל השאלות הללו, עבודה עם עצמך ואם צריך גם עם איש מקצוע בנוסף,
קבלה של עצמך איך שאת, הבנה שאת בסדר גמור, הבנה שזה באמת קורה לכולן, שזה טבעי ואנושי,
זמן לעצמך ולמה שעושה לך טוב, לחשוב על הפסקה/מניעה ארוכה עכשיו לפחות עד שתחזרו לאיזון ורוגע כמו שהייתם רוצים,
וכמובן - חיזוק הצדדים הטובים בעצמך ובאימהות שלך ושימת דגש הרבה יותר גדול דווקא עליהם - יכולים לעזור לך מאוד מאוד.
ולגבי הבת המתוקה שלך -
צריך לאט לאט לבחון את הקשר שלך איתה
ממש מההריון - האם היה רצוי ומתוכנן גם עלייך וגם על בעלך?
איך היה ההריון שלה?
והלידה?
ואחרי הלידה איתה?
איזה מיקום היא במשפחה?
בת כמה היא בדיוק?
איך היה לך מולה בגיל שנתיים?
ובשאר השנים והזמן?
מה החוזקות שלה?
מהם הנקודות העיקריות בהן קשה לך איתה?
מתי זה קורה הכי הרבה?
אחרי כל הבירור הזה (זה לא כזה פשטני, כמובן שזה תהליך עמוק שצריך לעבור)
אני מציעה לזכור שאין ילד שהוא נגד ההורים שלו,
אלא ילד הוא בעד עצמו!
ז"א, שהילדה המתוקה שלך לא נגדך - אלא בעד עצמה.
אם היא מדברת ושואלת ו"מנדנדת" זה כי היא צריכה משהוץ
מה היא צריכה?
אולי זמן אמא רק לה?
לזכור גם שכל ילד באשר הוא צריך להרגיש גם אהוב
גם רצוי
גם שייך
וגם שווה ובעל ערך
אולי בתך רוצה להרגיש אפילו עוד יותר אהובה, מוערכת, שווה, נחוצה ובעלת ערך?
- עוד נקודה -
לפעמים אנחנו, ההורים, נוטים להתמקד רק ב"בעיה" שיש לילד, ולחשוב עליו, על כל המהות שלו כ"X הבעייתי עם ה___" וזהו, כאילו זו חזות הכל, ולא כך היא.
יש בכל ילד, גם הרבה מאוד חוזקות ואור וטוב.
ואת ברגישותך ובאהבתך ובאמא הטובה שאת - זוכה לראות זאת ולהאיר זאת.
וזה לכשעצמו יכול להוות אחוזים מאוד (מאוד!) גדולים מהפתרון.
אנסה לחלק לסעיפים את הדברים:
1. מה שיכול לעזור לכל ילד באשר הוא, גם אם הוא עם קשיים כאלה ואחרים וגם אם לא - זה להעצים ולהאיר (בא') את החוזקות שלו,
ולהחשיך את החולשות שלו.
כאשר ההבנה שעומדת מאחורי זה היא חשובה מאוד: הוא ילד.
בכל ילד יש חוזקות וחולשות.
גם בכל אדם בוגר יש חוזקות וחולשות.
גם בך, בי, בכולנו יש חוזקות וחולשות.
וזה *בסדר*.
זה בסדר לא להיות מושלם.
זה בסדר לא להיות 100% בה-כ-ל.
ילד (כמו גם אדם בוגר, אבל ילד במיוחד), לא באמת יכול להיות מושלם בהכל.
גם מכבד הורים,
גם התנהגות למופת בכיתה ובבית,
גם גאון ומוציא ציונים טובים
גם רגיש,
מקסים,
חכם,
מוכשר,
עוצמתי ברמות אחרות
ועוד כל החוזקות שלו -
וגם להיות מושלם בכל השאר.
זה פשוט לא הגיוני.
ההבנה הזו לכשעצמה - עושה הרבה.
.2 ילד הוא ילד הוא ילד
ז"א, ש*עכשיו* בילדות, *זה בדיוק* הזמן שלו למעוד, לטעות, להתנסות - אם לא עכשיו מתי ילמד?
עכשיו הוא לומד על העולם,
מבין איך העולם הזה עובד, איך הקשרים בו עובדים, מה התוצאות של המעשים שלו, בודק גבולות - לי הוא נשמע ילד מאוד בריא בנפשו! (לא שאני מאבחנת, ולא ע"ס דעה מקצועית)
אם תהיה לו קרקע מאפשרת בילדות להתנסות, לקום וליפול, להבין שאפשר ומותר לטעות - ומזה אפשר לצמוח וללמוד - כל חייו הבוגרים יכולים להיראות הרבה יותר טוב.
היא בסך הכל בת 3 וחצי.
זה גיל מאוד מאוד צעיר.
והיא עוד הבכורה שלכם, ולפעמים נטייה להורים בעיקר עם הבכור לשאוף ולקוות שהוא פשוט יהיה מושלם.
גם כי זו הפעם הראשונה שלהם בכל תחנה בחיים שהילד עובר, וגם הפעם הראשונה שלו, והציפיות הן בשמים.
גם אם הוא לא הבכור, זה עדיין יכול לקרות.
איך את באופייך?
מהן החוזקות שלך?
והחולשות?
האם גם לך חשוב להצליח ולהיות 100% בתחומי חייך?
ואיך בעלך כל השאלות הללו כנ"ל?
אחרי מחשבה עמוקה על כל הנ"ל חשוב לזכור - שהיא רק ילדה. צעירה מאוד.
וזה בסדר שילדים טועים ולא מושלמים. זה הזמן שלהם להיות ילדים ולעשות שטויות.
3. אם התפיסה היא "הילד מקולקל. אנחנו צריכים לתקן אותו" זה משהו אחד (זו תפיסה לא נכונה),
ואם התפיסה היא "הילד לא מקולקל. אנחנו ההורים צריכים לשנות את ההסתכלות שלנו עליו ולקבל כלים איך לנהוג נכון כדי להוציא מאיתנו ומאיתו את המיטב - משהו בסגנון "חנוך לנער על פי דרכו" - להסתכל על האוצר שלכם כפי שהוא.
להבין ולקבל שהוא - זה הוא.
עם שלל מעלותיו (הרבות!)
וכן, גם עם חסרונותיו, כמו בכולנו.
ועכשיו שאני, בתור אמא של הילדה הזו עומדת מולה-
אני צריכה לשאול את עצמי
מה הילדה הזו הייתה רוצה ממני?
מה היא צריכה ממני?
מה היא היתה אומרת לי עכשיו לו יכולתי לשמוע אותה?
מה היא אוהבת בי?
איפה היא מרגישה אהוב על ידי?
מה היא אוהבת שאני עושה איתה?
מה היא לא אוהבת שאני עושה איתה?
אם הייתי יכולה להזיז את השעון קדימה ולהגיע לעתיד שהיא בת 30 - מה היא היתה מספרת לי על הילדות שלה? שאיך היא חווה אותה? שאיך היא הרגישה כלפי עצמה אז?
ומה איתך -
איך את הרגשת בתור ילדה?
האם אחד מההורים או שניהם נהגו איתך בצורה דומה לאיך שאת מתנהגת עם ילדך?
איך הורייך התייחסו לחולשה או חסרון שהיה בך בילדות?
איך הגיבו? מה אמרו לך?
איך זה גרם לך להרגיש?
אם היית חוזרת לילדה היית - מה היא הייתה רוצה לומר להם באותו רגע?
מה היה חשוב לך שיזכרו וידעו באותה בעת?
האם הילדה שלך מזכיר לך אולי את עצמך לפעמים?
האם את צמפה ממנו לפעמים לקצת יותר מדי אולי?
אולי באיזה מקום היא המראה שלך כמו שאמרת - וברגע שתפתרי זאת בינך לבין עצמך - ותהיי במקום שלם ובטוח בעצמך ובאמא שאת וגם בילדה שהיית ועדיין בתוכך - זה ישפיע פלאים גם על הקשר על הבת.
4. עכשיו לגביהקושי שתיארת מולה -
נסי להסתכל רגע על התכונה/ות בה או ההתנהגות שלה שמציבים אותך מול קושי - ונסי לחשוב על אותן התכונות הללו כאילו היא הייתה לא בתך, אלא בילד אחר.
מה את חושבת על התכונה הזו?
אולי יש בתכונה הזו הרבה מאוד טוב?
אולי להיות דבק במטרה ולעשות הכל ולפעול בכל דרך כדי להגשים אותה - זה משהו חיובי?
אולי דווקא התכונה הזו תעזור לה כל כך גם בחייו הבוגרים?
הסקרנות הזו
הרצון לבירור עד תום הזה
הכוח רצון הזו,
הדבקות במטרה הזו,
הלפעול ללא חת כדי להגשים מטרות הזו.
זה המון!
5. כדאי ליצור בין ההורים לילדים תקשורת פתוחה ומבינה,
לא תקשורת שבה ההורה "שופך" את משנתו והוראותיו והילד רק בעמדת המקשיב והצייתן,
ולא רק תקשורת שבה ההורה אומר את דברים ומקשיב לדבריו של הילד -
אלא תקשורת שכוללת גם מה שההורה אומר + לשמוע ולהקשיב אבל *באמת להקשיב* למה יש לילד לענות +
לשאול את הילד גם על הרגשוטת שלו והחוויה שלו -
אם הילד ירגיש שגם עצרו והקשיבו לו,
שגם נתנו לו להתבטא ושמעו את כל דבריו,
וגם נתנו לו להביע רגשות וחוויות - וממש הרגישו אותם יחד איתו - התקשורת תהפך להיות הרבה הרבה יותר יעילה ומטיבה, לשני הצדדים.
לו יצויר שהיום תרצי לומר משהו לבתך החמודה,
נסי לומר את הדברים,
לעצור שניה
לשאול אותה מה דעתה?
לשמוע אותה.
לשאול אותה איך זה גורם לה להרגיש?
ומה היא חווה?
והיא ממש תרגיש שהיא יכולה לומר את הכל-
ואת תשקפי את המילים+המחשבות+הרגשות+החוויות שלה - ומכאן תמשיכו את התקשורת.
זה נראה אחרת לגמרי מאשר אמא אומרת X והילד מקשיב ואין לו שום סיי.
כדי שתהיה הקשבה, צריך לשים את העמדות והתפיסות שלנו בצד,
לשאול את הילד,
להתעניין בו,
להבין יותר לעומק את העמדה *שלו*.
אם ההורה באמת מקשיב לילד, ואחרי זה - אפילו שהילד לא יסכים ויגיד לא - הילד לפחות ירגיש ש*הבינו אותו*,
התחושבה שהבינו אותי עד הסוף היא *הכרחית*. בשביל זה צריך כמובן להתעניין ולשאול שאלות. מדוע אמרת כך? למה התכוונת? מה זה גרם לך להרגיש? - ממש לשאול ולהבין אותו עד הסוף.
לגלות אמפתיה כלפיו.
להיות במקום של "לא יודע" - לא לבוא אליו ממקום של "אני ההורה ויודע הכל אז אני עכשיו אגיד לך X ותבצע אותו מיד ואני גם יודע מה אתה חושב ומה אתה הולך לענות", אלא להיות ממקום של "לא יודע" - ולשאול את הילד שהוא יגיד מה הוא מרגיש? ש*הוא* יגיד מה הוא חווה וחושב? - כך תיווצר הקשבה הדדית.
6. גם לכל מבוגר, גם לכל אמא ולכל אבא חשוב להרגיש שהם אהובים, נחוצים ושווים ובעלי ערך.
נסו לחשוב עם עצמיכם, גם את וגם בעלך - איפה אני אהוב על הילד?
מה אני עושה למענו שהוא משקף לי שזה טוב לו ומשמח אותו? - ולחזק את הנקודות הללו.
נסו לשאול את עצמיכם - "איפה אני מרגישה נחוצה?" - ולחזק את המקומות הללו
ונסו לשאול את עצמיכם "איפה אני מרגיש/ה שווה ובעל/ת ערך? איפה אני תורמת לילד? איפה אני משמעותית עבורו במי שאני? - ולחזק את המקומות הללו.
7. יחס אישי וזמן אישי רק איתה - תמיד יכול להועיל. ואף פעם לא יכול להזיק.
8. ספורט זה תמיד טוב ופורק אמוציות.
וכמובן בנוסף לכל זה אפשר תמיד לפנות להתייעצות מקצועית וכל הטיפולים הרגשיים האלה והאחרים. בידיעה שהם באים כנדבך נוסף על המקום ההורי, שהוא המקום הכי חשוב לילד.
9. שיקוף, תיווך ולגיטימציה/אישרור של הרגשות:
לנסות כמה שיותר לתמלל מול הילדה את הרגשות
לזהות אותם
לקרוא להם בשם
לתת להם לגיטימציה
לאשר אותם
לתווך אותם
להכיל אותם
לתת להם מקום.
לומר למשל "את כועסת?
את צודקת, זה באמת מכעיס ש___"
או: "את רעבה? את צודקת, זה באמת לא נעים בבטן שמרגישים רעב".
"היה לך לא נעים שאחותך חטפה לך צעצוע?
הרגשת עלבון?
זה באמת מעליב שחוטפים משהו..."
וכן הלאה...
לשאול, להתעניין, לתמלל אותה ואת מה שהיא מרגישה - עצם נתינת המקום הזו מרגיעה ומשחררת המון המון אצל הילדים (האמת גם אצלנו המבוגרים )
ג.
מתייגת גם את
@קמה ש.
@בארץ אהבתי
@ד.
שזוכרת שכתבו בעבר בהרחבה בכמה וכמה הזדמנויות כ"כ יפה ומפורט גם על הנושא הזה, ובטוחה שיוכלו לעזור לך מאוד
(משום מה לא עובד לי התיוג, אשמח אם מישהו יוכל לעזור 
)
------------
זהו בינתיים
ב"הצלחה רבה רבה יקרה! 
את תצליחי!!!
תגובה נפלאה