קרה לי משהוא דומה...

חברה שלי פירקסה שחיכנו לתחנת אוטובוס, ורק צרחתי וצרחתי מלחץ,

ושכחתי מה צריך לעשות, ואוו זה היה נורא ואז הגיע אמבולנס, וטיפלו בה.

ואיזה שבועיים הייתי בטראומה, וכול פעם ששמעתי אמבולנסים נלחצתי.

וגם עד היום, אני ממש דואגת שהיא לא תפרקס לידי, ונלחצת מכול תזוזה שלה.

קרה לי גם לפני הרבה זמן, שאח שלי נדרס, וכול פעם שהייתי בשכונה והייתי שומעת אמבולנס,

הייתי רצה לבית לראות שהכול בסדר, ב"ה זה עבר לאט לאט!

בעז"ה זה יעבור גם לך!

סתם כילו ממש נתתפס לי הפרצוף שלה משם.. 

גם שבוע אחרי האסון הלכתי למירון, ועוד כמה פעמיים. 

לא יודעת מה יהיה שנה הבאה,

תאמת שברור לי שאי חייבת ללכת לשם שנה הבאה בלג בעומר

לחוויה מתקנת

אסון מירון, שיש צפיפות ואני שומעת אמבלונסים, יש לי מן פחד כזה וצמרמורת.

אני במירון הייתי על סף התעלפות כמעט. קיצור..

יעבור בעז"ה! 

אבל כשעליתי לארץ ההורים שלי נראה לי הדגישו קצת יותר מידי את הקטע של האזעקות (כי הם בעצמם פחדו, כי אנחנו גרים ביו"ש והם חשבו שזה יותר מסוכן) ומאז אני תמיד מחפשת את הממ"ד. לדוגמא, אני רציתי שהחדר שלי יהיה הממ"ד, וויתרתי על חדר גדול פי 2 עם שירותים צמודים!

גם האולפנה שלי ממש קרובה לתחנת מכבי האש המרכזית של ירושלים, וכל פעם כששומעים כבאית זה מלחיץ...
ואני שמעתי רק 5 אזעקות בחיים שלי! 3 בצוק איתן, ו-2 שנה שעברה כשהיה חשד לחדירת מחבלים ביישוב...

עודדתם

חיימשלי זה לגמרי טיבעי באמת!!! שולחת לך חיזוקים ואהבה באמת שאני מאחלת לך שזה יעבור לךךךך!!! מה עם ללכת לאיש מיקצוע שיכזור לך בזה?

אבל דווקא בשומר החומות ניהיתי ממש סבבה כטילו היתה אזקה וזה פשוט  עבר  והמשכתי תחיים רגיל תאמת שאין לי שנאה לקול של האזקות יש לי אפילו טיפה חיבה 

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....