רוצה לשתף אתכם במשהו שחשבתי. הרבה פעמים כשמדברים על הרצון להתחתן או כשמדברים על למצוא זוגיות ולמצוא בן זוג נכון, אני שמה לב שמתכוונים בעצם למישהו לאהוב ושיאהב אותי חזרה. וגם הרצון להתחתן ורווקות מאוחרת הרבה פעמים מדוברת מההקשר של הבדידות.
לפחות ככה אני מרגישה שהייתי תקופה ארוכה, אבל אני רואה את זה גם בפרסומות אפילו של אתרים דתיים או סיפורים למיניהם ש: ואז הם התאהבו ורצו להתחתן..
בזמן האחרון אני חושבת שזוגיות, חתונה, מציאת בן זוג והקמת בית צריכים להיות מנקודת מוצא אחרת. שהבסיס זה הרצון לבנות חיים עצמאיים, לעלות מדרגה בקיום החיים שלי, מין שלב אחרי ההתבגרות גיבוש הזהות והעצמאות שבו רוצים להקים בית. ועל זה הדגש. ורק כשזה הדגש וזו נקודת המוצא אז ברור שמתחיל החיפוש לשותף לחיים האלו והחיפוש אחרי חצי הנשמה האבוד. אבל לא שנקודת המוצא היא שאני רוצה חבר\ה או התאהבתי במישהו אז נתחתן או בנים\ בנות זה מגניב בואו נצא לדייטים. וברור שחצי השני צריך להיות מישהו שאנחנו אוהבים (הכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה וכו') כאילו שלא ישמע מדברי כאילו אהבה זה לא חשוב או שזה יורד בסדרי עדיפויות. אי אפשר בלי זה אבל תלוי מהי נקודת המוצא.
אביתר בנאי אמר שצריך להפסיק לשקר בטלוויזיה על אהבה. יכול להיות שזו רק אני אבל על עצמי ממש הרגשתי כל הדייטים עד הנישואים הראשונים שלא הייתה לי את ההבנה הזאת וכיום אני רואה את זה גם בציבור הדתי ולא רק בטלוויזיה. ואני חושבת שזה יכול לחסוך המון צער. וכך גם החיפוש יהיה ממוקד יותר וגם אני חושבת שברגע שאדם באמת מוכן לחיי משפחה מחויבות וכו' באמת אז מציאת בן הזוג כבר תגיע בפחות מאמץ. המסע הארוך לפעמים ברווקות הוא כנראה המסע לעצמינו וכשאדם שם אז קל לו יותר לפגוש ולראות את מה שמתאים לו.
מקווה שהובנתי