אממ אז אני ניקית קיימת פה(לא יודעת אם מוכרת אבל דיי קיימת)
ורציתי לכתוב משו באנונימי אבל..אין פה
אז פתחתי חדש למען זה.
-שבת בבוקר(לפני שבוע)-
עזבתי את הספר מהיד, ויאאלה התלבש לשבת ולהחליף את הפי'גמה..
מה, לא יכול להיות, זה כבר לא יושב עליי יפה,
איזה מכוערת את! אני כועסת על זאת שבמראה.
אני לא יכולה יותר
למה???
למה את לא יכולה להיראות כמוה? למה הוא ברא אותי ככה?
הולכת להישקל, ו.. נו 64 לגיל 16 זה יותר מדי!
אוףף אולי אני אהיה כמו זאת מהספר?
-ארוחת שבת-
האוכל מוגש אל השולחן..ממ יאמי!
אה, אבל אסור לי..
מעבירה את הארוחה עם ליטר וחצי של מים, ונוספו אליי כמה מבטים תמהים.
יאללה, נחליק.
מסתובבת עם חברות, עוצרים אצל מישי, כיבוד.
עוד קצת מים,
חוזרת הביתה ואוכלת סלט.
אולי אני אקח גם פריכית? אני לוקחת אותה ביד, ומחליטה לאכול רק חצי.
אחרי שבטעות גמרתי את הפריכית, אני מרגישה שאני לא מצליחה לעמוד על שלי.
אז אני הולכת להקיא.
מבטיחה לעצמי הבטחות שאם אני אצליח הפעם, אני אלך לאכול גלידה..
ב1 בלילה אני קמה, והבטן שלי כואבת מרעב.אז פתחתי מקרר, הוצאתי שמנת, כמה זיתים, ופריכיות ושכנעתי את עצמי שזה בריא.
אחרי זה נוספו כמה ביסקוויטים וכוס חלב.
קמתי היום בבוקר, והחלטתי שהיום אני רק אשתה, ולקראת ערב אוכל סלט עם פריכית.
אחותי ואמא שלי הסתובבו סביבי ועשו לי חינגה בדיוק על כמה אני יפה..
שליטה עצמית כוזבת.
המראה זה לא הכל. הכי חשוב זה מי שאת, אנשים אוהבים אותך לא את המראה שלך... נכון שזה הרבה יותר נחמד להיות רזה וחטובה, אבל זה רק בונוס זה לא העיקר. ודבר שני- את יפה כשאת שמחה פי אלף מאשר רזה ועצובה, ושמחה זה מה שאנשים מעריכים ונמשכים אליו כי זה דבר אמיתי.
